הקדמת עורך התרגום נְמָלָהнемала


בידך הספר השלישי בסדרת נְמָלָהнемала לספרות אוקראינית. את הסדרה יזמתי בשנת 2019, משנוכחתי לדעת כי מעולם לא תורגם רומן מהשפה האוקראינית לעברית, והחלטתי לשנות זאת.


בשנת 2020 ובתחילת 2022 הוצאנו את שני הספרים הראשונים — מוסקוביאדה מאת יורי אנדרוּחוֹביץ', וטנגו המוות מאת יורי ויניצ'וּק — ואז, ב-24 בפברואר 2022, החלה המלחמה. כלומר, מבחינת רובנו היא החלה רק אז מכיוון שהספקנו לשכוח כי רוסיה פלשה לאוקראינה ללא עילה מוצדקת עוד ב-2014, והחזיקה מאז בכחמישית משטח המדינה הגדולה הזו, ועשתה בו כבשלה. אבל בעיני אוקראינים רבים, המלחמה נמשכת כבר מאות בשנים: המלחמה על עצמאות ונפרדוּת מהשכנה הגדולה והדכאנית רוסיה, מימי הקיסרות הרוסית, דרך ברית המועצות, עד לפדרציה הרוסית.


הספר הזה ראה אור באוקראינית בשנת 1996, רק חמש שנים מאז כינון אוקראינה העצמאית לאחר קריסת ברית המועצות, בעוד האוקראינים מגששים את דרכם אל דמוקרטיה מודרנית ממעמקי התרבות הפוליטית הסובייטית, ואל כלכלה מודרנית מהריסות הכלכלה הקומוניסטית. כמו במדינות בתר־קומוניסטיות אחרות, נכסי הציבור חולקו עד מהרה בין אוליגרכים, השחיתות חגגה, הזקנים והמבוגרים התמודדו עם היעדרה של פנסיה ועם מכשירים פיננסיים שלא הכירו, כמו כרטיסי אשראי, והעתיד היה מעורפל ולעיתים קודר. בנסיבות הקשות האלה נולדה העצמאות האוקראינית המודרנית.


הרומן הקצר והסוער הזה עוסק בעצמאות הזו, בזהות האוקראינית, וגם במאבק של אישה אחת על עצמאותה ועל זהותה שלה. המאבקים אנלוגיים זה לזה, ולקראת סוף הספר אף מושווים במפורש. הדיון המפורש וגלוי‏־הלב במין וביחסים בין המינים הכה גלים בקהל הקוראים השמרני בזמנו, והוביל מהפכה ספרותית ופוליטית בפמיניזם האוקראיני.


לי, כקורא עברי־ישראלי, מזכיר המאבק הזה לעצמאות את מאבק התנועה הציונית להיות "עם ככל העמים" ולתקן מה שראו הציונים כקלקול הנפש הלאומית בפזורה היהודית. פן תאשימו אותי בהשלכה על הטקסט, אציין שברגע מסוים ברומן נזכרת המספרת (בת דמותה הקרובה של המחברת) בביקור בישראל, ואומרת מפורשות שנמלאה הערצה לנוכח הצלחת "בניית האומה" הציונית, ומקנאת בחיילים (ובחיילות!) התמירים שהיא רואה, לעומת האוקראינים המתוסבכים וכפופי־הגֵו שמסביבה. אירוני להיזכר איך סופרי התחייה ופעילי הציונות (שהיא במידה רבה תוצר של ספרות התחייה) חשבו אותו הדבר במהופך על האוקראינים שבקרבם חיו, ורצו להיות בריאים ולא־מתוסבכים כמותם.


בזמן כתיבת שורות אלה עדיין נהרגים עשרות אוקראינים מדי יום בשדה הקרב נגד הפולש הרוסי, במה שאפשר לראות כמלחמת העצמאות האמיתית של אוקראינה, שלא התרחשה בשנת 1991 ומתרחשת בימינו.


עם הרחבת הפלישה הרוסית לכל אוקראינה, בפברואר 2022, שהתה מחברת הספר אוקסנה זַבּוּז'קוֹ בווארשה לרגל יציאת תרגום לפולנית של ספר המסות שלה, "כוכב הלענה". היא נותרה בווארשה ובילתה את החודשים הבאים במסע הרצאות ברחבי אירופה, ובו הרצתה על אוקראינה ועל הסיבות למלחמה, ואף נשאה נאום במליאת המועצה האירופית — האזרחית הלא־דיפלומטית הראשונה שנאמה במליאה. מלבד זאת, חיברה הקדמה למהדורות שיצאו לרומן הזה לרגל 25 שנה ליציאתו, והיא מובאת כאן במלואה בתרגום עברי.


