הקדמה
המסע האמיתי היחיד


דמיינו פיל בחדר. זה אינו הפיל הפתגמי הכרוך בסוגיה כבדת־משקל, אלא יונק כבד־משקל של ממש. דמיינו שהחדר מרווח דיו להכיל אותו בנוחות; נגיד, אולם ספורט של בית ספר. עכשיו דמיינו שגם עכבר חש פנימה. לידו מנתר אדום חזה. ינשוף ניצב על קורת תמיכה מעליהם. עטלף תולה הפוך מהתקרה. עכסן מזדחל על הרצפה. עכביש טווה לו רשת קורים בפינה. יתושה חולפת באוויר בזמזום. דבורת בומבוס יושבת על חמנייה בעציץ. לבסוף, לתוך כל החלל המדומיין והצפוף הזה נוסיף בת אנוש. הבה נקרא לה רבּקה. היא ניחנה בחוש ראייה, היא סקרנית ו(למרבה המזל) מחבבת בעלי חיים. לא משנה איך היא הכניסה את עצמה לתסבוכת הזאת. לא חשוב מה עושות כל החיות האלה באולם ספורט. במקום זה, חשבו איך עשויים רבקה ושאר חברי הביבר הדמיוני הזה לתפוס זה את זה בחושיהם.
הפיל זוקר את חדקו כמו פריסקופ, העכסן משרבב את לשונו, והיתושה חוצה את האוויר עם מחושיה. כל השלושה מריחים את החלל סביבם, קולטים את הניחוחות הנישאים. הפיל לא מריח שום דבר ראוי לציון. העכסן מזהה את נתיב העכבר ומפתל את גופו במארב. היתושה מריחה את הפחמן הדו־חמצני המפתה בהבל־פיה של רבקה, ואת ניחוח עורה. היא נוחתת על זרועה, מוכנה לסעוד, אבל לפני שהיא מספיקה לעקוץ, רבקה מסלקת אותה בחבטת יד — והסטירה שלה מחרידה את העכבר. הוא צווח בבהלה, בגובה צליל שהעטלף מסוגל לשמוע אך גבוה מכדי שהפיל יוכל לשמוע. הפיל, מצדו, משחרר קול עמוק ורועם הנמוך מדי לאוזני העכבר או העטלף, אבל בטנו הרגישה לרטט של העכסן חשה בו. רבקה, שאינה מודעת לצווחה העל־קולית של העכבר, כמו גם לרעימה התת־קולית של הפיל, מקשיבה במקום זאת לאדום החזה ששר בתדרים התואמים יותר את אוזניה. אבל השמיעה שלה איטית מכדי לקלוט את כל המורכבויות שהציפור מצפינה בנעימתה.
חזה הציפור נראה אדום לרבקה, אבל לא לפיל, שעיניו מוגבלות לגוונים של כחול וצהוב. הדבורה גם היא לא מסוגלת לראות אדום, אבל היא כן רגישה לגוונים העל־סגולים המצויים מעבר לצד הנגדי של הקשת. לחמנייה שעליה היא יושבת יש מרכז מטרה על־סגול שלוכד הן את תשומת ליבה והן את תשומת לב הציפור. את מרכז המטרה הזה רבקה לא רואה, היא חושבת שהפרח צהוב בלבד. עיניה הן החדות ביותר בחדר; שלא כמו הדבורה או הפיל, היא יכולה להבחין בעכביש הקטן שיושב על הקורים. אבל כשהאורות בחדר כבים, היא מפסיקה לראות את רוב מה שקורה שם.
בחשכה הפתאומית רבקה צועדת קדימה לאט, בזרועות פשוטות, בתקווה לחוש את המכשולים העומדים בדרכה. העכבר עושה כמוה, אבל באמצעות השפם שעל פניו, שהוא מניע קדימה ואחורה כמה פעמים בשנייה כדי למפות את סביבתו. הוא חולף בזריזות בין רגליה של רבקה; קול צעדיו חלש מכדי שהיא תשמע, אבל הינשוף היושב ממעל על ענף שומע אותם בקלות. פרצוף השמע על פניו של הינשוף, העשוי נוצות קשיחות, מנתב צלילים לעבר אוזניו הרגישות, שאחת מהן גבוהה מעט יותר מרעותה. הודות לאסימטריה הזאת, הינשוף יכול למקם במדויק את מקור ההתרוצצות של העכבר, במישורים אנכיים ואופקיים כאחד. הוא עט עליו, בדיוק כשהעכבר מוצא את עצמו בטווח של העכסן הממתין. הנחש, המשתמש בשתי גומות החישה על חוטמו, יכול לחוש את הקרינה התת־אדומה שנובעת מעצמים חמים. הוא רואה למעשה בחום, וגופו של העכבר לוהב כמו משואה. הנחש מכה... ומתנגש בינשוף המתעופף.
העכביש אינו ער לכל ההמולה הזאת. הוא בקושי רואה או שומע את המשתתפים. עולמו מוגדר כמעט אך ורק על ידי הרטיטות העוברות ברשת קוריו — מלכודת תוצרת עצמית שפועלת כשלוחה של חושיו. כשיתושה תועה אל קורי המשי, העכביש מבחין בזעזועים המסגירים של טרף נאבק, ומסתער להרג. אבל בעודו מתקיף, הוא לא מודע לגלי הקול בתדר גבוה שפוגעים בגופו ומנתרים בחזרה אל היצור ששיגר אותם — העטלף. הסונאר של העטלף כל כך מדויק, עד כי הוא לא רק מוצא את העכביש בחשכה, אלא גם מקבל מיקום מדויק שלו כדי שיוכל לקטוף את העכביש מקוריו.
