[באמצעות תקשורת מאובטחת]


תאריך: 5.3.2091


מאת: ממ"ש דֶקְסְטֶר


אל: פיקוד כדור הארץ, ארה"ב


הודעה: דו"ח מצב


מצלמת השטח בצפון־מערב ההתיישבות נשברה. העמוד שעליו הייתה מותקנת הופל. מסקנתי היא שזה נעשה בכוונה על ידי גורם עוין.


נא הנחייתכם.


סַאי דֶקְסְטֶר, מפקד


צוות משלחת והתיישבות


טריטוריית ארה"ב, מאדים


פרק 1
קֵן


המסע למאדים היה קשה מאוד, הדבר הקשה ביותר בחייהם. זה מה שאמרו המבוגרים. החללית הקטנה והצפופה. הפחד המתמיד שמשהו יתקלקל. הידיעה שלעולם לא יחזרו לכדור הארץ.


אבל האמת היא שזה נשמע ממש קל בהשוואה למגורים משותפים עם אַלְבִּי.


כי הוא נחר.


מאז שאַלְבִּי ישן איתי באותו חדר, לא ישנתי טוב אפילו לילה אחד. ניסיתי כל מה שאפשר כדי לחסום את הרעש: אטמי אוזניים, שמיכה על הראש, אפילו כובע עבה עם כיסויי אוזניים. אבל שום דבר לא עזר.


זה היה מפתיע, כי אַלְבּי היה מושלם. היה קל להסתדר איתו, והוא עשה את כל המטלות שלו בלי להתלונן. הוא עשה הכי פחות בעיות מכולנו, הילדים. המבוגרים סמכו עליו, אפילו סַאי. אבל התברר שיש דבר אחד שאַלְבִּי לא טוב בו: לישון בשקט. ואני לא יודע מה היה יותר גרוע ממה: הנחירות של אלבי או זה שטְרֵיי רצה להחליף חדר.


מאז שאני זוכר את עצמי, טְרֵיי ישן במיטה שמול המיטה שלי. ציורי החתולים שלי וציורי החייזרים שלו נתלו על הקירות. הדגמים מפלסטיק של שנינו הצטופפו על מדפים יחד. ופתאום לפני חודשיים טְרֵיי ביקש להחליף חדרים. לפני שהספקתי לקלוט מה קורה, טְרֵיי כבר עבר לישון בחדר שממול עם הבנות הגדולות, וִירָה ופְלוֹסִי, ואלבי נחר בחדר שלי.


ואני?


אני לא ישנתי בכלל.


וגם ליאו לא, כנראה. החתול הזקן ישב במיטה וכִשכש בזנב ברוגז.


החלפת החדרים הזאת כבר קרתה פעם אחת לפני כן. פעם, כשטריי ואני היינו קטנים, המבוגרים העבירו אותנו הבנים לחדר אחד ואת הבנות לחדר אחר. אלבי מבוגר ממני ומטריי, ולכן הִרשו לו להישאר ער מאוחר יותר. הבעיה הייתה שאלבי עשה הרבה רעש כשהוא בא לישון, והעיר אותנו. הניסוי ננטש אחרי שבוע. עברו מאז הרבה שנים, ועכשיו אני שוב ער בגלל אלבי.


אלבי, שישן ממולי, השמיע נחרה חזקה וממושכת. גנחתי והכנסתי את הראש מתחת לכרית.


״אלבי," אמרתי.


הוא לא זז.


״אלבי!" צעקתי.


הוא התיישב בבת־אחת והעביר מבט מבולבל על פני החדר המואר באור עמום. אלבי היה גבוה, והיו לו כתפיים רחבות. דַרְבִּי אמר שהוא היה יכול להיות שחקן פוטבול טוב. פוטבול היה משחק ששיחקו בכדור הארץ. במשחק הזה זרקו כדור והתנגשו באנשים. לא ממש הבנתי מה הקטע.


״מה קרה, בֶּל?" שאל אלבי. שערו הזדקר בטירוף על כל הראש. תמיד היה מצחיק לראות אותו בלי כובע המצחייה של נבחרת הדוֹגֶ'רְס. הוא הסיר את הכובע רק כשהוא הלך לישון.


״אתה נוחר!" אמרתי.


