“הלינה גרינשטיין (בירנבאום) מוורשה. בתה של פולה, אחותם של חיליק, מארק [והלה אשתו של מארק], הבוגרים ממנה.
ילדת שואה הייתה.
בת 10 הייתה בשנת 1939, עת נאסרו היא ומשפחתה בעירם ונלקחו אל גטו ורשה, אז הפכה להיות אסירת הרייך.
הלינה מתארת בסיפור תhעודי מרטיט ומפורט את חייה בתקופת המלחמה החל משנת 1939 בגטו ורשה ועד ליוני 1945 שחרור אושוויץ-בירקנאו.
האת השנים הללו היא מתארת בדרך קורעת-לב שממחישה את הזוועות. תחילה בגטו ורשה שם גם אמה, מארק והלה. כשחיליק האח הגדול, רופא, לא ידוע להם היכן הוא ומה גורלו.
בדומה למרבית אסירי גטו ורשה, כולל מי שעוד נותרו מהמשפחה של הלינה נלקחו בהמשך, במאי 1943) לאומשלגפלץ (כיכר השילוחים), ושולחו למחנה המוות מיידנק. עוד בהמשך, ביולי של אותה השנה שולחה הלינה, גם הפעם עם מי שעוד שרד מהמשפחה איכשהו את מחנה המוות מיידנק, לאושוויץ-בירקנאו, אז זכתה להיות אסירה מספר 48693 שקועקע על ידה והפך שמה השני. השם שליווה אותה עד ליוני 1945, או עד תמיד. ממש לקראת סוף המלחמה הועברה עוד הלינה למחנה בגרמניה. היא שרדה את מחנות המוות (לגמרי, לגמרי, לא מובן מאליו) שרדה את הזוועות עד ליוני 1945. אז, עם שחרור המחנות ע"י הרוסים שבה לעיר הולדתה ורשה ולימים כתבה את סיפורה וסיפורם, בדרך האותנטית, המדויקת, המרתקת והכואבת ביותר. אפילו סיפור אהבה שהעניק נימה של אופטימיות ל"חיי" הזוועות הנוראיים, היה בחייה שם, סיפור מרגש וכואב מאוד הוכנס פנימה.
סיפרה וסיפורה של הלינה ליוו אותי במסע שואה בפולין, החל מבית הקברות היהודי בגטו ורשה דרך כל הדרך והתחנות עד לאושוויץ-בירקנאו.
הלינה כמו שרידי אנוש נוספים, באופן שאני מתקשה לעתים להבין, הצליחה באמצעות יצר החיים חזק להמשיך.
לאחר המלחמה היא שבה כאמור לוורשה עיר הולדתה, ואף הצליחה לגלות מה עלה בגורלו של חיליק אחיה, בשנת 1947 עלתה לישראל, במסגרת עליית נוער, בעלייה בלתי לגאלית. בארץ נישאה והקימה משפחה.
בספר מתועד בקצרה גם סיפור חייה גם אחרי יוני 1945, סיפור השתקמותה.
בשנת 1986 שבה הלינה לראשונה אל פולין כאשת עדות עם קבוצת ישראלים, ביקרה במחנות ובעקבות הביקור פרסמה את העבר שלה ושל אותם שהיו סביבה, את זיכרונותיה - בספר.
באוקטובר 2015 קיבלה את אות הכבוד של ורשה בשל תרומתה לתיעוד גטו ורשה.
החיים כתקווה - לולא התקווה שהייתה בה לאורך כל הדרך - היא לא הייתה.
בנה, יעקב גלעד, כתב את המילים לשיר "אפר ואבק" בשבילה https://youtu.be/esYJoMxFoBw בעקבות סיפורה
יום אביב ריחות לילך
בין חורבות העיר שלך
יום יפה לדוג בנהר
בתוכי הלב נשבר
שם הייתה ואינה
ילדותך אישה קטנה
אנשים שאיש לא מכיר
אין אפילו בית שיזכיר
ואם את נוסעת לאן את נוסעת
הנצח הוא רק אפר ואבק
לאן את נוסעת לאן את נוסעת
שנים וכלום עוד לא נמחק.
קחי מעיל יהיה לך קר
כסף כיס, גביש סוכר
אם יהיו קשים הימים
הזכרי בי לפעמים
ואם זה עוד מסע נואש
אל הצריף, אל המגרש
במסילת העיר הישנה
איש לא יחכה בתחנה
קחי מעיל יהיה לך קר.”