בזמן שהעטלף אוכל, אדום החזה מרגיש משיכה מוכרת שרוב החיות האחרות לא מסוגלות לחוש בה. הימים נעשים קרים יותר והגיע הזמן לנדוד למחוזות דרומיים חמים יותר. אפילו בתוך אולם הספורט המוקף קירות, אדום החזה מסוגל לחוש את השדה המגנטי של כדור הארץ. המצפן הפנימי שלו מנחה אותו; הוא פונה ישירות דרומה ונמלט דרך חלון. מה שמשאיר מאחור פיל, עטלף, דבורה, עכסן, ינשוף מעט המום, עכבר בר מזל להפליא, ואחת ושמה רבקה. שבעת היצורים האלה חולקים את אותו חלל פיזי, אבל חווים אותו בדרכים שונות עד מאוד ומופלאות. אותו הדבר נכון לגבי מיליארדי מיני החיות האחרים על פני כדור הארץ, ואינספור הפריטים הבודדים בתוך המינים האלה.1
כדור הארץ הומה מראות ומרקמים, צלילים ורטטים, ריחות וטעמים, שדות מגנטיים וחשמליים. אבל כל חיה מסוגלת להתחבר רק לחלקיק מזערי ממלוא המציאות. כל אחת מסוגרת בתוך הבועה החושית הייחודית לה, וחשה רק שביב מעולם עצום.


***


יש מילה נפלאה לבועה החושית הזאת — אוּמוֶלט. היא הוגדרה ב־1909 על ידי הזואולוג הבלטי־גרמני יאקובּ פון אוּקסקוּל. מקורה במילה הגרמנית ל"סביבה", אבל אוקסקול לא השתמש בה רק כדי להתייחס לסביבתה של חיה. אלא, אומוולט הוא באופן ספציפי אותו חלק מהסביבה שחיה מסוגלת לחוש ולחוות — העולם המוחשי/תפיסתי שלה. כמו יושבי האולם הדמיוני שלנו, המוני יצורים עשויים לעמוד באותו חלל פיזי ויהיו להם אומוולט שונים לחלוטין. את הקרצייה, שתרה אחר דם יונקים, מעניין חום גוף, מגע שערה, וריח החומצה הבוטירית הנובע מהעור. שלושת הדברים האלה מרכיבים את האומוולט שלה. ירוק העצים, אודם השושנים, כחול השמים ולובן העננים — אלה אינם חלק מעולמה המופלא. הקרצייה לא מתעלמת מהם בכוונה תחילה. היא פשוט לא מסוגלת לחוש בהם ולא יודעת שהם קיימים.
אוקסקול השווה את גוף החיה לבית. "בכל בית יש כמה חלונות," הוא כתב, "שנפתחים אל גינה: חלון האור, חלון הצליל, חלון הריח, חלון הטעם, ומספר גדול של חלונות טקטיליים, של מישוש. הגינה, כפי שהיא נראית מהבית, משתנה בהתאם לאופן שהחלונות האלה בנויים. אין זה שהיא נראית כקטע מעולם גדול יותר, אלא מדויק יותר להגיד שהיא העולם היחיד השייך לבית — [האומוולט] שלו. הגינה הנראית לעינינו שונה באופן מהותי מזו המתגלה לעיני שוכני הבית."
בזמנו זה היה רעיון רדיקלי — וייתכן שבחוגים מסוימים הוא עדיין כזה. שלא כמו רבים אחרים מבני זמנו, אוקסקול לא ראה בחיות מכונות ותו לא, אלא ישויות בעלות כושר חישה, שעולמן הפנימי לא רק קיים, אלא גם שווה בחינה. אוקסקול לא רומם את עולמם הפנימי של בני האדם מעל זה של מינים אחרים. במקום זה הוא התייחס לרעיון האומוולט ככוח מאחד ומאזן. בית האדם אולי גדול מזה של הקרצייה, עם יותר חלונות המשקיפים על גן רחב יותר, אבל אנחנו בכל זאת תקועים בתוך בית ומביטים ממנו החוצה. האומוולט שלנו בכל זאת מוגבל; אנחנו פשוט מרגישים שלא כך הדבר. עבורנו הוא נראה חובק־כול. זה כל מה שאנחנו מכירים ובקלות רבה טועים לחשוב שזה כל מה שיש לדעת. זוהי אשליה, וכזאת שכל החיות חולקות.
אנחנו לא יכולים לחוש את השדות החשמליים הקלושים שכרישים וברווזנים חשים. אנחנו לא שותפי סוד לשדות המגנטיים שאדומי חזה וצבי ים מבחינים בהם. אנחנו לא מסוגלים לעקוב אחר הנתיב הבלתי נראה של דג שוחה, כפי שכלב ים יכול לעשות. אנחנו לא מרגישים את זרמי האוויר שנוצרים על ידי זבוב מזמזם, כפי שעכביש משוטט מרגיש. אוזנינו לא שומעות את הקריאות העל־קוליות של מכרסמים וקוליברים, או את הרעימות התת־קוליות של פילים או הקריאות של הלווייתנים. עינינו לא מסוגלות לראות את הקרינה התת־אדומה שנחשים מבחינים בה, או את האור העל־סגול שחשות הציפורים והדבורים.
אפילו כשחיות חולקות איתנו את אותם החושים, האומוולט שלהן עשויים להיות שונים מאוד. יש חיות המסוגלות לשמוע צלילים במה שלנו נשמע דממה מוחלטת, לראות צבעים במה שלנו נראה חשכה מוחלטת, ולחוש בתנודות במה שלנו נדמה חוסר תנועה מוחלט. יש חיות עם עיניים על איברי המין שלהן, אוזניים על ברכיהן, אפים על גפיהן, ולשונות על כל עורן. כוכבי ים רואים עם קצות הזרועות שלהם, וקיפודי ים עם כל גופם. החֲפַרְפֶּרֶת כְּכוּבַת־האַף ממששת עם אפה, ותחש הנהרות משתמש בשפתיו. גם אנחנו לא קוטלי קנים כשזה מגיע לחושים. השמיעה שלנו לא רעה, ובוודאי יותר טובה מזאת של מיליוני החרקים שאין להם אוזניים כלל. העיניים שלנו חדות באופן חריג, ויכולות להבחין בדוגמאות על גופיהן של חיות, שהחיות עצמן לא מסוגלות לראות. כל מין מוגבל באופנים מסוימים, ומשוחרר באחרים. מסיבה זאת, אין זה ספר רשימות שבו אנחנו מדרגים, בילדותיות, חיות על פי חדות חושיהן, ומעריכים אותן רק כשיכולותיהן עולות על אלה שלנו. זה לא ספר על עליונות, אלא על גיוון.
