פתח דבר
הלימוד ההשוואתי של היהדות וההִינְדוּאִיזְם כדיסציפלינה אקדמית החל לפני כשלושים שנה עם יציאתם לאור באנגלית של ספריהם של חנניה גודמן וברברה הולדרג'. בשנת 1994 יצא לאור הספר בין ירושלים ובנרס בעריכתו של חנניה גודמן. ההקדמה לספר נכתבה ע"י דוד שולמן והפרקים השונים נכתבו בידי חוקרים מובילים בתחומי מדעי הדתות והיהדות. בשנת 1996 יצא לאור ספרה החלוצי של ברברה הולדרג' וֵדָה ותורה, שמלבד היותו עבודה השוואתית מקיפה תרם רבות לעיצובו של דיון מתודולוגי סולל־דרך, בכך שהציג לראשונה השוואה בין שתי המסורות הדתיות הללו שלא דרך נקודת המבט הנוצרית השַלטת במחקר הדתות. במקביל הוקמה במסגרת האקדמיה האמריקאית לחקר הדתות (AAR) קבוצה ללימוד השוואתי של היהדות וההִינְדוּאִיזְם וזו פעלה במשך כ־25 שנה. בשנת 2008 יצא לאור ספרם של דוד שולמן ושלווה וייל העוסק במחקר ישראלי על הודו, ואף שאינו ספר יהודי־הינדואי השוואתי מובהק, בכל זאת הוא מטפל בחלק מסוגיות הליבה בתחום זה. אלון גושן־גוטשטיין פרסם שני ספרי מחקר בתחום זה בשנת 2015, המפגש היהודי עם ההִינְדוּאִיזְם: היסטוריה, רוחניות, זהות ואותו האל — אל שונה. הספר הראשון סוקר את המפגש היהודי עם ההִינְדוּאִיזְם, ואילו השני עוסק בגישת היהדות להִינְדוּאִיזְם כעבודה זרה.
הספר דהרמה והלכה יצא לאור בשנת 2018 בעריכתם של איתמר תאודור ויהודית גרינברג ומדגיש את הדמיון שבין ההלכה היהודית לדהרמה ההינדואית. ספרו של אלן בריל רבי על הגנגס יצא לאור בשנת 2019, ובין השאר הוא מעלה את השאלה הספקולטיבית "כיצד הייתה היהדות מתגבשת לו התפתחה מחוץ לאירופה, לרגלי הרי ההימליה ובמפגש עם התרבות ההודית?". בנוסף, בשנת 2021 יצא לאור גיליון באנגלית בנושא היהדות וההִינְדוּאִיזְם בעריכתו של אלון גושן־גוטשטיין. לאחר מכן בשנת 2024 יצא לאור ספרם של רייצ'ל מקדרמוט ודניאל פוליש, השיח היהודי־הינדואי: מסורות שורשיות בדיאלוג העוסק בשלל נושאים השוואתיים יהודים־הינדואיים ובכלל זה בסגידה לצלם, גיבורי תרבות וקדושים, מסירות, תאודיציאה (הצדקת האֵל), גאוגרפיה מקודשת, מעמדות חברתיים והמפגש הבין־דתי. ניתן לראות כי למרות שתחום זה הוא פעיל ותוסס כדיסציפלינה אקדמית בשפה האנגלית, הרי שבשפה העברית לא יצאו עד כה פרסומים מדעיים מלבד כאלו שניתן להגדירם כבעלי גישה תרבותית או ספרותית.1
עם זאת, למרות מיעוט הפרסומים בנושא בשפה העברית, הרי שבכל זאת נראה כי האקדמיה הישראלית מגלה בו עניין הולך וגדל. וכך, בשנת 2012 נוסד באוניברסיטת חיפה "הכנס היהודי־הינדואי השנתי" בהובלת איתמר תאודור, והוא התרחב לתחום היהודי־אסייתי והתקיים מאז מעל לעשר שנים ברציפות, תוך קיומם של כנסים באוניברסיטת חיפה, במכללה האקדמית צפת ובאוניברסיטת בר־אילן.
