“אווה טים מספר על המבורג בשלהי מלחמת העולם השניה, ממש החודש האחרון. טים, שזה הספר השלישי שלו שאני קוראת, הוא מספר מאופק. לא חשוב כמה דרמטיים האירועים שקורים מסביב, הוא שומר על הווליום, על הטונים ועל האינטונציה שלו, בתוך איזו תת סקאלה מאד מוגבלת ודוקא זה מאפשר לי להבין את הגודל של מה שקורה מסביב ואת החשיבות של זה. הוא עשה את זה ב"אדום" כשתיאר את מרד הסטודנטים של סוף שנות השישים והוא עושה את זה כאן  בתיאור של סוף המלחמה והכניעה לבעלות הברית. הלואי שאצלנו היו מספרים ככה את החדשות.

יש פה סיפור מסגרת של בחור שמנסה לגלות מי המציא את מנת הרחוב הגרמנית הזאת, נקניקייה בקארי (ותהיו בריאים, אלה שאוהבים את זה, לא משהו שאני מבינה), וככה הוא מגיע לאיזו גברת זקנה שתחת התירוץ הזה מספרת על החיים שלה, בעיקר על שקרה סביב סוף המלחמה. 

בתיאורים שלו את המבורג יש הכל, יש נאצים, יש לא נאצים, יש אנגלים על האלבה, אפשר להשיג אוכל, אי אפשר להשיג אוכל, ובתוך כל זה הפוקוס הוא על אנשים ועל מה שהם עושים בסיטואציה הזאת וגם על מה שהם לא עושים. והגודל שבו הוא מתאר אותם מאפשר לך לשים את עצמך במקומם ולשאול את עצמך מה היית בוחרת לעשות. כי תמיד יש בחירה וכל אחת מהדמויות שטים מתאר בוחרת משהו, אבל גם לאלה שכאילו בוחרים נכון, שעושים מעשים של התנגדות לשלטון הנאצי, הוא לא עושה הנחות, הוא לא שוכח להם את הבחירות שעשו קודם, בשיא המלחמה, את מה שבחרו לראות או לא לראות, אבל הטון נשמר, אין מאשים, יש מספר, אמנם בעל עמדה, אבל רק משתמעת, וככה הוא מאפשר לכם לעשות את השיפוט בעצמכם.”