בנוסף, זהו ספר על חיות בהיותן חיות. יש מדענים החוקרים חושי חיות אחרות כדי להטיב להבין את עצמנו, תוך כדי שימוש ביצורים יוצאי דופן כגון דגי חשמל, עטלפים וינשופים כ"אורגניזמי מודל", על מנת לבדוק איך מערכת החושים שלנו עובדת. אחרים מהנדסים לאחור חושי חיות כדי ליצור טכנולוגיות חדשות: עיני לובסטרים שימשו השראה לטלסקופי חלל, אוזני זבוב טפילי השפיעו על מכשירי שמיעה, וסונאר צבאי הובא לכדי שלמות דרך חקר סונאר דולפינים. שני אלה הם מניעים הגיוניים. אך לא זה ולא זה מעניינים אותי. חיות אינן רק ממלאות מקום של בני אנוש, או בשר תותחים לישיבות סיעור מוחות. יש להן ערך בפני עצמן. אנחנו נחקור את חושיהן כדי להיטיב להבין את החיים שלהן. "הן נעות מושלמות ומלוטשות, וניחנות בהרחבות של החושים שאנחנו איבדו או לא פיתחנו, חיות על פי קולות שלעולם לא נשמע," כתב הנטורליסט האמריקאי הנרי בסטן. "הן אינן אחיותינו, הן אינן פחותות; הן אומות אחרות, שלכודות איתנו ברשת הזמן והחיים, אסירות כמונו של היגיעה וההוד של כדור הארץ."


***


כמה מושגים ישמשו תמרורים במסענו. על מנת לחוש את העולם, חיות מבחינות בגירויים — מידות כמו אור, צליל או כימיקלים — וממירות אותם לאותות חשמליים, הנעים לאורך נוירונים (תאי עָצָב) לעבר המוח. התאים האחראים על קליטת גירויים נקראים רצפטורים (קולטנים): פוטורצפטורים, תאים קולטי־אור מבחינים באור, כימורצפטורים מבחינים במולקולות, מכנורצפטורים מבחינים בלחץ או בתנועה. קולטני החישה האלה מרוכזים לרוב באיברי חישה כגון עיניים, אפים ואוזניים. ואיברי חישה, בצירוף הנוירונים שמשדרים את האותות שלהם והחלקים של המוח המעבדים את האותות האלה, נקראים יחד מערכות חישה. מערכת הראייה, לדוגמה, כוללת את העיניים, את התאים קולטי האור שבתוכן, את עצב הראייה, ואת קליפת המוח הראייתית. יחדיו, המבנים האלה מעניקים לרובנו את חוש הראייה.
הפסקה הקודמת עשויה הייתה להישלף מספר לימוד בתיכון. אבל חשבו רגע על הנס הגלום במה שהיא מתארת. אור אינו אלא קרינה אלקטרומגנטית. קול אינו אלא גלי לחץ. ריחות אינם אלא מולקולות קטנות. אין זה מובן מאליו שנהיה מסוגלים לזהות משהו מכל מהדברים האלה, שלא לדבר על להמיר אותם לאותות חשמליים, או להפיק מאותם אותות את המחזה המרהיב של הזריחה, או צליל של קול, או ריח של לחם נאפה. החושים הופכים את הכאוס הזורם של העולם לתפיסות ולחוויות — דברים שאנחנו יכולים להגיב אליהם ולפעול על פיהם. הם מאפשרים לביולוגיה לאלף את הפיזיקה. הם הופכים גירויים למידע. הם שואבים רלוונטיות מאקראיות ואורגים משמעות מתוך תפזורות. הם מחברים בעלי חיים לסביבתם, והם מחברים בעלי חיים זה לזה באמצעות הבעות, תצוגות, מחוות, קריאות וזרמים.
החושים מגבילים את חיי החיה, מצמצמים את מה שהיא מסוגלת לזהות ולעשות. אבל הם גם מגדירים את עתידו של המין, ואת האפשרויות האבולוציוניות העומדות לפניו. לדוגמה, לפני כ־400 מיליון שנה, חלק מהדגים החלו לעזוב את המים ולהסתגל לחיים ביבשה. באוויר הפתוח, החלוצים האלה — אבותינו הקדמונים — יכלו לראות למרחקים ארוכים בהרבה מאשר במים. מדען המוח מלקולם מקאַיוֶור חושב שהשינוי הזה דרבן את התפתחותן של יכולות מנטליות מתקדמות, כמו תכנון וחשיבה אסטרטגית. במקום פשוט להגיב על מה שניצב ישר מולם, הם יכלו להיות פרואקטיביים. הראייה הרחוקה יותר אפשרה להם לחשוב קדימה. ככל שהאומוולט שלהם התרחב, כך גם מוחם.
עם זאת, אומוולט אינו יכול להתרחב עד אין סוף. לחושים תמיד נלווה מחיר. בעלי חיים צריכים לשמור על הנוירונים של מערכות החישה שלהם במצב תמידי של מוכנות, כך שיוכלו להידלק בשעת הצורך. זו עבודה מעייפת, כמו למתוח קשת ולהחזיק אותה במקומה, כך שבבוא הרגע ניתן יהיה לירות בחץ. גם כאשר עפעפיכם סגורים, מערכת הראייה שלכם היא משאבת ענק הדולה מהמאגרים שלכם. מסיבה זו, אף חיה לא יכולה לחוש הכול היטב.
אף חיה גם לא הייתה רוצה בכך, כי היא הייתה כורעת תחת מבול של גירויים, שרובם לא רלוונטיים. החושים, המתפתחים בהתאם לצרכים של בעליהם, ממיינים אינסוף גירויים, מסננים את מה שאינו רלוונטי, וקולטים סימנים למזון, למחסה, לאיומים, לבעלי ברית או לבני זוג. הם משולים לעוזרים אישיים חדי־הבחנה, שמגישים למוח רק את המידע החשוב ביותר.2
כשכתב על הקרצייה, ציין אוקסקול כי העולם העשיר סביבה "מתכווץ והופך למבנה מדולדל" של שלושה גירויים בלבד. "עם זאת, דלות הסביבה הזאת נחוצה לוודאות הפעולה, וודאות חשובה יותר מעושר." שום דבר לא יכול לחוש הכול, ושום דבר לא צריך זאת. לכן בכלל קיימים האומוולט. זו גם הסיבה שהפעולה של התבוננות באומוולט של יצור אחר היא אנושית כל כך ומעמיקה כל כך. החושים שלנו מסננים פנימה את מה שאנחנו צריכים. על השאר אנחנו חייבים לבחור ללמוד.