״אה," הוא אמר. ״חשבתי שזה מצב חירום."


״זה באמת מצב חירום! אני לא יכול לישון ככה!"


״אני נורא מצטער," הוא מִלמל ונשכב. ״אני מבטיח לא לנחור יותר."


היה קשה לכעוס על אלבי. הוא היה עדין וטוב לב — דובון גדול, כשחושבים על זה.


דובון גדול ונוחר.


״אוף, אבק!" מִלמלתי. בסדר, שהחדר יהיה של אלבי וזהו. לקחתי את השמיכה שלי והלכתי, וליאו טופף לו בשקט מאחוריי.


אבל לא האשמתי אותו.


אפילו חתול לא מסוגל לסבול את הנחירות של אלבי.


ליאו ואני הלכנו במסדרון המתפתל, שדלק בו האור הכחלחל־קריר של תאורת הלילה. האורות בהתיישבות התחלפו כדי לשקף את השעה ביום. בבוקר האור הכחלחל יתחלף באור צהוב חמים וזוהר. זה היה אמור לעזור לנו לקבל תחושת זמן, כי ההתיישבות נמצאה ברובה מתחת לאדמה. היא נבנתה בתוך צינור לַבָּה ענקי — מין מנהרה, שלבה זורמת השאירה אחריה לפני מיליוני שנים. החלל שנוצר היה מקום מגורים מושלם, שהגן עלינו מפני הסכנות הקיימות על פני השטח של מאדים: קרינה, טמפרטורות מקפיאות קיצוניות ואבק.


הקירות הפנימיים היו בנויים מגומי אפור של טכנולוגיית־חלל עם קימור קל שנמשך מחדר לחדר כמו חיוך. החדרים היו עגולים, ונראו בערך כמו בועות, למען עמידוּת־מבנה משופרת. סאי אמר לי שבתכנון ההתיישבות, הוא התעלם מהכללים הישנים. מתברר שבכדור הארץ אנשים חיו בתוך מבנים דמויי קופסאות עם פינות חדות.


כדור הארץ נשמע לי חד.


המסדרון הזה סיפר את תולדות ילדותי. רואים בו איפה התנגשתי בקיר עם הקורקינט שלי. על התקרה נשארו שריטות מהניסיונות להעיף חללית צעצוע (זה לא הצליח לי). ונשאר כמובן הסרגל על הקיר, שמִימְז סימנה עליו את הגובה שלנו בעט שחור עבה. היא התלוצצה שאנחנו ניסוי חי, כי אנחנו בין הילדים האנושיים הראשונים שגדלים על מאדים.


בהמשך המסדרון היה לוח עם תמונות דיגיטליות שלנו, כשהגענו למאדים. בינתיים גדלנו ואנחנו כבר לא התינוקות שעל הקיר. אלבי בן שבע־עשרה, המבוגר ביותר בשנים של כדור הארץ. אחריו באה פְלוֹסִי (בת שש־עשרה), וִירָה (חמש־עשרה), טריי (ארבע־עשרה) ואני (אחת־עשרה).


אולי אני הכי צעיר, אבל לפחות אני עדיין יודע ליהנות. בניגוד לילדים האחרים שנעשו אוּפניקים עם מצבי רוח מעצבנים מאז שמלאו להם שלוש־עשרה.


מובן שבְּשנים של מאדים אנחנו צעירים בהרבה. מאדים מקיף את השמש ב-687 ימים, לכן ״שנת מאדים" היא 687 ימים, ולפי זה אני רק בן חמש וטריי בן שבע.


ליאו, שרץ לפניי, עצר לרחרח משהו, וזנבו התנפנף באוויר. כשהייתי קטן היו לנו הרבה חתולים. בֶּלָה. מוֹצִ'י. הַרְלִי. סומסום. חתלתולה. במשך השנים החתולים מתו, וליאו נשאר יחידי. אבל אני עדיין זוכר את כולם.


אחר כך יצאנו ליאו ואני מאגף הילדים ועברנו דרך השטחים המשותפים — המועדון, חדר האוכל והמטבח — שהיו בין שני אגפי השינה. המועדון היה מואר באור המהבהב של דיגי־נוע שמישהו השאיר אותו פועל.


