“אני אתחיל דווקא בדברים שאינם ממין העניין.

סגרו את חנות הספרים שלי. בשנים האחרונות, אחת לשבוע פחות או יותר, בדרך כלל בשישי בצהריים, עצרתי בבני ציון במחסן ספרים גדול, מקום שמכר ספרים פגומים, 5 במאה, אחד ב 25, ובחרתי לי ספרים. למרות שמדובר היה במקום שיש בו כמה אלפי כותרים, לא ממויינים, ידעתי בדיוק איפה הם מונחים ויכולתי לזהות בקלות יחסית את הספרים החדשים שהגיעו. כבר בתחילת נובמבר האחרון הופיע שלט גדול שבישר על הכוונה לסגור את החנות בסוף השנה והציע, עד אז, שבעה במאה. אספתי את כל הספרים שאולי, שלא בטוח, שאפשר לחכות איתם ומילאתי את המדפים בבית באופן מעורר מחלוקת.

אז גם התחלתי לתור חנויות חדשות. לא ירוקות ולא צהובות, שם אני פחות קונה, אולי כחלק ממאבק עיקש ואידיוטי כנגד מגמה שאין בכוחי לעצור אותה, אבל אני כן מצליחה לא לקחת בה חלק. אני מאלה שעוד קונים בחנויות השכונתיות ויודעים איך קוראים למוכר וכמה ילדים יש לו. הכל אישי.

במסגרת השוטטות הזו הגעתי לאיזו חנות בחיפה, בהדר, והיה שם הספר הזה. אפילו לא קראתי את הכריכה האחורית. דון דלילו, כריכה קשה, חנות שאני לא מכירה. הרפתקה לעניים.

אז התברר שזה מותחן. אני, את "תת עולם" לא הצלחתי לסיים. האמת היא שאפילו אל עמוד 100 לא הגעתי ודווקא לא מפני שהוא לא היה מעניין. להיפך. רק שהרגשתי שהוא נשגב מבינתי. בכל משפט נדמה היה לי שהוא מנסה לומר עוד כל כך הרבה דברים שאני לא מבינה, עד שהחלטתי שהוא באמת מתאים יותר לאי בודד. אז יהיה לי זמן בשפע ואוכל לקרוא אותו ואת יוליסס ועוד כמה ספרים שהזמן הפנוי שיש לי עוד לא מספיק בשבילם. אבל פה, עם מותחן ורק 215 עמודים, הרגשתי שיש לי סיכוי הוגן.

זה ספר על אמריקה, שנות השבעים. הרבה פצעים שצריך ללקק.

העלילה נעה על גבול האבסורד. מספר אנשים, אחד שהוא סוחר באמנות פורנוגרפית, אחת שהיא כתבת מגזין חתרני לשעבר, סנאטור אחד, כמה חברי סוכנות ביון עצמאית ונציגים של משפחות פשע. כולם מתנהלים במרדף אחרי סרט 16מ"מ שיש להניח שהוסרט ב 1945 בבונקר בברלין, ושייתכן שיש בו תיעוד לאורגיה שההיטלר עצמו לקח בה חלק.

אם אמריקה היא הגיבורה הראשית של הספר הזה, הרי שהיא מושחתת והיא מתנהלת באלימות ומונעת בעיקר על ידי יצרים ותאוות, לכסף, להרג, למין, ומתייחסת בביטול לחייהם של אנשים. זה כתוב היטב, עכור, מריר ואירוני, ולמרות התרגום הנוראי, באמת נוראי, נהניתי מאד.”