***


חושיהם של בעלי חיים ריתקו אנשים במשך אלפי שנים, אך תעלומות עדיין יש בשפע. רבים מבעלי החיים שהאומוולט שלהם שונים ביותר מזה שלנו חיים בבתי גידול שאינם נגישים או בלתי חדירים — נהרות עכורים, מערות חשוכות, אוקיינוסים פתוחים, מעמקים ללא שיעור וממלכות תת־קרקעיות. קשה לצפות בהתנהגותם הטבעית, שלא לדבר על לתת לה פירוש. מדענים רבים מוגבלים לחקר יצורים שניתן להחזיק בשבי, עם כל המוזרות הכרוכה בכך. אפילו במעבדות העבודה עם בעלי חיים היא אתגר. קשה לתכנן ניסויים שעשויים לגלות כיצד הם משתמשים בחושים שלהם, במיוחד כאשר החושים האלה שונים באופן חריף מאלה שלנו.
פרטים חדשים ומדהימים — ולפעמים, חושים חדשים לגמרי — מתגלים באופן קבוע. ללווייתני ענק יש חיישן בגודל כדורעף בקצה הלסת התחתונה, שהתגלה רק בשנת 2012, ותפקידו עדיין לא ברור. חלק מהסיפורים בין דפים אלה הם בני עשרות או מאות שנים; אחרים צצו בזמן שכתבתי. ועדיין יש כל כך הרבה דברים שאנחנו לא יכולים להסביר. "אבי, שהוא פיזיקאי אטום, שאל אותי פעם המון שאלות," מספר לי סונקֶה ג'ונסן, ביולוג חוקר חישה. "אחרי כמה פעמים שהשבתי 'אני לא יודע', הוא אמר, 'חבר'ה, אתם באמת לא יודעים כלום'." בהשראת אותה שיחה, ג'ונסן פרסם מאמר בשנת 2017 שכותרתו, "אנחנו באמת לא יודעים כלום, נכון? שאלות פתוחות בביולוגיה חושית." ("We Don't Really Know Anything, Do We? Open Questions in Sensory Biology".)
חשבו על השאלה הפשוטה לכאורה, כמה חושים יש? לפני כ־2,370 שנה, אריסטו כתב שיש חמישה, גם בבני אדם וגם בבעלי חיים אחרים — ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש. החישוב הזה תקף עד היום. אבל לדברי הפילוסופית פיונה מקפירסון, ישנן סיבות לפקפק בכך. בתור התחלה, אריסטו החמיץ כמה חושים בבני אדם: פרופריוצפציה, המודעות לגוף, שנבדלת ממישוש; ואקוויליבריוצפציה, חוש שיווי המשקל, שמקושר גם למישוש וגם לראייה.
לבעלי חיים אחרים יש חושים שקשה אף יותר לקטלג. לרבים מבעלי החוליות (בעלי חיים עם עמוד שדרה) יש מערכת חישה שנייה לגילוי ריחות, הנשלטת על ידי מבנה הנקרא איבר יעקובסון; האם זה חלק מחוש הריח העיקרי שלהם, או משהו נבדל? עכסנים יכולים לזהות את חום הגוף של הטרף שלהם, אבל חיישני החום שלהם מחוברים למרכז הראייה במוח; האם חוש החום שלהם הוא פשוט חלק מהראייה, או משהו נבדל? החרטום של הברווזן עמוס בחיישנים המזהים שדות חשמליים וחיישנים הרגישים ללחץ; האם מוחו של הברווזן מטפל בזרמי המידע האלה באופן שונה, או שהוא מפעיל חוש יחיד של חשמל־מישוש (electrotouch)?
הדוגמאות האלה מגלות לנו ש"לא ניתן לחלק את החושים באופן ברור למספר מוגבל של סוגים מובדלים," כתבה מקפירסון בספרה החושים (The Senses). במקום לנסות לדחוק חושים של בעלי חיים לתוך דליים אריסטוטליים, עלינו לחקור אותם כפי שהם.3
אף על פי שארגנתי את הספר הזה לפרקים שסובבים סביב גירויים ספציפיים, כמו אור או צליל, הדבר נעשה בעיקר מטעמי נוחות. כל פרק הוא שער לדברים המגוונים שבעלי חיים עושים עם כל גירוי. לא נתעסק בספירת חושים, וגם לא נדבר שטויות על "חוש שישי". במקום זאת נשאל כיצד בעלי חיים משתמשים בחושים שלהם, וננסה להיכנס לתוך האומוולט שלהם.
זה לא יהיה קל. במאמרו הקלאסי משנת 1974, "איך זה להיות עטלף? ("What Is It Like to Be a Bat?"), טען הפילוסוף האמריקאי תומס נייגל כי לבעלי חיים אחרים יש חוויות מודעות שהן סובייקטיביות מטבען וקשות לתיאור. עטלפים, לדוגמה, חווים את העולם באמצעות סונאר, ומכיוון שזו תחושה שחסרה לרוב בני האדם, "אין סיבה להניח שסובייקטיבית זה כמו כל דבר שאנחנו יכולים לחוות או לדמיין," כתב נייגל. אתם יכולים לדמיין את עצמכם עם קרומים על הזרועות או עם חרקים בפה, אבל מה שתיצרו אינו אלא קריקטורה מנטלית שלכם כעטלף. "אני רוצה לדעת איך עטלף חש עצמו עטלף," כתב נייגל. "אבל אם אני מנסה לדמיין את זה, אני מוגבל למשאבים של המוח שלי, והמשאבים האלה לא מתאימים למשימה."