כמו שאר ההתיישבות, גם החדר הזה היה בצבע תכלת. הצבע שחיקה את השמיים בכדור הארץ היה אמור להיות מרגיע. הייתה בחדר ספה בצורת L, ושטיח לולאות שנארג מבגדים ישנים. דַרְבִּי בנה כיסא נדנדה מחביות פלסטיק. במאדים הכול ממוחזר. אפילו הצמח שקישט את המועדון היה עשוי מנייר אצות, אבל הוא כבר התיישן, והעלים נעשו נוקשים והתחילו להתפורר.


חוץ מהספה וכיסא הנדנדה, היה במועדון שולחן פלסטיק קטן ששיחקנו עליו כשהיינו קטנים. בימים אלה היו מונחים עליו מכונת התפירה של פלוסי ובדים במקום הפלסטלינה והצבעים שלנו. ליד הקיר עמד ארון תצוגה מפלסטיק ובתוכו היו מונחות האבנים שאנחנו הילדים אספנו במשך השנים.


אחרי המועדון היה חדר האוכל. נשאר בו הריח מהארוחה שאכלנו הערב: תבשיל אצות אפוי בקדֵרה, שהיה אחת מהארוחות הקבועות שהכין בִּילִי המלוח. לא היה בסביבה אף אחד, אז עברתי לרגע במטבח ולקחתי לי כמה עוגיות ג'ינג'ר. בילי המלוח לא אהב שלוקחים אוכל כשהוא לא נמצא במטבח, אבל חשבתי שהוא לא ירגיש שהן נעלמו.


מהמטבח יצאתי אל אגף המבוגרים. החדר הראשון היה של מִימְז. הייתי מוצא את הדרך אליו גם בעיניים עצומות. אליה הלכנו כשהתעוררנו חולים באמצע הלילה. החדר הבא היה של ביל המלוח. ממול היה החדר של פִינִיאַס. כשעברתי את החדר של אֶלִיאָנָה ודרבי, שמעתי נחרות קלות. אֶלִיאָנָה תמיד התלוננה שבעלה נוחר, אבל אף פעם לא הבנתי על מה היא מדברת. עכשיו הבנתי לגמרי.


החדרים של כולם היו חשוכים, חוץ מהחדר של סאי. מתחת לדלת נראָה אור, וסִקרן אותי לדעת למה הוא לא ישן. יצאתי מאגפי השינה והמשכתי במסדרון אל אזורי העבודה. בחלק הזה של ההתיישבות נשמע בדרך כלל זִמזום של פעילות במשך היום, אבל באמצע הלילה, נשמע רק הרחש של מזככי האוויר, שהִמהמו בשקט ברקע כמו שיר ערש. עברתי את חדר הכושר, את הסדנה של סאי, את חדר החולים, כמה חדרי עבודה, את חדר הגנרטורים ואת המקום האהוב עליי, חוות האצות.


מייד אחרי חוות האצות התחילו מדרגות לולייניות. טיפסתי מעלה ומעלה ומעלה במדרגות הפלסטיק הקופצניות. כמעט לא נשאר לי אוויר כשהגעתי לבסוף אל חדרי התקשורת והתצפית, המכונים גם תו"ת. חדרי התו"ת היו מעל פני השטח, מהם נשלחו הודעות לכדור הארץ ולכאן התקבלו הודעות משם. המבוגרים קראו לזה בצחוק תא הטלפון. התו"ת היה מקום המגורים המקורי של הצוות כשהם רק הגיעו למאדים. רובוטים התקינו את המבנה הפשוט ודמוי הכיפה. היה בחדר חלון רחב שהשקיף על מרחביו האדומים והמאובקים של מאדים. חוץ מסאי, כמעט אף אחד לא שהה בחדרים האלה זמן ממושך. כמפקד, הוא שלח לפיקוד בכדור הארץ דוחות מצב. כמו כן מכאן הוא היה יכול לעקוב טוב יותר אחר מזג האוויר. זה היה המקום המושלם לצפות ממנו על מערבולות אבק מסתחררות.


אהבתי את ההדים של החיים הקודמים שנשארו בחדר הזה. לקיר היו מודבקות מפות צבעוניות של מקומות בכדור הארץ. פֶּנְסִילְבֶנְיָה. אָלַבַּמָה. אַָלַסְקָה. מִישִׁיגֶן. הייתה מסורת כזאת, שכל אחד מחברי הצוות מביא מפה של המדינה שממנה בא.