בהתאם למגמה מחקרית זו, ולראשונה בשפה העברית, נערכת ההשוואה בספר שלפנינו בגישה רב־תחומית המבקשת לבחון את הזיקה היהודית־הינדואית במונחים של מפגשים בין־דתיים, דימויים תרבותיים, הגות אתית ופילוסופית, זרמי המיסטיקה, דבקות באלוהות, טוהר וטומאה. קובץ המאמרים שבספר זה מכנס את פרי מחקריהם של חוקרות וחוקרים ישראלים מתחומי דעת שונים ומבקש להציג את המפגש היהודי־הינדואי משלוש זוויות מבט מרכזיות. מבחינה היסטורית־רעיונית בוחן הספר את המבט הטקסטואלי היהודי על הודו ותרבותה, את דימוייה של הודו במערב ובישראל, את תפיסת הפולחן בהודו ובישראל המקראית ואת היותם של יהודים והינדואים נרדפים על־ידי האינקוויזיציה. מבחינה תאולוגית מציג הספר את תורתו של רוברט זהנר בדבר הפער שבין "דגמי" דתות מיסטיות ונבואיות, את מערכת הקשרים שבין הקבלה ומסורת הוֵדָאנְטָה בימי הביניים, את היותה של היהדות דת "מזרחית" פרפורמטיבית, את הדמיון והשוני שבין תפיסות האשליה בהינדואיזם ובמיסטיקה היהודית, את מאפייניו ההינדואיים של ספר יצירה ואת שאלת מעמדו ההלכתי של ההינדואיזם. מנקודת המבט של האתיקה המודרנית נערכת השוואה מקיפה בין הגות יהודית והינדואית, תוך מיקוד בכתביהם של גנדהי, בובר ועמנואל לוינס.
ספר זה הוא פרי ביכורים מחקרי של "פורום בר־אילן לחקר הדתות", שאליו משתייכים עורכי הספר וחלק מכותביו. בנימה אישית, נציין כי כעורכי הספר אנו שותפים לעמדתו ולתקוותו של מרטין בובר, שלפיהן מחקר משווה של דתות העשוי היטב יוביל הן להבנת התופעה הדתית לגווניה והן לקידום הדיאלוג הבין־דתי, ובהתאם לכך אנו מקווים שאכן יתרום קובץ מאמרים זה לחקר יחסי הגומלין המורכבים שבין הדתות העתיקות שמוצאן בהודו ובישראל, כמו גם לקידום דיאלוג יהודי־הינדואי חי ותוסס.
ספר זה הוצא לאור בסיוע הקרן הלאומית למדע, ועל כך נתונה תודתנו העמוקה.
להלן תקציר מאמרי הספר:
שלומי מועלם עוסק במאמרו 'דתות נבואיות ודתות מיסטיות: המחלוקת העתיקה בין הודו לישראל' בטקסונומיה של הדתות אותה העמיד חוקר הדתות רוברט זהנר, איש אוקספורד. תוך שהוא מתפלמס עם אלדוס האקסלי שטען ל"אוניברסליזם דתי", טען זהנר כי דתות העולם מתחלקות למעשה לשני "דגמים" נבדלים: הדגם הנבואי, שמוצאו ביהדות ובמרכזו הציות לדבר האל, והדגם המיסטי, שמוצאו בדתות הודו ובמרכזו השאיפה להשגת נצחיות הנפש. לטענת זהנר לא ייתכן דיאלוג בין דגמים אלו, ובעצם קיימים "שני עמים נבחרים", ההודים והיהודים, שמציעים דרכים שונות לחיים הדתיים ולקיום האנושי, שהן הדרך המיסטית לעומת זו הנבואית. מועלם מבקש לבאר בהרחבה את יחסי דתות הודו וישראל על־פי תורתו של זהנר, תוך שהוא מציג דיון ביקורתי נוקב בהנחות היסוד המתודולוגיות והתאולוגיות של עמדה זו. בין השאר, חושף מועלם את עמדתו האידאולוגית של זהנר ביחס לנצרות, הבאה לידי ביטוי בהטייתו התאולוגית ובהצגתו את הנצרות כדת העולם האמיתית. מטרתו של מועלם היא להפריך באופן שיטתי את עמדתו של זהנר — ובזאת לפתוח מסלול לדיאלוג יהודי־הינדואי מחודש.