בחשיבה על בעלי חיים אחרים, אנו מוטים על ידי החושים שלנו, ועל ידי הראייה בפרט. המין שלנו והתרבות שלנו מונעים על ידי ראייה עד כדי כך שאפילו אנשים עיוורים מלידה יתארו את העולם באמצעות מילים ומטאפורות חזותיות.4
אתה מסכים עם אנשים שאתה רואה למה הם מתכוונים, או חולק את השקפת עולמם. אתה לא מודע לדברים הנמצאים בכתם העיוור שלך. עתידים מלאי תקווה הם בהירים ונוצצים; דיסטופיות הן חשוכות ואפלות. אפילו כשמדענים מתארים חושים שחסרים לבני אדם לחלוטין, כמו היכולת לזהות שדות חשמליים, הם מדברים על תמונות וצללים. השפה, עבורנו, היא גם ברכה וגם קללה. היא מעניקה לנו את הכלים לתאר את האומוולט של חיה אחרת, ובה בעת מגניבה את העולם החושי שלנו לתוך התיאורים האלה.
חוקרים של התנהגות בעלי חיים דנים לעתים קרובות בסכנות של אנתרופומורפיזם, האנשה — הנטייה לייחס לבעלי חיים אחרים רגשות אנושיים או יכולות מנטליות, באופן שאינו הולם. אבל אולי הביטוי הנפוץ ביותר, והפחות מוכר, של ההאנשה, הוא הנטייה לשכוח מאומוולט אחרים — למסגר את חיי בעלי החיים במונחים של החושים שלנו, ולא שלהם. להטיה זו יש השלכות. אנחנו פוגעים בבעלי חיים בכך שאנחנו גודשים את העולם בגירויים המציפים את חושיהם או מערערים אותם, כולל אורות חוף המפתים צבים שזה עתה בקעו להתרחק מהאוקיינוסים, רעשים תת־ימיים שמחרישים את קריאות הלווייתנים, וחלונות זכוכית שלסונאר עטלפים משולים לגופי מים. אנחנו מפרשים באופן שגוי את הצרכים של בעלי החיים הקרובים אלינו ביותר, מונעים מכלבים מונחי־ריח לרחרח את סביבתם, וכופים עליהם את העולם החזותי של בני האדם. ואנחנו מזלזלים ביכולת של בעלי החיים, והדבר פועל לרעתנו, שכן אנחנו מחמיצים את ההזדמנות להבין עד כמה הטבע באמת רחב־ידיים ומופלא — התענוגות ש"מוגבלים בחמשת חושיך," כפי שכתב ויליאם בלייק.
לכל אורך הספר נפגוש יכולות חייתיות שאחרים חשבו כבר מזמן שהן בלתי אפשריות או אבסורדיות. הזואולוג דונלד גריפין, שהיה שותף לגילוי הסונאר של העטלפים, כתב פעם שביולוגים הושפעו יתר על המידה ממה שהוא כינה "מסנני פשטות". כלומר, נראה היה שהם נרתעו אפילו מלחשוב שהחושים שהם חקרו עשויים להיות מורכבים ומעודנים יותר ממה שהנתונים שהם אספו יכלו להעיד. קובלנה זו סותרת את תערו של אוקאם, העיקרון הקובע כי ההסבר הפשוט ביותר הוא בדרך כלל הטוב ביותר. אבל עיקרון זה נכון רק אם יש בידיך כל המידע הדרוש. והטענה של גריפין הייתה שאולי זה לא כך. הסבריה של מדענית על אודות בעלי חיים אחרים מוכתבים על ידי הנתונים שהיא אוספת, המושפעים מהשאלות שהיא שואלת, המנווטות על ידי דמיונה, המוגדר על ידי חושיה. לעתים קרובות, גבולותיו של האומוולט האנושי הופכים את האומוולט של אחרים לאטוּם בפנינו.
דבריו של גריפין אינם רשות מופלגת להצגת הסברים מפותלים או על־טבעיים להתנהגות בעלי חיים. אני רואה בהם, ובמאמרו של נייגל, קריאה לענווה. הם מזכירים לנו שבעלי חיים אחרים הם מתוחכמים, ושעם כל האינטליגנציה המהוללת שלנו, קשה לנו מאוד להבין יצורים אחרים, או להתנגד לנטייה לראות את החושים שלהם דרך אלה שלנו. אנחנו יכולים לחקור את הסביבה הפיזית של בעלי החיים, לבחון על מה הם מגיבים או ממה הם מתעלמים, ולעקוב אחר רשת תאי העצב שמחברת את איברי החישה שלהם למוח. אבל הישגי ההבנה האולטימטיביים — להבין איך זה להיות עטלף, או פיל, או עכביש — תמיד מצריכים את מה שהפסיכולוגית אלכסנדרה הורוביץ מכנה "קפיצה דמיונית מושכלת".
לרבים מהביולוגים של החושים יש רקע באמנויות, מה שעשוי לאפשר להם לראות מעבר לעולמות התפיסתיים שהמוח שלנו יוצר באופן אוטומטי. סונקה ג'ונסן, למשל, למד ציור, פיסול ומחול מודרני, הרבה לפני שלמד ראייה של בעלי חיים. לטענתו, רק כדי לייצג את העולם סביבנו, אמנים צריכים לדחוף את גבולות האומוולט שלהם ו"להסתכל מתחת למכסה המנוע." היכולת הזו עוזרת לו "לחשוב על בעלי חיים בעלי עולמות תפיסתיים שונים." הוא גם מציין כי ביולוגים חוקרי חושים רבים הם חריגים מבחינה תפיסתית. שרה זילינסקי חוקרת ראייה של דיונונים וראש־רגלאים (סילוניות) אחרים; היא סובלת מפרוסופגנוזיה, ולא יכולה לזהות אפילו פנים מוכרות, כולל של אמהּ. קֵנטארוֹ אַריקָאווה חוקר ראיית צבעים בפרפרים; הוא עיוור לצבעים אדום־ירוק. סוזן אמדור קיין חוקרת את האותות החזותיים והתנודתיים של טווסים; יש לה הבדלים קלים בראיית הצבעים בין עין לעין, כך שאחת מספקת לה גוון אדמדם מעט. ג'ונסן סובר שלמעשה, פרטי השוני האלה, שיהיו מי שעשויים לכנותם "הפרעות", גורמים לאנשים לנטייה לצאת מהאומוולט שלהם ולאמץ את אלה של יצורים אחרים. ייתכן שלאנשים שחווים את העולם בצורה שנחשבת לא שגרתית, יש תחושה אינטואיטיבית לגבולות של השגרתיות.
