“לפני מספר חודשים קראתי ראיון עם בנו הצעיר של ס. יזהר-זאב. שם התוודעתי לעובדה שהסופר -ס. יזהר כתב גם ספרי ילדים ואחד מהם שהוזכר בכתבה היה הספר הזה.

הבן זוכר כי אביו כתב את הספר כשהוא היה בין ארבע או חמש שנים על רקע רחובות שהייתה אז מושבה קטנה, מוקפת פרדסים וברושים ועל טיוליהם בימי שיש אחה"צ בעיקר אל הקטר. הייתה זאת רכבת משא שנשאה פרי הדר מהפרדסים הרבים שניטעו באזור ומהתחנה הועבר הפרי ברכבות משא דרך מספר תחנות לנמל חיפה. בכל אופן הזיכרון החזק של זאב הילד בין הארבע-חמש היה הקטר והטיול עם אביו. על הרקע הזה כתב ס. יזהר את הספר.

זהו "אולי" ספר ילדים תמים, אבל גם הוא "יזהרי", על הפסקאות הארוכות,הפתלתלות, שבהן הוא מוביל את הקורא,ואפילו זה בן הארבע או החמש,והנושאים שמלנכוליה שורה עליהם. הוא מספר על "זאבי ואבא" שבכל יום שישי היו הולכים אל תחנת הרכבת,להתבונן ברכבות. יום שישי אחד כזה,בתחילת החורף,כשהלכו בדרך העפר,נפל שק גרעינים ממשאית. וכשפנו לחזור הביתה,בשעה הדחוקה של שישי אחר הצהריים,רחשה ערימת הגרעינים מנמלים. אחת מהן,חומית,נשאה משא כבד במיוחד והאב והבן עקבו אחריה עד ש"בסוף היא מוסרת את המטען למישהי אחרת והיא נעלמת בתוך כלל הנמלים. לא יודעים יותר מיהי חומית. נעלם לה המטען והיא נעלמה בעצמה".

"אח"כ כשכבר היינו צריכים להמשיך ללכת הביתה ראינו פתאום את חומית. חומית?מי זו? נמלה אחת מכלן. לא שונה בכלום מאחרות,חומה כמותן,זריזה כמותן,מששנית כמותן,ואחת בתוך השורה כמותן,והיא קטנה ככל חברותיה.....ולפי מה ידענו כי היא-היא חומית מכולן?הו,לא לפי כלום,אלא שרק שפיה,היה הגרגר סימנה. הגרגר היה דגלה. גרגר אחד גדול אחזה בלסתותיה,שהמוץ,משום -מה,לא הפרד מעליו,ובקצהו נשא עוד חד שבור של המלען- משא גדול כפלים כגדלה,ואשר פלא הוא כיצד לא הפך את הפעוטה,גבה למטה ורגליה למעלה.....-נלך אחר חומית עד שתגיע!-התלהב זאבי....הה,כמה קשה היה לחומית זו!המשא העצום חסם בכל פעם לא רק את דרכה שלה,כי אם את דרך כלרעותיה. ולא פעם הטיחה את קורת משאה בראשי רעותיה שבאו מולה. והן נבהלו למדי. אף כי לא ארע להן רע. והאחרות ,לעמת זאת ,בחפזונן אף טפסו ורצו על גבה. כאילו היתה להן רגב על השביל,מבלי שחומית התרעמה. מכל מקום פיה היה אחוז ואוחז בגרגר בחזקה ולא פנוי לכלום.....וחומית הוסיפה בינתים לרוץ. בכל הכח הגדול שבגופה הפעוט, אחוזה במשאה,בין מאות אחיותיה אשר כל אחת היתה אחוזה במשאה,נמלה -נמלה למשאה ולריצתה,וכאילו עליה הכל-אלא שחומית אינה ככלן,עליה היה מושם יותר מאשר על כל אחת,כבד היה משאה וגדול כפלים. הלא רואים איך כולן שוטפות-עוברות על פניה במרוצתן,לפי שלהן קל-ולה כבד. ןלמה אין עוזר לעלובה?למה אחיותיה מחשות? ואולי מן הצדק בכל -זאת,להושיט לה אצבע-גמול כל מאמציה?אבל ממש ברגע זה קרה דבר. נמלה אחת באה ממול פניה של חומית וכשנתקלה בה,נשתהתה,הרימה משושיה וסחה משהו עם משושי חומית, דבור קצר מאד וחומית,לא תאמין הקשיבה ופערה לסתותיה המהדקות שלה,והגרגר הנח ארצה.
והלזו, השניה,פערה אז לסתותיה שלה ותפשה בו,בגרגר השקט הזה. המקרין,וכבר מיד היתה אחוזה ומאחזת בו,וכבר נושאת אותו כאילו שלה הוא. וכאילו כך טוב וכך יפה:
ואלו חומית, שהיתה צריכה עתה לשבת רגע מן הצד ולהנפש, למחות זעה,...אלא היא פנתה מיד וסבבה על ששת עקביה,בלא הפסד זמן,והתחילה רצה לאחור-להספיק להביא עוד גרגר אחד,בטרם חשך. אבל,אך יצאה לדרך,ריקה וקלה-וכבר קרה דבר!מה קרה? לא היתה עוד חומית! אבדה בין כל ריצות הרצות אבד דגלה נעלם סימנה.
אבד דגלה נעלם סימנה,ונהפכה לעוד נמלה אחת מהרבה מאד נמלים שכמותה,שכלן בריצה הן רצות בשביל הדק ההוא להספיק,עד שלא ירד החשך,עד שלא יתחיל הגשם,כל עוד אפשר,כל עוד יש להן שעה קטנה ובהירה -יצאה ורצה ואין עוד חומית."