אייזיק לובלסקי מתייחס במאמרו 'פנטסיה ומציאות בדימוייה של הודו במערב ובישראל' לניסיון לגשר בין מחשבת המזרח לבין הגות המערב במהלך מאה וחמישים השנים האחרונות. ניסיונות גישור אלו נוצרו בעיקר בשל הפערים הנובעים מהדיכוטומיה, אותה ביקר אדוארד סעיד בספרו אוריינטליזם משנת 1978, בין המערב התופס את עצמו כמדעי ורציונליסטי, לבין המזרח ההופכי לכאורה, המאופיין בחשיבה לא רציונלית ורווי באמונות תפלות. כלומר, עבור מערביים החדורים בתפיסה דיכוטומית זו, הדרך לקרב את מחשבת המזרח ולהופכה לראויה עוברת דרך "מִעֲרוּב" שלה ודרך קבלת לגיטימציה מצד גורמים מערביים־מדעיים בעלי סמכות, בדיוק כפי שניסה המהרישי לעשות לשיטת המדיטציה שלו. עם זאת, בהתחשב בכך שהחברה ההודית הושפעה עמוקות מהכיבוש הבריטי, הרי שאופן מחשבה זה, אשר הוטמע גם בקרב הכפיפים, ושכנע רבים מהם כי תרבותם נחותה מתרבותו של הכובש, הביא רבים בהודו להתייחס ברצינות רק לנושאים שניתנה להם לגיטימציה מערבית. מנגד, אותה רוחניות הודית, כגון זו שניסה המהרישי לקדם באמצעות שיטתו האישית, נתפסה במערב במאה וחמישים השנים האחרונות באופן חיובי, בעיקר בשל דרך המחשבה המנסה, כפי שלובלסקי טוען, לשכנע קהל מערבי ומזרחי כאחד בדבר היותה של התרבות ההודית מעין קרובת משפחה של תרבות המערב. לפי תפיסה זו הרוחניות והמיסטיקה ההודיות אינן אלא פנים אחרות של אותו המטבע, אשר מוצא במערב את ביטויו בחשיבה מדעית ורציונליסטית.
שמעון לב בוחן במאמרו 'ארץ הקדם — המבט הטקסטואלי על הודו ועל תרבותה' מגמות והיבטים מרכזיים בזיקה של העולם היהודי והציוני אל הודו ותרבותה, ומאפיין מפגש זה בשלושה מישורים: המפגש הטקסטואלי, הנוגע בשאלה מה נכתב במסורת היהודית על הודו ותרבותה ומדוע; המפגש האישי, ובעיקר זה שבין גנדהי ותומכיו היהודים בדרום־אפריקה; ולבסוף המפגש הפוליטי בין שתי התנועות הלאומיות — ההודית והציונית — עד לכינונן של מדינות הלאום. מאמר זה מתמקד בעיקרו במרחב הטקסטואלי. לב טוען כי היחס המורכב והדו־משמעי אל הודו ותרבותה בפרספקטיבה היסטורית כמעט נפקד מהשיח המחקרי עד כה, והדיון הנוכחי מבקש למלא את החסר. לב מאפיין את היחס הזה מצד אחד בהערצה ל"חוכמה" של המסורת ההודית, ומצד שני ברתיעה ואף זלזול כלפי מה שנחשב כמנהגיה המוזרים של הודו ובמיוחד הפגאניות ההודית. עם זאת היחס להודו היה שונה וחיובי יותר מאשר ל"שחור" ולתרבויות "העולם החדש", שכן היחס המורכב להודים נעוץ ביסודו בדיאלוג בין התרבות היוונית לתרבות המזרח, וכן בהשוואה המוקדמת שנעשתה כבר בספרות היוונית בין הברהמינים ליהודים.