כולנו יכולים לעשות את זה. התחלתי את הספר הזה בכך שביקשתי מכם להעלות על הדעת חדר מלא בחיות היפותטיות, ובמהלך 13 הפרקים הבאים, אבקש מכם לבצע מעשי דמיון דומים. כפי שחזה נייגל, המשימה תהיה קשה. אבל יש ערך ותהילה במאמץ. במסע הזה דרך האומוולט של הטבע, האינטואיציות שלנו יהיו העול הגדול ביותר שלנו, והדמיון שלנו יהיה הנכס הגדול ביותר שלנו.


***


באחד הבקרים של יוני 1998 טייל מייק ריאן ביערות הגשם של פנמה, עם תלמידו לשעבר רקס קוקרופט, כדי לחפש בעלי חיים. בדרך השגרה, ריאן היה מחפש צפרדעים. אבל קוקרופט חיבב חרקים מוצצי מוהַל שנקראים גבנוניתיים, והיה לו משהו מדליק להראות לחברו. בדרכם מתחנת המחקר שלהם, השניים ירדו מהכביש והלכו לאורך נהר. ברגע שקוקרופט הבחין בסוג השיח הנכון, הוא הפך כמה עלים, ומצא חיש קל משפחה של גבנוניתיים זעירים מהמין Calloconophora pinguis. קוקרופט מצא אם מוקפת תינוקות, שעל פסגת גבם השחור כיפות המצביעות קדימה, שנראו כמו התסרוקת של אלביס.
גבנוניתיים מתקשרים באמצעות שליחת רטיטות דרך הצמחים שעליהם הם עומדים. רטיטות אלה אינן נשמעות, אך ניתן להמירן בקלות לצלילים. קוקרופט הצמיד לצמח מיקרופון פשוט, הושיט לריאן אוזניות ואמר לו להקשיב. ואז הוא הקפיץ את העלה באצבע. תינוקות הגבנוניתיים ברחו מיד, תוך שהם מייצרים רטט על ידי כיווץ שרירים בבטנם. "תיארתי לעצמי שזה יהיה צליל קולות היחפזות כלשהו," נזכר ריאן. "ומה ששמעתי במקום זה היה כמו געיית פרות." הצליל היה עמוק, מהדהד, ולא דמה לשום דבר שהיית מצפה לשמוע מחרק. כשהתינוקות נרגעו וחזרו לאמם, קקופוניית געיית הרטטים שלהם הפכה למקהלה מתואמת.
ריאן הסיר את האוזניות, תוך שהוא ממשיך להביט בהם. מסביבו הוא שמע ציפורים שרות, שאגנים שואגים וחרקים מצרצרים. הגבנוניתיים היו שקטים. ריאן החזיר את האוזניות, "ושוגרתי לעולם אחר לגמרי," הוא מספר לי. פעם נוספת, רעשי הג'ונגל נשרו מהאומוולט שלו, והגבנוניתיים הגועים חזרו. "זאת הייתה חוויה מדליקה במיוחד," הוא אומר. "זה היה מסע חושי. הייתי באותו מקום, אבל דילגתי בין שתי הסביבות המגניבות האלה. זו הייתה הדגמה מובהקת במיוחד לרעיון של אוקסקול."
מושג האומוולט עשוי להיראות מגביל, מכיוון שהוא מרמז שכל יצור לכוד בתוך בית חושיו. אבל מבחינתי, הרעיון רחב־ידיים להפליא. הוא אומר לנו שלא הכול הוא כפי שהוא נראה, ושכל מה שאנחנו חווים אינו אלא גרסה מסוננת של כל מה שאנחנו יכולים לחוות. זה מזכיר לנו שיש אור בחושך, רעש בדממה, עושר במאום. זה רומז על הבהובים של הלא־מוכר במוכר, של יוצא הדופן ביומיומי, של הפאר בארציות. הוא מראה לנו שהצמדת מיקרופון לצמח עשויה להיות מעשה נועז של חקירה. לצעוד בין אומוולט שונים, או לפחות לנסות, משול לנחיתה על כוכב לכת זר. אוקסקול אף כינה את עבודתו "ספרות מסעות".
כשאנחנו מקדישים תשומת לב לבעלי חיים אחרים, העולם שלנו מתרחב ומעמיק. הקשיבו לגבנוניתיים, ותבינו שצמחים הומים שירי רטט שקטים. הביטו על כלב בטיול, ותראו שהערים זרועות שתי וערב של ריחות שנושאים את הביוגרפיות וההיסטוריה של תושביהן. צפו בכלב ים שוחה, ותבינו שהמים מלאים במסלולים ושבילים. "כשאתה מסתכל על התנהגות של חיה דרך עדשת אותה החיה, פתאום מזדמן לך כל המידע הבולט הזה, שאחרת היית מפספס," אומרת לי קולין רייכמוט, ביולוגית חוקרת חושים שעובדת עם כלבי ים ואריות ים. "להיות בעל הידע הזה משול לקבלת זכוכית מגדלת קסומה."
מלקולם מקאיוור טוען שכאשר בעלי חיים עלו ליבשה, טווח הראייה המוגדל שלהם דרבן את התפתחות התכנון והקוגניציה המתקדמת: האומוולט שלהם התרחבו, וכך גם מוחם. באופן דומה, פעולת ההתעמקות באומוולט אחרים מאפשרת לנו לראות רחוק יותר ולחשוב עמוק יותר. אני נזכר בתחנוניו של המלט להורציו כי "יש יותר דברים בשמיים ובארץ... ממה שחולמים עליו בפילוסופיה שלך." הציטוט מפורש לעתים קרובות כפנייה לאמץ את העל־טבעי. אני רואה את זה דווקא כקריאה להבין טוב יותר את הטבעי. חושים שנראים לנו על־טבעיים נראים כך רק משום שאנחנו מוגבלים ולא מודעים למגבלותינו עד כאב. פילוסופים ריחמו מאז ומתמיד על דג הזהב באקווריום שלו, שאינו מודע למה שמעבר לו, אבל החושים שלנו יוצרים אקווריום גם סביבנו — כזה שבדרך כלל איננו מצליחים לחדור דרכו.