אסף ברטוב


עורך סדרת נְמָלָהнемала


רעננה, אוקטובר 2023


הקדמת המחברת: מקץ חצי יובל


בשנת 2021 ציינה אוקראינה חצי יובל לספרי "מחקרי שטח בסקס אוקראיני". מו"ל המהדורה החדשה של הספר, המהדורה השלוש־עשרה, הכריז על תחרות רשימת הביקורת הטובה ביותר, אנשי קולנוע נערכו להפיק סרט (בשנת 2022, ממש ימים ספורים לפני הפלישה הרוסית, קיבלתי את התסריט לעיון), מבקרי ספרות קיימו כנסים והרהרו בכובד ראש על האופן שבו שינה הספר הזה את הנוף האינטלקטואלי של המדינה, בעוד שקוראים החליפו רשמים ברשתות החברתיות, התווכחו ואפילו רבו — למרבה הפלא, לא פחות בלהט מאשר לפני 25 שנים, אם כי בשפה שונה במקצת.


מכיוון שכבר היה זה דור קוראים אחר — הילדים שהתבגרו של ההורים שמבחינתם התפוצץ הספר הזה בסוף שנות ה-90 כשערורייה הספרותית המרעישה בתולדות אוקראינה העצמאית, והיה להם תחליף לכמה מהפכות שהוחמצו בימי השלטון הקומוניסטי, החל מזו הפמיניסטית וכלה בזו המו"לית (הספר הזה עצמו השפיע על גורל שוק הספרים שלנו, כשהחזיר לספרות בשפה האוקראינית את קהל הקוראים שאבד לה בתקופה הסובייטית) — והילדים הללו התווכחו בעקבות הספר על יחסים רעילים, על ההתעללות הקולוניאלית ועל טראומה בין־דורית. לפני 25 שנים לא הכירו האוקראינים מונחים כאלה כלל — כמו שלא הכירו את קול הזעם הנשי ("קול מכשפה" כינו אותו בשנות ה-90 מבקרי הספרות, שהתרעמו על התוקפנות המילולית של הגיבורה הראשית), ואף לא את הדיון הפומבי בעניין הגופניות הנשית, שלא לדבר על השילוב מחלל הקודש, מבחינת מערכת הערכים המסורתית, בין הגופניות הזאת ובין טראומות ההיסטוריה הלאומית האוקראינית — בתוך סיפֵּר אחד (השילוב הזה עורר את התרעומת הרבה ביותר, וביחוד בקרב החלק הגברי של קהל הקוראים) — דברים רבים הם לא הכירו. במידה רבה דווקא בגלל העניין הזה, בעיני החברה האוקראינית אז היה הרומן הזה להתגלות מרעישה כל כך (על פי סקר שנערך בשנת 2006 — "הספר המשפיע ביותר על החברה האוקראינית במשך 15 שנות העצמאות"): כרך קטן אחד החליף את כל מדף קריאת החובה בנושא מגדר שעדיין לא נקראה (ובימים ההם אפילו לא תורגמה), ובשל כך הוכרז כ"תנ"ך הפמיניזם האוקראיני".


ב-25 השנים שחלפו מאז למדנו המון. השתנינו, התבגרנו, נודעו לנו דברים רבים על עצמנו ועל העולם — דברים שנלמדים רק מתוך ניסיון החיים במדינה חופשית (אלה שלא חיו במדינה לא־חופשית מעולם תמיד זקוקים להבהרה נוספת: מה שמזוויע במדינת משטרה הוא לא שהיא אינה מאפשרת לכם לממש את הצרכים הקיומיים שלכם, אלא שהיא מונעת מכם להתפתח די הצורך כדי שתפתחו את הצרכים הללו בנפשכם מלכתחילה, וכופה עליכם בכוח להישאר, מבחינה פסיכולוגית, במצב אינפנטילי). והאמת היא שהעובדה שצעירי אוקראינה החופשית ממשיכים (כך מתברר) לקרוא את סיפור היחסים בין הגבר לאישה על רקע "יציאת מצרים" כסיפֵּר שלהם עצמם, ולהתקוטט עליו בדיוק באותו הלהט שבו התווכחו הוריהם אי־אז בימים, הפתיעה אותי הרבה יותר משהחמיאה לי; המחשבה שעלתה בי הייתה: עד מתי זה יימשך? האומנם לא נגמלנו עד עתה מה"מצרים" הזאת?