{מה פירוש מלען?בחלק מזני החיטה יש בראש המוץ -"מוצים" הם עלי-העטיף של הפרח גידול ארוך וחד-הקרוי מלען וצבעו חום-זהוב ,מכאן נולד שמה של הנמלה-"חומית".טוב לדעת,גליתי מילה חדשה}.

נשאלת השאלה: האם היינו,הייתם/הייתן קוראים לילדיכם בני הארבע -חמש ספר ילדים הכתוב בשפה הזאת ?הכל -כך "יזהרית",האם היה או יש סיכוי שהילד יבין?!
אני בטוחה שהתשובה היום היא שלילית כמו אז כשנכתב...אבל זה ס. יזהר שכותב כך לילדים,לא בשונה מכתיבתו למבוגרים.

אבל מבחינתי - זהו ספר שכולו קסם...קסם...ריח של תפוזים, שקיעת הסנדלים בחולות הזהובים הרכים,השמים שלמעלה והקטר שנושף ומתנשף....וכמובן חומית.

זאב בנו מספר בראיון-"הייתי בן ארבע. היינו הולכים לתחנת הרכבת, לקטרי הקיטור. הרכבת היתה עוברת ונשיפות הקיטור וריח הפחם, זה היה דבר מפעים. אני לא זוכר את הכתיבה של חומית, הייתי מאוד קטן, אבל היא מלווה אותי מאז שהייתי ילד. אבא היה כותב סיפורים לילדים ומפרסם אותם ב'דבר לילדים' וכל פעם היו אומרים לו, תשמע,זה לא סיפור לילדים. ככה,עד שסיפור אחד נדחה כי הוא לא התאים והוא נורא נעלב ויותר לא כתב לילדים".

מה הפנט אותי בספר ?-ראשית העלילה-עקשנותה והתמדתה של חומית הקטנה,השפה "היזהרית" שהטילה עלי קסם בקריאת הספר והאיורים הנהדרים בצבע של המאיירת אשתו-נעמי סמילנסקי. היום וגם אז לא כתבו ולא כותבים כך ספרי ילדים.