דניאל שפרבר עוסק במאמרו 'מעמדו ההלכתי של ההינדואיזם' בשאלת מעמדו ההלכתי של ההִינְדוּאִיזְם מנקודת מבט יהודית. הוא מתאר כיצד ביקר בהודו מספר פעמים, כאשר אל מול הגודש המהמם של "צלמים קדושים" חש אכול ספקות באשר לפרשנותו ולפיה ההינדואיזם הוא מעין דת מונותאיסטית. או אז, מעבר לעשור שנים, הדהדו בזיכרונו דבריו של דיאננדה, וכמו הפצירו בו להבין את משמעות הפסוק: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד" (דברים ו': 4), ושיככו מעט את ספקותיו. מבחינתו ניתן לזהות בבירור את הדברים הללו, או לפחות להשוותם, לתפיסה היהודית של היות האֵל "סובב כל עלמין" (דהיינו נשגב) ו"ממלא כל עלמין" (דהיינו אימננטי), זיהוי המחזק את מסקנתו — תולדה של שנים ארוכות של מאבק פנימי ודיאלקטי — שההִינְדוּאִיזְם איננו בחזקת עבודת אלילים. עם זאת, סבור שפרבר כי קיימת הבחנה חשובה בין התפיסה היהודית לתפיסה ההינדואית באשר לאימננטיות האל, שכן היהדות, למרות התעקשותה על מונותאיזם טרנסצנדנטי ואימננטי גם יחד, לא תוכל לקבל את התפיסה ההודית שלפיה "אני" ו"הישות העליונה" חד הם.
איתמר תאודור מצביע במאמרו 'מודיפיקציה, האצלה ופָּרינָאמָה בוֵדָאנְטָה התיאיסטית של ימי הביניים ובקבלה' על חלוקתה של מסורת הוֵדָאנְטָה הימי ביניימית לשתי השקפות עולם עיקריות: פָּרינָאמָה וּוִיוַרְטָה. הדוגלים בהשקפת הפָּרינָאמָה רואים את עולם התופעות כטרנספורמציה או התפתחות (pariṇāma) של המציאות העליונה או הבְּרָהמָן, שעה שהדוגלים בהשקפת הוִיוַרְטָה רואים את העולם כמופע כוזב (vivarta) של אותה מציאות עליונה. הוא טוען כי במובנים רבים דומה הקבלה לפָּרינָאמָה היות שהיא מחזיקה בתפיסה שלפיה האלוהות יורדת לעולם באמצעות טרנספורמציה או האצלה, ובכך מאפשרת לאדם לפגוש אותה דרך התודעה והחומר. תאודור מדגים את הדמיון בין תפיסת הקבלה לפָּרינָאמָה במישור האונטולוגי, האֵתי והתאולוגי. במישור האונטולוגי מוצג הדמיון בין המושג הקבלי "ספירות", המתואר לעיתים קרובות במונחים אנתרופומורפיים, לבין ה"וִירָאט פּוּרוּשָׁה", תפיסה וֵדִית של דמות אוניברסלית, הזוכה לפרשנות תאיסטית בבְּהָאגָוָטָה פּוּרָאנָּה. במישור האֵתי מוצג הדמיון בין האתיקה של מסילת ישרים של הרמח"ל לבין סולם האתיקה המוצג בבְּהָגָוָד־גִיטָה, על־פי פרשנותו של וִישְוָנָאטְהָה. במישור התאולוגי משווה המאמר את תפיסת האל, הגוף והנשמה במשנתם של רָאמָאנוּגָ'ה והרמב"ן, ובכלל זה את סוגיות יחסי הנשמה והגוף, הדבקות באל, יחסי האֵל והבריאה, וההאנשה של דמות האֵל.