אבל אנחנו יכולים לנסות. סופרי מדע בדיוני אוהבים להמציא יקומים מקבילים ומציאויות חלופיות, שבהם הדברים דומים ליקום הזה, אך שונים במקצת. הם קיימים! נבקר בהם בזה אחר זה, החל בחושים העתיקים והאוניברסליים ביותר — אלה הכימיים, כמו ריח וטעם. משם, במסלול לא צפוי, נבקר בממלכת הראייה, החוש השולט באומוולט של רוב האנשים, אך עדיין טומן בחובו שפע של הפתעות. נעצור להתענג על עולם הצבעים המקסים, לפני שנצא לשטחים הקשים יותר של כאב וחום. נפליג מעדנות דרך החושים המכניים השונים המגיבים ללחץ ולתנועה — מישוש, רטט, שמיעה, והשימוש המרשים ביותר בשמיעה — איכון הד. לאחר מכן, כנוסעים חושיים מנוסים שדמיונם הוכן במלואו, נבצע את קפיצות הדמיון הקשות ביותר שלנו עד כה, באמצעות החושים המוזרים שבעלי חיים משתמשים בהם כדי לזהות את השדות החשמליים והמגנטיים שאנחנו לא מסוגלים לחוש. ואז, בסופו של המסע, נראה איך חיות מאחדות את המידע מהחושים שלהן, איך בני האדם מזהמים ומעוותים את המידע הזה, והיכן מצויה האחריות שלנו לטבע.
כפי שאמר פעם הסופר מרסל פרוסט, "המסע האמתי היחיד... לא יהיה ביקור בארצות זרות, אלא להיות בעליהן של עיניים אחרות... לראות את מאות היקומים שכל אחת מהן רואה." הבה נתחיל.


הערות


1 כדי להבין עד כמה מגוונים יכולים להיות חושים במין אחד, פשוט הסתכלו על בני האדם. לחלק מהאנשים, ירוק ואדום עשויים להיראות זהים. לאחרים, לריח זיעה יש ניחוח וניל. אחרים יטענו שלכוסברה יש טעם של סבון.
2 ב־1987, תיאר אותם המדען הגרמני רידיגר וֶנֶר כ"מסננים תואמים" — היבטים במערכות החישה של החיה, שמכווננים לגירויים החושיים שהיא הכי צריכה לזהות.
3 אם נהיה רדוקטיביים באופן מקסימלי, נוכל לטעון באופן סביר שיש באמת רק שני חושים — כימיים ומכניים. חושים כימיים כוללים ריח, טעם וראייה. חושים מכניים כוללים מישוש, שמיעה, וחושים חשמליים. החוש המגנטי עשוי להשתייך לאחת הקטגוריות, או לשתיהן. המסגרת הזאת כנראה לא תהיה הגיונית כרגע בכלל, אבל היא אמורה להתבהר ככל שתתקדמו בספר. אני לא ממש דבק ברעיון, אבל זו דרך אפשרית אחת לחשוב על החושים — וכזאת שעשויה לקסום לאלה מביניכם שאוהבים הגדרות רחבות.
4 הניחו לי לומר רק שהימנעות ממטפורות חזותיות כשמתארים חושים אחרים קשה באופן קיצוני לאורך ספר שלם. ניסיתי לעמוד בזה, או לפחות להיות שיפוטי וברור בכל פעם שנאלצתי לפנות למונחים חזותיים.


1.
שקי כימיקלים דולפים
ריחות וטעמים


"לא נראה לי שהוא היה כאן לפני כן," אומרת לי אלכסנדרה הורוביץ. "כך שזה אמור להיות מאוד ריחני."
ב"הוא," היא מתכוונת לפינֵגן — הלברדור המעורב השחור כזפת שלה, המכונה גם פין. ב"כאן" היא מתכוונת לחדר הקטן ונטול החלונות בניו יורק, שבו היא עורכת ניסויים פסיכולוגיים על כלבים. ב"ריחני", היא מתכוונת שהחדר צריך להיות שופע בניחוחות לא מוכרים, ולכן אמור להיות מעניין לאפו הסקרן של פין. ואכן כך. בזמן שאני מסתכל מסביב, פין מריח מסביב. הוא בוחן בהובלת נחיריו, מרחרח בעוז את המחצלות על הרצפה, את המקלדת והעכבר על השולחן, את הווילון בפינה ואת החלל שמתחת לכיסא שלי. בהשוואה לבני אדם, שיכולים לחקור מראות חדשים על ידי תנועה עדינה של הראש והעיניים, חקירות האף של הכלב כל כך מפוזרות, שקל לראות אותן כאקראיות, ולכן חסרות מטרה. הורוביץ רואה את זה אחרת. היא מציינת שפין מתעניין בחפצים שאנשים נגעו בהם וקיימו איתם אינטראקציה. הוא עוקב אחר נתיבים, ובודק מקומות שבהם היו כלבים אחרים. הוא בוחן פתחי אוורור, סדקים בדלתות, ומקומות אחרים שתנועת האוויר מייבאת דרכם ניחוחות חדשים — מולקולות בשומות.5
הוא מרחרח חלקים שונים של אותו עצם, והוא יריח אותם ממרחקים שונים, "כאילו שהוא ניגש אל ציור של ואך גוך ובוחן איך נראות נגיעות המכחול מקרוב," אומרת הורוביץ. "הם נמצאים כל הזמן במצב הזה של חקר הריח."
הורוביץ היא מומחית לחוש ריח של כלבים, ובאתי לדבר איתה על כל הדברים הרחרוחיים והחוטמיים באשר הם. ועם זאת, אני חזותי בצורה כל כך עיקשת, שכאשר פין מפסיק לרחרח מסביב וניגש אליי, אני נמשך מיד לעיניו, שהן שובות לב וחומות כמו השוקולד הכי כהה.6
נדרש מאמץ מכוון כדי להתמקד מחדש במה שנמצא ממש לפניהן — האף שלו, בולט ולח, עם שני נחיריים דמויי־גרש המתעקלים הצדה. זה הממשק העיקרי של פינגן עם העולם. וככה הוא עובד.