היו בחדר גם ארוניות מפלסטיק בשביל החפצים האישיים של חברי הצוות. והארוניות היו מקושטות במדבקות ובתמונות. על דלת הארונית של סָאי הייתה רשימה של כל המקומות שהוא היה בהם:


רשימת משאלות


אוֶורֶסְט


אַנְטַרְקטִיקָה


יָרֵחַ


מַאְדִּים


והדבר הכי טוב כאן למעלה היה השקט. התמקמתי על הספה מתחת לשמיכה ונִשנשתי את העוגיות. מעבר לחלון הרחב, פוֹבּוֹס, אחד משני הירחים שלנו, נראָה כמו גוש מאיר בחושך. מעליו היה כדור הארץ, כוכב בהיר וזוהר.


רציתי לדעת אם האנשים על כדור הארץ חושבים עלינו הרבה כמו שאנחנו חושבים עליהם. אף על פי שראיתי הרבה תמונות דיגיטליות, בכל זאת היה לי קשה לדמיין את כדור הארץ. למשל את הבריכה עם המים האינסופיים שנקראת אוקיינוס. וגם את המקומות עם העצים שנקראים יערות. וכמובן, את החיות. פיניאס סיפר לי פעם על הציפורים שעפות בשמיים ובונות לעצמן על עצים, גבוה מעל האדמה, בתים שנקראים קִנים.


כשעצמתי עיניים, וליאו שכב מכורבל לרגליי, הרגשתי כמו ציפור בקן שקט ומוגן — הבית שלי.


בית שלא ארצה לעזוב אותו לעולם, אף פעם.


פרק 2
יום טוב


מִצמצתי ופקחתי עיניים. הכיפה טבלה באור ורדרד וחמים.


היה בוקר.


ומשהו כבד רבץ על החזה שלי.


״מיאו!"


המשהו הזה היה ליאו. הוא ישב עליי.


״מיא־אוו!" הוא חזר ואמר בקול רם יותר. הבנתי קצת חתלתולית, והמשמעות הייתה אני רעב!


״אני מבין שאתה רוצה ארוחת בוקר," אמרתי.


הוא היה מרוצה מזה שהתעוררתי סוף־סוף, קפץ ממני בהנפת זנב ונחת בטפיחה קלה על הרצפה.


קמתי ופיהקתי וניגשתי אל החלון. הנוף עד האופק השתרע לפניי בגוונים משתנים של אדום מאובק. השמש הנמוכה הייתה נקודה קטנה בשמיים ורודים וזרועים בעננים נוצתיים כחלחלים.


הזריחה במאדים קסומה.


ממש מעבר לחלון הייתה החצר האחורית שלנו. היו שם המכתשים התלולים שיכולנו לשחק בהם שעות, אבל בשביל זה היינו חייבים ללבוש את החליפות הסביבתיות. כיסאות נוח וגריל לצליית בשר, שהורכבו מחלקים שדרבי פירק ממכונות ישנות, היו פזורים שם. הגריל לא פעל כמובן — באטמוספירה של מאדים אין מספיק חמצן שיאפשר להדליק אש. אבל דרבי אהב ללבוש את חליפת הסביבה ולהצטלם ליד הגריל. כזה ליצן הוא היה.


מימְז אמרה שחסר רק דשא. פיניאס הסביר שזה צמח שגדל ומכסחים אותו והוא שוב גדל ושוב מכסחים אותו. לא ממש הבנתי את ההיגיון של זה.


בצד של החצר הייתה החניה של שני הרוֹבֶרים שלנו, ולידם הייתה תחנת העגינה, שבה חללית האספקה מכדור הארץ, שבאה אחת לשנתיים ונשלטת על ידי רובוט, מתחברת להתיישבות. כבר חיכיתי לשוקולד שהיא תביא.


משהו משך את מבטי. אור מהבהב נע לאט באופק. קרוב לוודאי שזה רובֶר מאחת הארצות האחרות. תמיד הפחיד אותי קצת לחשוב עד כמה ההתיישבויות האחרות קרובות אלינו. לפעמים סִקרן אותי לדעת איך הן נראות, כי אף פעם לא ראיתי אותן. לא מרשים לנו לעבור את בית הקברות הקטן שבגבול השטח שלנו, זה מסוכן מדי.