חביבה פדיה מציגה במאמרה 'אשליה: לקרוא מחדש במקורות המיסטיקה היהודית לאור תולדות מושג המָאיָה בהינדואיזם' מבט חדש על מושג האשליה במסורת המיסטית היהודית לאור מקורות הִינְדוּאִיים. המקורות העומדים לדיון מתוך היהדות הם מגוונים וכוללים את חז"ל, ספרות ההיכלות, ספר הבהיר, ספר הזוהר וכתבי החסידות, ואילו המקורות העומדים לדיון מתוך ההִינְדוּאִיזְם הם האוּפָּנִישָׁדוֹת, הבְּהָגָוָד־גִיטָה והבְּהָאגָוָטָה פּוּרָאנָה. נושא האשליה תופס מקום מרכזי במסורת ההודית אולם הוא אינו נתיב עיקרי במיסטיקה היהודית, וכיוון שכך, מטרתה של פדיה היא להתבונן במקורות היהודיים באור חדש בהשראת מחקרים חדשים העוסקים במושג המאיה בהִינְדוּאִיזְם. הווה אומר: לאסוף כלים לארגון וסידור המערכת היהודית מנקודת מבט חדשה ולהעלות מחשבות למהותה של ההשוואה בין הדתות אם על ציר טיפולוגי־פנומנולוגי ואם על ציר כרונולוגי.
שמר אריאלי מבקש במאמרו 'המקור ההודי של ספר יצירה ואופיו המדיטטיבי היהודי', המתבסס על ספר מחקר מקיף פרי עטו שיצא לאחרונה, להשוות בין משנת ספר יצירה הפרה־קבלי למַיְטְרִי־אוּפָּנִישָׁד ולפילוסופיות הסָאנְקְהְיָה והיוֹגָה המהדהדות בו. ההשוואה בין שני החיבורים היא טקסטואלית ביסודה, ומהווה חידוש בחקר ספר יצירה שמבקש ללמד על האופי המקורי של הספר החידתי מתוך השוואה לעיקרים פילוסופיים הודיים מובהקים שהורתם בתרבות המדיטטיבית ההודית, אשר מבוססים בחלקם על מקורות קדומים למַיְטְרִי־אוּפָּנִישָׁד גופו, שהוא בין המאוחרים בקאנון האוּפָּנִישָׁדוֹת. בנוסף, לאחר המחקר המשווה בין שתי היצירות, מבקש הכותב לחשוב מחדש את שאלת מקומו, זמנו וחוגו המדיטטיבי של ספר יצירה.
נפתלי משל והלל מאלי עוסקים במאמרם 'ספרות המִימָאמְסָה והספרות התלמודית' בספרות המִימָאמְסָה ובספרות התלמודית מתוך מטרה להפנות את המבט מן הפולחן עצמו ומן הכתבים הפולחניים שבהם משתקפת הַמְשָגָה מסדר ראשון של מערך הקורבן, ולמקדו בספרות העוסקת בהַמְשָׂגָה מסדר שני. הספרות התלמודית קרובה להגות יהודית, נוצרית ופגאנית משלהי העת העתיקה הנוגעת לפולחן. ואף על פי כן, הדיון התלמודי מגלה דמיון תמטי, עיוני ומושגי למִימָאמְסָה הרבה יותר מאשר לפרקים העוסקים בקורבן באותם הכתבים. ההכרה בחשיבותה של המִימָאמְסָה לחקר התלמוד ובחשיבותו של התלמוד לחקר המִימָאמְסָה היא חשובה בפני עצמה, שכן המִימָאמְסָה נתפסת כקורפוס ש"אין לו מקבילה ידועה מחוץ לספרות ההודית". בנוסף, למרות התרומה הגדולה של המחקר המשווה של התלמוד בהקשריו הסָסָניים והים־תיכוניים, הרי שעד כה לא נמצאה בהקשרים אלו מקבילה לדיאלקטיקה התלמודית העוסקת בריטואל. מחקר משווה זה של מסורות אלו מגלה כי על אף הפער התרבותי, הדתי, ההיסטורי, הגאוגרפי והלשוני בין שני הקורפוסים מתקיימות ביניהם נקודות השקה תמטיות ועיוניות חשובות ומפתיעות. לכן ניתן לומר כי במובן מסוים הם מהווים שני נציגים של ז'אנר משותף שניתן לכנותו "תלמודוֹ־מִימָאמְסָה".