ס. יזהר כתב כמה סיפורי ילדים, ובהם התמודד עם נושאי ילדותו המובהקים,כגון "תפו ופוזה" על הפרדסנות הארצישראלית,"הכרכרה של הדוד משה", מעין זיכרון ילדות על דמותו של דוד אביו המפורסם משה סמילנסקי ועוד.

בסוף הספר כותב ס. יזהר את המשפטים המהורהרים הללו ושאותם נשא בנו זאב מול קבר האב :

"וכעת, כשכבר באמת אפשר היה לקום וללכת הביתה, קרה דבר אחר. השעה הקצרה מאוד, שעד לחשיכה, נעשתה פתאום אחרת. שעה ארוכה מאוד, אין קץ. שעה גדולה ופתוחה ומלאה, שיש בה מקום לכל מיני דברים ולעוד יותר. וכלל לא היה דוחק לחזור מהר הביתה דווקא. ומי יודע אם יש בשום מקום יותר ממה שיש פה כעת. וצריך אולי רק לבקש כי תמתין לה השעה הקטנה הזו איתנו, שעת הנמלים, ולא תעבור מהר כמו הכל. תבקשו? אני מבקש".

וכך כותב הבן זאב בספר שירים שיצא עכשיו אודות אביו:

"נָכוֹן, הָיִיתָ אָז אִיש צָעִיר

וַאֲנִי יֶלֶד קָטָן, בֶּן אַרְבָּע

בִּיְמֵי שִשִי לִפְנוֹת עֶרֶב

הֲיִינוּ הוֹלְכִים בְּיַחַד

אֶל תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת הַיְּשָנָה



נָכוֹן, הָיוּ אָז קָטָרֵי קִיטוֹר, אֵיךְ אֶפְֹשָר לְהַאֲמִין

אִי אֶפְֹשָר לְתָאֵר

אֵיךְ הָיוּ שְחוֹרִים וּמַפְלִיצִים

מִתְגַלְגְלִים כְּמוֹ רְעִידַת אֲדָמָה

כֹּה קָרוֹב אֶל רַגְלֶיךָ הַגְּדוֹלוֹת, וְאֶל שֶלִּי הַקְּטַנּוֹת מְאֹד

כָֹּל כָּךְ שְחוֹרִים וּכְבֵדִים

חוֹצִים אֶת הַכְּבִיֹש, דֶּרֶך הַמַּחְסוֹם, וְֹשוֹמֵר הַמַּחְסוֹם,

הַבִּקְתָּה שֶל שוֹמֵר הַמַּחְסוֹם

אִי אֶפְֹשָר לְהַאֲמִין

מִתְמַלְּאִים בְּתַחֲנַת מִלּוּי הַקָּטָרִים

הַמַיִם שוֹצְפִים דֶּרֶךְ חֶדֶק שָחוֹר עָבֶה

הַיּוֹצֵא מֵעָמוּד שֶהוּא צִנּוֹר

אוֹ צִנּוֹר שֶהוּא עָמוּד

עִם גַּלְגַּל בַּרְזֵל שֶהוּא בֶּרֶז

אוֹ בֶּרֶז שֶהוּא גַּלְגַּל

כְּמוֹ בַּאֲגָדוֹת (...)



לְאָן שֶלֹּא אַגִּיעַ

תָּמִיד אֲחַפֵּש

אֶת הַתַּחֲנָה לְמִלּוּי קָטָרִים



הָיוֹם אַתָּה כְּבָר עֶשֶֹר שָנִים בָּאֲדָמָה

אֲנִי יָכוֹל לוֹמַר בְּיֹשֶר

אֲנִי אַבָּא טוֹב מִמְךָ

וּבְנִי אַבָּא טוֹב מִמֶּנִּי

לִיְלָדָיו

נְכָדָי

נִינֶיךָ


אֲנִי נִזְכָּר בְּךָ, אַבָּא, וְחוֹשֵב

אֵיךְ בְּיַחַד עָסַקְנוּ

בְּתִקּוּן עוֹלָם".”