בנובמבר הרוח שינתה כיוון באחת וסתרה בפניו של אווז הבר בדרכו מסיביר לאֶסֵקְס אשר בדרום-מזרח אנגליה. החורף הגיע. האווז ניתק לרגע ממבנה הווִי של להקו והסתבך לו בענן שלא היה לו מה לחפש בגובה כזה. כששבו והתבהרו שמיו, לא היה הלהק אלא בומרנג מרוחק שכבר לא ישוב. איש מחבריו לא טרח אפילו לכופף לאחור את צווארו השלוח כחץ, לראות מה פשר התזזית הקלה בכנף שאילצה את האווזים לצופף נוצות.
כיוון שלא היה מסוגל להתמודד לבדו עם הרוחות העזות שנשבו בגובה זה, ואולי משום שלראשונה בחייו היה לבד, הסתחרר האווז עשרות מטרים מטה ללא שליטה ונדמה היה כי סופו קרב. ואז, בגובה כמה עשרות מטרים בודדים מהקרקע, גובהו של בניין, נפנף בכל כוחו בכנפיו והשיב לגופו את הקלילות של העצמות החלולות. לא היה די בכך כדי לבלום את נפילתו, וכשנחת בשלולית לרגליי התיז עליי קצת מים. את סיפור היפרדותו מהלהק לא סיפר אלא בגִּעגוע או שניים. ואני, בעצמי זה עתה נחתתי בעיר, הבנתי לליבו וגם חשבתי, שגִּעְגּוּעַ וגַּעְגּוּעַ אחד הם.
התכופפתי אל הציפור.
״לאן אתה?״
גע גע, השיב ופרש את כנפיו לתפארת, נפנף אך לא נסק. כמו אותן ניעות קטנות במדפים של כנפי המטוס לאחר הנחיתה.
הייתי בדרכי לראות דירה להשכרה, וידעתי כי אם אאחר היא תינתן לאחר. אך משהו בצוואר המתוח של האווז, שנראה כאילו הוא מבקש לדבר אליי בגובה עיניים, לא הניח לי להמשיך.
הבטתי סביב כמו בציפייה לראות אמא אווזה מחפשת אחריו, אך הרחוב עמד קפוא וריק.
ואם אופיע בפתח הדירה עם אווז... חשבתי לעצמי.
גע, שב ואמר.
התכופפתי, נגעתי, ונדהמתי לגלות כי משקל האווז לא עולה על משקל נוצותיו. קל היה ואוורירי. האצבעות נעלמו בתוך הפלומה הרכה, ונגעו בעור רק כאשר כף היד כמעט נעלמה מעין. עור אווז שהזכיר לי מייד את חבריו המרוטים, התלויים לראווה בחלונות המסעדות האסיאתיות לכל אורכו של רחוב זה.
התביישתי.
״אני לא יכול לקחת אותך איתי,״ אמרתי לו למרות שעכשיו כבר היה בחיקי והביט בי בַּדִּסְקִיּוֹת השחורות והמשקפות שלו. חיממנו זה את זה; הוא בנוצותיו ואני במעיל פוך; ושנינו ידענו שכבר נפל דבר בינינו.