מטרתו המרכזית של משה אידל במאמרו 'מריטואלים לטכניקות במיסטיקה היהודית: בין "מזרח" ל"מערב"' היא להציג מספר היבטים של היהדות כדת פרפורמטיבית באמצעות ניתוח מאפייני הריטואלים והטכניקות שלה. טענתו היא כי בתחום מחקר תורת הנסתר היהודית הזניחו החוקרים את מרכזיותן של הפעולות הללו והעדיפו לקדם את סוג המחקר אשר — כתוצאה מהשפעת המחקר הרווח של ההיסטוריה של הדת בגרמניה — התמקד בבחינת ההיבטים האינטלקטואליים של היהדות. הכותב מבקש להדגים כי טבעה הפרפורמטיבי של היהדות המסורתית, אשר המשיך להתקיים במהלך ימי הביניים, היה למעשה יסוד המטריצה של רבים מהפיתוחים המאוחרים יותר בספרות הקבלית ובמנהגי הקבלה. במסגרת הפיתוחים הללו השתנו פולחנים רבניים לחלוטין מבחינת טכניקות, ובהמשך אף ניכסו כמה טכניקות חדשות. בנוסף מצביע המאמר על הקשרים קבליים־הודיים דרך הפרקטיקות המיסטיות של אברהם אבולעפיה.
אפרים מאיר טוען במאמרו 'גָנְדְהִי ובובר: על טרנספורמציה של הפרט ושל הקולקטיב' כי גָנְדְהִי ובובר פיתחו שניהם הגות טרנספורמטיבית הרלוונטית הן עבור הפרטים והן עבור החברה בכללותה. כהוגים אינקלוסיביים ודיאלוגיים הם חתרו לביסוס חברה שוחרת שלום אשר תקדם מגוון בתוך האחדות. הם היו במהותם הוגים דתיים, אשר ראו בכל אדם ניצוצות של אלוהות. הגותם התאו־פוליטית התנגשה למעשה בנטיות לאומניות בארצותיהם. בנוסף לכך, הגותו התאו־פוליטית של בובר היא תחום שכמעט ולא נחקר, כאשר המאמר הנוכחי ממלא את החסר. בובר וגָנְדְהִי לא נפגשו מעולם, אולם מפגש מדומה בין שני ענקי הרוח הללו יוכל לאפשר לנו לנסח בבהירות את המחלוקות ביניהם כמו גם את הקרקע המשותפת להם. הם פיתחו הגות טרנספורמטיבית אשר פתחה את העצמיות של הפרט ושל הקולקטיב אל האחר, וזאת במטרה להגשים את הדיאלוג כממד עומק בחיי האדם. המאמר פותח בציון מספר הבדלים וקווי דמיון בין ההוגים. לאחר מכן הוא מתאר כיצד בובר וגנדהי התכוונו לשנות את הפרט כמו גם את החברה כולה וכיצד הדתיות שלהם השפיעה על החיים הרוחניים, החברתיים והפוליטיים של בני זמנם. לאחר מכן דן הכותב בביקורת שמתח בובר על עקרון הסאטיאגרהה של גָנְדְהִי, תוך שימת לב להבדלים ביניהם בנוגע לשימוש באלימות ולאימוץ עקרון אי־האלימות במצבים שונים. בנוסף, הדיון מרחיב באשר להשקפותיהם הדיאלוגיות־דתיות, מוכוונות־המעשה, ולהרמנויטיקה הדיאלוגית שהציעו לכתבי הקודש. לבסוף מציע הכותב לקוראים מספר פרספקטיבות טרנספורמטיביות בנוגע לסכסוך בישראל/פלשתינה ברוח הגותם של גָנְדְהִי ובובר.