אמנם היו תרגומים. אף על פי ש"מחקרי השטח..." שלי הם היצירה הכי "בלתי אפשרית לתרגום", מכיוון שהשפה השגורה בפי הגיבורה הראשית נהפכת לדמות פועלת כשלעצמה, דווקא הם, למרבה הפרדוקס, היו ליצירה המתורגמת בקנה מידה רחב מאין כמותו — גם מבין כתביי שלי וגם בכל הספרות האוקראינית בת זמננו (נכון להיום — ל-18 שפות, ועוד כמה תרגומים בדרך). וכשהמהדורה החדשה, השלישית במספר, של התרגום לפולנית הייתה בשלבי הכנה — על רקע גל מחאות נשים שגאה בעקבות חקיקת החוק הברברי נגד הפלות — קיבלתי מפולניות צעירות תגובה שהרשימה אותי עד עומק ליבי: זהו ספר על חירות, הן אמרו. על חירות הנשים; על אישה שמתמרדת נגד אלימות. נלחמת על נפשה.


וכך — בראשונה, בשנה ה-25 לצאת הספר לאור — נשמעה בהקשרו המילה "מלחמה".


ולאחר מכן באה שעת הבוקר של 24 בפברואר 2022, עת ספגו ערי אוקראינה מתקפת טילים כבדה מצד רוסיה — והעיתונות המערבית הוצפה בגל של מאמרי פרשנות שבהם החלו מומחים להסביר בשלל קולות, כל אחד בדרכו, את הדברים שאותם, ליידיז אנד ג'נטלמן, ניסתה גיבורת ספרי להסביר בקמפוס אמריקאי עוד לפני עשרים וחמש שנים (בהיותה נאנסת, אמנם לא על ידי חייל רוסי חמוש כמו נשות בּוצָ'ה ואִירְפִּין, אלא על ידי גבר אהוב שאותו הביאה מהבית, אך אלה שנאנסו על ידי הצבא הכובש בדרך כלל אינן מרבות דברים על אודות רגשותיהן, ומה שנשאר לכם זה רק לתאר לעצמכם את הרגשות הללו על פי מקרים צנועים יותר תוך כדי שינוי קנה המידה על פי הנסיבות, ולצרוך את הזוועה במינון נמוך. האם לא בכך טמון ההסבר לתשומת ליבם של מו"לים מהמערב לייסורי הגיבורה שלי?) — להסביר שאוקראינה אינה "failed state" (מדינה כושלת) ואף לא "nonexistent nation" (אומה לא קיימת) כפי שטוענים אנסיה כבר מאות שנים; להטעים שהיא חיה וחפצה לחיות על פי רצונה, שיש לה משאלות משלה, ובכלל זה גם אלה הקיומיות, ועל כן יש לה היסטוריה משלה, שפה משלה, ותרבות משלה, אף שהן אינן מוכרות לאיש מחוץ לביתהּ הלאומי.


והנה, נתקלתי פתאום באחד המאמרים מן הסוג הזה — מאת פיטר פּוֹמֶרַנְצֶב ב-The Economist — בהשוואה בין הספר "מחקרי שטח בסקס אוקראיני" ובין תוצאות מחקרו של המחבר על סדר העדיפויות הערכי של האוקראינים: התברר שכמו גיבורת ספרי, החיה בתחילת שנות ה-90, שאפוּ גם האוקראינים בתחילת העשור של 2020 יותר מכול שהעולם ישמע אותם ויכיר בהם. קודם לכן, כותב פומרנצב, חשבתי שזהו עניין של זהות, ורק לאחר 24 בפברואר נוכחתי להבין שזה עניין של ביטחון: את מי שאנחנו מכירים — קשה יותר להרוג.


בדיוק ככה, ליידיז אנד ג'נטלמן. ככה זה בדיוק. אבל — דרוש תיקון אחד: זה נוגע לא רק לאוקראינים, אלא לכולם, לכולנו, בני האנוש, ללא יוצא מן הכלל, ואף לכל חי על פני כדור הארץ: כולנו טסים במטוס אחד.


על כן, כפי שאמרה גיבורת ספרי — טיסה נעימה.