מרחוק נשמע צלצול חלש. זה היה הפעמון שקרא לארוחה. ביל המלוח ודאי עורך עכשיו את ארוחת הבוקר. אחרי הארוחה יש מטלות בוקר, שיעורים, ארוחת צהריים ואחריה עוד מטלות, זמן פנוי, ארוחת ערב, מטלות ערב, ואחריהן הולכים לישון. למחרת בבוקר נתעורר ונתחיל מחדש אותה שִׁגרה. סאי אוהב לומר שיום משעמם במאדים הוא יום טוב.


״בוא נזוז, ליאו," אמרתי. ״יַאם־יַאם."


זאת הייתה המילה שלי לאוכל כשהייתי תינוק. עכשיו השתמשתי בה עם ליאו. הוא הכיר את המילה והפנה אליי את הראש. אבל לפני שהספקתי לזוז צעד אחד, זה קרה.


עצם עגול זוהר היטלטל בשמיים, ומאחוריו השׂתרך זנב אור לבן־בוהק. הוא התרסק רחוק, וגלים של אור בהיר התפוצצו סביבו כמו הילה.


ליאו הספיק להשתחל במהירות אל מתחת למיטה רגע לפני שהחדר החל לרעוד.


החדר היטלטל סביבי בפראות. נפלתי לארץ. בצד השני של החדר, שולחן הכתיבה שעליו עמד לוח התקשורת הדיגיטלי, שִקשק, והכיסא שעמד מולו נפל הצידה ברעש חזק. הניירות שהיו מונחים על השולחן התפזרו על הארץ, ואחת הארוניות נפתחה ברעש. החלטתי להישאר במקום: נראָה לי שזה הדבר הכי בטיחותי.


ואז, באותה פתאומיות שזה התחיל, זה נגמר.


נעשה שקט מוחלט.


זחלתי אל החלון והסתכלתי החוצה. ענן אבק אדמדם התרומם, כאילו הדבר שהתרסק בעט בו כלפי מעלה. השאלה הייתה מה התרסק? זה נראָה כמו חללית, אבל לא כמו איזושהי חללית שראיתי. היא הייתה עגולה מדי, זוהרת מדי, דמיונית מדי.


חייזרית מדי.


רגליים הלמו במעלה המדרגות. סאי פרץ לחדר. הדאגה עשתה לו קמטים בפנים. הוא כנראה היה באמצע הגילוח: על אחת הלחיים נשאר קצף גילוח ירוק.


״נפגעת?" הוא רצה לדעת.


הנעתי את הראש בשלילה ואז נזכרתי. ״ליאו!" צעקתי והסתכלתי סביבי.


ירדתי על ארבע והצצתי מתחת לספה. ליאו היה מגולגל כמו לחמנייה עגולה ובהה לעברי. משכתי אותו החוצה ובדקתי אותו. הוא נראָה בסדר.


אחר כך החלו אנשים להיכנס בריצה לחדר — דרבי ואֶלִיאָנָה, טריי, פלוסי, וירה ואלבי. אלבי נראָה מנומנם, כובע המצחייה שלו היה מונח הפוך.


״דוח"מ!" נבח סאי. אלה היו ראשי תיבות של ״דוח מצב", וככה הוא תמיד שאל מה קרה.


״משהו התרסק!" הצבעתי על החלון. ״נראֶה לי שזאת הייתה חללית חייזרים!"


כולם הסתכלו עליי כאילו אני חייזר. כולם חוץ מטריי. הוא ואני תמיד התלהבנו מחייזרים וממפלצות. צפינו בכל דיגי־נוע באוסף שלנו שהופיעו בו יצורים כאלה.


״חייזר?" טריי שאל, ועיניו התרחבו.


הנהנתי.


״בֶּל," סאי נד בראשו. ״אין דבר כזה, חייזרים."


