מעל זיז חום וקריר, בצלו של סלע משונן ובולט, הבטתי על המדבר ההופך אפור עם רדת הלילה. עברו ארבעה ימים מאז עזבתי את אחרון אויביי, כשהוא מאיים ומגדף אותי בלכתי ממנו. כל אלה שרדפו אחריי מתו, והנוסע הבא יוכל לציין את שבילם בעזרת עמצותיהם המלבינות וצליל רוח המדבר השורקת בצלעותיהם הריקות. המוקסינים שלי שוב התרפטו. בהסתכלי על המדבר אותו יהיה עליי לעבור למחרת, הכנתי זוג חדש, מעור הצבי של מימיית השרוול שלי. שקית המים דלפה, אך נשארו בה די מים כדי לעזור לי לעבור שלושה אזורים בהם לא היו מעיינות. כשנפלתי על הסלעים נקרעה שקית המים ואיבדתי את טיפות המים האחרונות. הייתי קרוב לסופי כאשר ראיתי בחטף קצת עשב בחלקו התחתון של אגן מדברי לוהט. כשהתקרבתי, ראיתי עצי חצים וצמחי ינבוט זוחלים, ש הוכחות נוספות להימצאותם של מים. ואז מצאתי מעיין שלא סיפק כל עדות נוספות לקיומו. זה היה לפני יומיים. עתה, ישבתי במרחק מטרים אחדים מבור בסלע שהכיל מים, מקום שהיו באים אליו אילי בר, זאבי ערבה וחיות בר אחרות. עקבותיהם המטושטשים שנראו בקושי בחול, הביאוני לכאן. שתיתי כמויות ענק, הרטבתי את פניי וחזי במים, ואז נשכבתי לישון במשך כל הלילה כדי לאפשר לחיות שהדריכו אותי לגשת למקור המים. בבוקר חזרתי ושתיתי, ואז התיישבתי כדי לנוח, לבחון את המדבר ולחכות לבוא הלילה. האור המתחלף שבמדבר הכתיב את דרכי. הלילה יהיה ליל ירח ואני אתחיל ללכת לעבר ההרים לפי קו הרקיע. כעת הייתי קרוב לקצה הדרומי של המדבר והייתי חייב לנוע בזהירות רבה. כל החושים שלי וגם ההיגיון הזהירו אותי שמישהו עלול לארוב לי. שלושה אנשים לפחות חזרו, ואחד מהם היה בוודאי דון פדריקו. הוא ניסה פעמים רבות, והרצון לראותני מת בער כאש בעצמותיו.