חנוך בן פזי מספר במאמרו ' "חוות טולסטוי" — המעבדה המוסרית של גָנְדְהִי: שיחה עם טולסטוי ומבט משווה בובריאני־לוינסי' את סיפורה של חוות טולסטוי שהקימו גנדהי וקלנבאך, בבחינת הזמנה להיכנס לתוך המעבדה שבה נולדים רעיונות גדולים. במקרה המיוחד של גנדהי, היה זה המקום שבו הבשילה תפיסתו הרוחנית והפוליטית והפכה לפרוגרמה בלתי אלימה של המאבק לחירות, המאבק לשחרור הודו. התבוננות בסיפורה המיוחד של החווה מאפשרת להבין את ייחודו של המאבק שביקש גנדהי להוביל: שחרור הציוויליזציה מכבלי התיעוש והאדנות, ובשׂורה רוחנית של חירות האדם. המעבדה של חוות טולסטוי הייתה אפוא פרויקט שבו התרחש שילוב מיוחד של שני יסודות: מן הצד האחד, היה זה המעמד החשוב של משנת טולסטוי — הכוללת מחשבה נוצרית, מחויבות אישית וחברתית ופוליטיקה פציפיסטית. אך מן הצד השני היה זה המעמד המיוחד של התרבות ההודית, מתוך כוונה של חידוש וחזרה אל הציוויליזציה ההודית ואל המסורות הרוחניות של הוודות, השליטה העצמית וחיי הרוח. הכותב מבקש לצעוד צעד נוסף ולהזמין את הקוראים להתבונן במעבדה המיוחדת של חוות טולסטוי וברעיונות שצמחו בתוכה, מתוך נקודת המבט של הפילוסופיה היהודית בעת הזאת. נקודת המבט הזאת מעניקה תשומת לב וחשיבות לשאלתו הגדולה של הרמן כהן על אודות תרומתה של היהדות לאנושות. היא ממשיכה את הדיאלוג עם מרטין בובר, עמנואל לוינס, אברהם יהושע הֵשל וחבריהם על אודות החיפוש אחר ההיבטים האוניברסליים של היהדות. השיח הדיאלוגי היהודי, השיח של האחריות והשיח החברתי מאפשרים את ההתבוננות המיוחדת המוצעת כאן.
משה אורפלי סוקר במאמרו 'אנוסים והִינְדוּאִים בדין האינקוויזיציה בגואה' את תולדות האינקוויזיציה של גואה ומצביע על שותפות הגורל של היהודים וההִינְדוּאִים, אשר סבלו במשותף מרדיפות האינקוויזיציה הפורטוגלית. הוא מתאר את המטרות הפוליטיות והדתיות שהובילו להבאת בתי המשפט האינקוויזיטוריים להודו (1560): בשנות שלטונה של פורטוגל מילאו בתי המשפט הללו תפקיד מרכזי בתהליך המרתן לנצרות של ארצות אסיה וברדיפה קנאית של הִינְדוּאִים, נוצרים חדשים, מוסלמים ואחרים. בשנים הראשונות לשלטון פורטוגל בגואה (החל מ־1510), התיר מלך פורטוגל מנואל הראשון אשר נודע בכינוי "בר־המזל" (1491-1521) לנוצרים ולבני דתות אחרות לחיות בדו־קיום, לאחר שהכיר בנתינים בני דתות אחרות. עם זאת, החל משנות ה־40 של המאה ה־16, במהלך שנות שלטונו של המלך ז'ואאו השלישי אשר נודע בכינוי "האדוּק" (1521-1557) התהפכה המגמה והייתה לחוסר־סובלנות בוטה כלפי כל אמונה או פולחן מלבד הנצרות. הסיבה ליחס נוקשה זה הייתה גאופוליטית: קיומה של מובלעת מיעוט קתולי מבודד בהודו, מוקפת בהמוני הִינְדוּאִים, מוסלמים, בודהיסטים וכן יהודים, נתפסה כאיום קיומי והישרדותי על אותו מיעוט. משכך, המרות דת המוניות לנצרות הפכו לחלק מהותי מיעדי הכיבוש ולאחד המיזמים העיקריים של פורטוגל ברחבי אסיה.
1 יוצא מכלל זה הוא ספרו המחקרי של שמעון לב נהירין לנו שבילים דהודו העוסק במפגש שבין העולם היהודי־ציוני להודו ותרבותה על רקע צמיחת התנועות הלאומיות בסוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20. דוגמה לפרסומים בעלי גישה תרבותית וספרותית הם הספרים רבי־העניין מהודו ועד כאן בעריכת אלחנן ניר וכן יהדות והִינְדוּאִיזְם ומה שביניהם מאת יששכר הימן.
