ספר זה הוא עדות יחידה במינה. עדותו של אדם, אשר הושלך לכלא על-סף מינויו לנגיד בנק-ישראל. אדם, שלדברי השופטת הדסה בן עתו "כל חייו הורגל לשררה ונשם אוויר פסגות ועתה הגיע לשפל המדרגה". אשר ידלין מגולל בספר את דרך הייסורים שעבר במהלך חקירתו הממושכת; מעצרו עד למשפט והסיבות שגרמו לשבירתו ולהודאתו; משפטו הראשון, בו הורשע, ומשפטו השני בו יצא זכאי. סיפור החקירה והמשפט שזור בסיפור חיים אשר כדברי אשר ידלין "איננו סיפורו של אשר ידלין בלבד. זהו סיפור הסתאבותה של החברה הישראלית ושל תנועת העבודה". על רקע זה הוא מתאר את הארועים שהסעירו את המדינה מראשיתה ואת האישים שעמדו במרכזם של ארועים אלה. שרגא נצר הכל יכול, פועל הנקיון בעירית תל אביב שהיה הדמות הדומיננטית ב"גוש" התל-אביבי, שעל פיו נקבעו על עניני המפלגה ואשר נהג לומר: "אני איני מתערב בענייני החוץ והביטחון בן-גוריון לא מתערב בעניני המפלגה". יהושע רבינוביץ, האיש מאחורי הקלעים ב"גוש", ששמר על אלמוניות עד שנבחר לראש עירייה, ובהגיעו לתפקיד שר-האוצר היה "פוחד מהשלטון גם כשהוא עצמו השלטון". דוד קלדרון שהיה "שרגא נצר של הגוש החדש" ואירגן את הבאת משה שרת החולה, על כסא גלגלים, לוועידה שהדיחה את בן-גוריון. פנחס ספיר, שמילא תפקיד מרכזי בהדחת בן-גוריון, הפך לשליט בלעדי על כל ענייני המשק וה מפלגה אך כשהגיע לסף משרד ראש-הממשלה אמר כי יעדיף לקפוץ ממגדל שלום. גולדה מאיר שהצליחה להטיל מוראה על כולם, אפילו ספיר, וששום כוח לא יכול היה לעצור בעדה מלמלא את רצונותיה, אפילו כשביקשה להקים קונסבטוריון לבנה. זלמן ארן שאמר כי יש במא"י שני סוגי חברים "כאלה שתולים תקוות וכאלה שמקווים לתלות והרוב הגדול הוא מהסוג השני". אברהם עופר שאמר לידלין: "אם אתה רוצה לחיות, עליך לראות עצמך כאילו נקלעת לגרוע ביותר. תאר לעצמך שאתה באושוויץ ומנקודת מבט זו תחשב את מהלכיך". דוד הכהן שעמד לפרסם מכתב המגן על ידלין אך ביקש חזרה את המכתב לאחר שיחה שקיים עם גולדה. יעקב לוינסון שספיר אמר כי הוא חושש מפניו, רבינוביץ האשימו בליבוי היריבות עם ספיר ואמר עליו: "היזהרו, אל תיתנו לו, עיצרו בעדו". אהרן ברק, היועץ המשפטי לממשלה, בעל "פני הנער המפיקים טוב לב", שכל השרים חששו מפניו ולא העזו לערער על המלצותיו. הוא ששיכנע את ידלין להיבדק במכונת-האמת, בנימוק ש"בזמנו הלכתי אני עצמי לפוליגרף וגם שרים הלכו". אהרון ידלין, בן דודו של המחבר, שפתק בחתימת ידו הוצג במשפט כהוכחה לשיטת המימון, ואשר באמת ובתמים לא ידע מה מקור הכספים שקיבל בעת שהיה מזכיר המפלגה. ה"שיטה" נחשפת כאן מפי אדם שהיה במרכז העניינים.