"איך היה החתן? הוא בא עם טוקסידו? אני מהמרת שלא. תן לי לנחש הוא היה לבוש בחליפה חומה. חליפת צמר בצבע של אדמה רטובה אחרי הגשם הראשון עם פסים בהירים ומרפקים דהויים מרוב שפשוף. מרפקים של שלימזל שמנגב בהם את השולחנות בבתי קפה במקום המלצר. וגם בטח לא משלם אבל לא חשוב... על זה יש לי הרבה סיפורים אם תרצה לשמוע". שמעון דזנשווילי, מאבטח, מרחרח עם כלי העבודה העיקרי שלו את באי הקניון. ששון יחזקאל, רואה חשבון, מתפתה לפרוץ את תקציב החיסכון בחגיגת יום הולדתו. אמנון לויאן מנסה לשכנע שכתב היד שלו הוא לא גבינת עיזים. ואילו סבתא סוזנה מחכה עד נשימת אפה האחרונה לבואו של בנה בכורה שמעון... דמויות אלה ואחרות מהלכות בנופים מוארים ובסמטאות חשוכות, בין אור ובין צל, בשטח ההפקר שבין מציאות לדמיון. כולן אכולות כמיהה, מחפשות את חציו השני של משהו – חצי שפם שאבד להן פעם, ואולי מעולם לא היה.