מבחינה טכנית הוא צדק. הירח כבר היה מיושב, והתחלנו להתיישב במאדים, ואף פעם במשך התקופה הזאת לא נתקלנו בחייזרים. אבל אני ידעתי שחייזרים קיימים. כי איך זה הגיוני שלא יהיו יצורים נוספים חוץ מאיתנו ביקום? זה פשוט הגיוני. יש מאות מיליארדי גלקסיות. בטוח שבאחת מהן יש חיים תבוניים (ואולי אפילו חתולים חייזריים?)


מימְז נכנסה בריצה עם הערכה הרפואית הניידת שלה. היא לבשה חלוק רחצה, ושערה האפור הקצר היה רטוב ודבוק לראשה.


״מה קרה?" היא נשמעה לחוצה.


״משהו התרסק," פלוסי אמרה.


״בֶּל חושב שזאת הייתה חללית חייזרים," הוסיף טריי.


״בטוח שזאת הייתה חללית חייזרים," אמרתי.


מימְז נדחפה קדימה עם הערכה הרפואית. עיניה הבהירות התמלאו דאגה.


״קיבלת מכה בראש, בֶּל?" היא הכניסה את היד לשׂערי ובדקה אם יש לי חבורה נפוחה.


״לא." טִלטלתי את הראש כדי שתעזוב אותי. ״אני בסדר!"


״אבל השטויות שאמרת על חייזרים..."


״ראיתי את החללית!"


״תתאר בדיוק מה ראית," היא אמרה, כאילו תיארתי תסמיני מחלה. כי היא בכל זאת הייתה הרופאה שלנו.


וזה מה שעשיתי. תיארתי את מעגל האור, את הזנב הלבן הזוהר, את הפיצוץ. ושהכול רעד, ושליאו נבהל.


״הבנתי," היא אמרה והביטה בסאי.


סאי מולל את זקנו האפור, כמו שהוא עשה תמיד כשניסה להבין משהו לא מובן. על פניו נשארו עדיין טיפות של קרם גילוח, אבל לא נראָה שהוא שׂם לב לזה.


״זה נשמע כמו מטאוריט," אמרה אליאנה. היא לבשה כרגיל מכנסי עבודה קצרים וחולצת טי. היא אהבה ללבוש מכנסיים קצרים כי היא לבשה ופשטה את חליפת הסביבה כל היום, והיה לה חם.


״אבל זה זהר!" אמרתי.


״זה מה שמטאוריטים עושים כשהם נכנסים לאטמוספירה," היא הסבירה.


״אני כמעט בטוח שמטאוריט אחד התרסק כשאמרת שאת מוכנה להתחתן איתי, פֶּנקֵייק," התלוצץ דרבי וקרץ אל אשתו. ״אבל אולי בעצם זה היה הלב שלי שהתפוצץ מאושר?"


היא עשתה לו פרצוף. ״באמת מֵייפֶּל?"


״פֶּנְקֵייק" ו"מֵייפֶּל" היו שמות החיבה המטופשים שהם הדביקו אחד לשני. הם התאהבו על הירח. סאי אמר שהוא גייס אותם למאדים ביחד, בעסקת חבילה. אליאנה הייתה סוּפר־חכמה, היא עזרה לתכנן את ההתיישבות בירח. דרבי העיד על עצמו שהוא מומחה בכל המלאכות והתיקונים.


״תנו לי לעבור," נשמע קול רם.


פיניאס נדחף קדימה בעזרת המקל שלו. הוא היה זקן ונע באיטיות, אבל ידע להשמיע את קולו. הוא ניגש אל החלון והשקיף על ענן האבק.


״מה שזה לא היה, זה נחת ליד ההתיישבות הצרפתית." פיניאס הצביע במקלו. ״אנחנו חייבים ליצור איתם קשר ולבדוק שהכול אצלם בסדר."


״בשום פנים ואופן לא," אמר סאי בתקיפות ושילב את זרועותיו.


״סאי," אמרה מימְז, ״אולי כדאי לנסוע לראות."


״זה לא בטריטוריה שלנו, זאת לא הבעיה שלנו. אתם מכירים את החוקים."


היו לנו הרבה חוקים. אמרו לנו שצריך אותם כי מאדים מסוכן. ידעתי את החוקים בעל פה. כולנו ידענו — אי אפשר היה לפספס אותם. המבוגרים הדביקו אותם מול האסלה בשירותים שלנו.


המשך הפרק בספר המלא