19 במאי 2022


מחקרי שטח בסקס אוקראיני


לא היום, היא אומרת לעצמה. לא, עוד לא, לא היום. במטבח — חדר זערורי עם שולחן אוכל — תנור חשמל, מקרר, ארוניות עם דלתות מחוברות ברישול, חורקות, הנה, רק התעלמת מהן לרגע — וכבר הן נפתחות ברפיסות כמו לסת רפויה הנשמטת מפנים שכבר אינן שולטות בעצמן, וכל זה מגודר בחיץ של קרשים נמוכים, משהו מעין דלפק של בר — אפשר להעמיד עליו ולהגיש מהכלוב הצר הזה ישר לחדר — בטח, למה לא! — את הקפה על הבוקר, למשל, או לארוחת הצהריים — עופיון מטוגן, ממש כמו בפרסומות בטלוויזיה: מוזהב ומצופה בקרום פריך, כולו נוצץ משפע עסיסים בשלים, מקפל את ירכיו בשובבות ושוכב לו, מתרווח על עלי חסה רחבי ממדים, עוף מטוגן תמיד נראה מאושר יותר מהחי, ממש קורן בסומק מקסים ושזוף, שׂמח שיאכלו אותו תיכף ומייד — ואפשר להגיש גם משהו מעין מיץ או ג'ין־טוניק בכוסות גבוהות ועבות, אפשר עם קרח, הקוביות מקשקשות בקול מצחיק כשממלאים את הכוסות, אפשר גם בלי קרח, יש אפשרויות אין־ספור, צריך רק דבר אחד — שמישהו יישב מעבר לחיץ המזדיין הזה, שבו, עושה רושם, כבר מקננות נמלים, הרי משהו כבר רומש הלוך ושוב על לוח השולחן, משהו שלא אמור להסתובב בבית אמריקאי היגייני, ובעצם גם בבית הלא אמריקאי — מישהו שתגישי לו בחיוך קורן שירד מדפי המגזינים את כל המנעמים האלה היישר מהמטבח; אך מאחר שלא יושב שם אף אחד, ואפילו לא מתכוון לשבת, כבר הרהבת עוז לערוך על החיץ מין גן חורף מאולתר, מורכב משני עציצים תמימים — לפני שלושה שבועות, כשהשתכנת בדירה הזאת, היה זה המראה: רעמה תפוחה, ירוקה כהה, זרועה פרחים צהובים מבהיקים — מצד אחד, ומחרוזת סמיכה של גולות אדומות נוצצות, דומות לפרחי פלסטיק על גבעולים גבוהים, מקושטים בעלים אלגנטיים, צרים ומוארכים — מצד אחר; אבל עכשיו נראים שני העציצים האלה כאילו במשך כל שלושת השבועות האלה השקו אותם בחומצה גופריתית מדי יום ביומו — במקום רעמה פרועה משתלשלים, כאוזניים נפולות, כמה עלים נבולים בעלי קצוות חרוכים עקומים, ואלה שהיו פעם חרוזים מוצקים אדומים מזכירים יותר ויותר את פירותיו היבשים של ורד הבר, שאין לדעת לשם מה הציבו אותם על שברי מקלות צהבהבים — והכי מצחיק הוא שדווקא לא שכחת להשקות את "גן החורף" שלך, טיפחת אותו, כפי שלימד ווֹלטיר, נו בטח, רצית משהו חי בדירה הארעית הזאת, אחת מני רבות בתוך רצף אינסופי, דירה שאת מחליפה בפעם המי־יודעת־כמה, שבה לכלוך בּל־יִנָּקֶה של כל השוכרים הקודמים חדר לכל חריץ וסדק, כך שאפילו לא ניסית להיפטר ממנו — אבל עשבי הבר האמריקאיים המנוולים התבררו כעדינים מדי לדיכאון הדומם שלך, שמתעבה ומסמיך יותר ויותר בין כותלי ביתך — ומתו להם, כמה שלא השקית אותם — ואת עוד רוצה שאנשים יימשכו אלייך! — ובכן, המים נוטפים במטבח לתוך הכיור, בקול פכפוך מטופש עד כדי לעג, ואין במה לגבור על הקול הזה; אפילו קלטת לא תוכלי להפעיל, כי משום מה גם טייפ הכיס שלך התקלקל ויצא מכלל שימוש. אמנם, אי־שם מחוץ לחלון, הצר כמו דלת הארון, האפל בשעה זו (אינך סוגרת תריסים מכיוון שממילא יש מולו קיר אטום), מעבר לרשת יתושים, מנסר בעקשנות, כמו צלצול טלפון רחוק, איזה צרצר סמוי מעין שכנראה נתקע בה — והנה, באותה העקשנות מצרצרת גם אותה המחשבה. אז אולי דווקא היא זו שמצרצרת — למה עדיין לא? אולי כבר עכשיו? למה לא עכשיו? לְמה יש לחכות?


שוקלת בהיגיון — לשום דבר. ממש, ממש לכלום.


חצי אריזה של כדורי הרגעה פלוס סכין גילוח — וסליחה על ניסיון הבכורה הכושל. השתדלתי בכנות וביושר־לבב, ואם לא יצָא מזה כלום, הרי שנכון וצודק יהיה לשמוט את הקלפים — כבר עכשיו אני קלפנית על הפנים, ובהמשך הכול יהיה רק גרוע יותר: האור בקצה לא ייראה וכוחי לא מה שהיה — כבר לא ילדונת.


אך בכל זאת — לא, לא היום.


המשך העלילה בספר המלא