הָעֶרֶב הִגִּיעַ. בֵּל וּבּוּ מִתְכּוֹנְנִים לְשֵׁינָה. זֶה הַזְּמַן לְהִתְרַחֵץ, לְצַחְצֵחַ שִׁינַּיִים, לִקְרוֹא סִיפּוּר. אֲבָל כְּשֶׁבּוּ מַחְלִיט שֶׁזֶּה גַּם הַזְּמַן לְהִתְחַבֵּא לְבֵּל, הוּא כִּמְעַט מַחְמִיץ אֶת הַחֵלֶק הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר בַּהִתְכּוֹנְנוּת: הַנְּשִׁיקָה שֶׁלִּפְנֵי הַשֵּׁינָה. 
בְּסִיפּוּר מְלֵא תּוֹם וְדִמְיוֹן, וּמְלֻוֶּוה בְּאִיּוּרִים שׁוֹבֵי לֵב, הַחֲבֵרִים הַטּוֹבִים בֵּל וּבּוּ נִפְרָדִים מֵהַיּוֹם שֶׁעָבַר וּמִתְכּוֹנְנִים לְמָחָר.