נשמו עמוק. גם לשם ההמחשה, וגם כדי לשנס מותניים לקראת קצת טרמינולוגיה הכרחית. כשאתם שואפים, אתם יוצרים זרם אוויר אחד שמאפשר לכם גם להריח וגם לנשום. אבל כשכלב מרחרח, מבנים בתוך האף שלו מפצלים את זרם האוויר הזה לשניים. רוב האוויר יורד אל הריאות, אבל יובל קטן יותר, המיועד לריח ולריח בלבד, משוגר לחלק האחורי של החוטם. שם הוא נכנס למבוך של קירות דקים וגרמיים המצופים ביריעה דביקה הנקראת אפיתל ההרחה. זה המקום שבו הריחות מזוהים לראשונה. האפיתל מלא בנוירונים ארוכים. קצה אחד של כל נוירון נחשף לזרם האוויר הנכנס ותופס ריחות חולפים באמצעות חלבונים בעלי צורה מיוחדת הנקראים קולטני ריח. הקצה השני מחובר ישירות לאזור במוח שנקרא פקעת ההרחה. כאשר קולטני הריח מצליחים לתפוס את המטרות שלהם, הנוירונים מודיעים למוח והכלב מבחין בריח. עכשיו אתם יכולים לנשוף.
בני אדם חולקים את אותו מנגנון בסיסי, אבל לכלבים פשוט יש יותר מכל דבר: אפיתל ההרחה שלהם מקיף יותר ויש בו פי עשרות מונים יותר נוירונים; כמעט פי שניים סוגים של קולטני חוש ריח; ופקעת הרחה גדולה יחסית.7 והחומרה שלהם ארוזה בתא נפרד, בעוד שזו שלנו חשופה לזרימה העיקרית של האוויר דרך האף. ההבדל הזה קריטי. זה אומר שבכל פעם שאנחנו נושפים, אנחנו מסלקים את חומרי הריח מהאף שלנו, מה שגורם לחוויית הריח שלנו לרצד ולהיקטע. כלבים, לעומת זאת, זוכים לחוויה חלקה יותר, מכיוון שחומרי ריח שנכנסים לאף שלהם נוטים להישאר שם, ופשוט מתחדשים על ידי כל רחרוח.
צורת הנחיריים שלהם תורמת לאפקט זה. אולי אתם מדמיינים שאם כלב מרחרח חלקת אדמה, כל נשיפה תפיג ריחות על פני השטח הלאה מהאף. אבל זה לא מה שקורה. בפעם הבאה שתסתכלו על אף של כלב, שימו לב שהחורים הקדמיים מתחדדים לחריצים הפונים לצדדים. כאשר החיה נושפת תוך כדי רחרוח, האוויר יוצא דרך החריצים האלה, ויוצר מערבולות שמפיצות ריחות טריים לתוך האף. גם כשהוא נושף, כלב עדיין שואב אוויר פנימה. בניסוי מסוים, פוינטר אנגלי (שנקרא באופן מוזר סֶר שָׂטָן) יצר זרם אוויר נכנס רצוף במשך 40 שניות, למרות שנשף 30 פעמים באותו פרק זמן.
עם חומרה שכזאת, אין פלא שאף הכלב רגיש להפליא. אבל עד כמה רגיש? מדענים ניסו למצוא את הסף שבו כלבים לא עוד יכולים להריח כימיקלים מסוימים, אבל התשובות שהעלו מבולבלות, והשתנו במידה קיצונית מניסוי אחד למשנהו.8 במקום להתמקד בסטטיסטיקות המפוקפקות האלה, מאלף יותר לבחון מה כלבים באמת יכולים לעשות. בניסויי עבר הם הצליחו להבחין בין תאומים זהים באמצעות ריח. הם יכלו לזהות טביעת אצבע שהוטבעה על זכוכית נושא של מיקרוסקופ ואז הושארה על גג ונחשפה לפגעי מזג האוויר במשך שבוע. הם יכלו להבין לאיזה כיוון אדם הלך אחרי שהריחו רק חמישה צעדים שלו. הם הוכשרו לאתר פצצות, סמים, מוקשים, אנשים נעדרים, גופות, כסף מוברח, כמהין, עשבים שוטים, מחלות חקלאיות, רמת סוכר נמוכה בדם, פשפשי מיטה, דליפות בצינורות נפט וגידולים סרטניים.
מיגאלוּּ הכלב יכול למצוא עצמות קבורות באתרים ארכיאולוגיים. פֶּפֶּר חושף זיהום נפט מתמשך בחופים. קפטן רון מאתר קני צבים כך שניתן לאסוף את הביצים ולהגן עליהן. בֶּר יכול למצוא מכשירי אלקטרוניקה נסתרים, ואלביס מתמחה בדובות קוטב בהיריון. טריין, שנזרק מבית הספר לזיהוי סמים בגלל היותו אנרגטי מדי, משתמש כעת באפו כדי לעקוב אחר צואת יגוארים ופומות. טאקר נהג להיתלות מחרטומי סירות ולרחרח אחר צואת קטלנים; מאז הוא פרש לגמלאות ומשימותיו עברו אל אֶבָּה. אם למשהו יש ריח, ניתן לאלף כלב לזהות אותו. אנחנו מנתבים מחדש את האומוולט שלהם בשירות הצרכים שלנו, כדי לפצות על חסרונות חוש הריח שלנו. יש להתפעל ממעללי האיתור האלה, אבל מצד שני הם גם טריקים פשוטים. הם מאפשרים לנו לקבוע, שטחית, שלכלבים יש חוש ריח נהדר, מבלי להעריך באמת מה זה אומר על חייהם הפנימיים, או כיצד עולם חוש הריח שלהם שונה מעולם חזותי.
בניגוד לאור, שתמיד נע בקו ישר, הריחות מתפזרים ומחלחלים, מציפים ומסתחררים. כשהורוביץ מתבוננת בפינגן מרחרח חלל חדש, היא מנסה להתעלם מהקצוות הברורים שראייתה מעניקה, ובמקום זאת מדמיינת "סביבה מרצדת, שבה לשום דבר אין גבול קשיח," היא אומרת. "יש מוקדים, אבל הכול מחלחל יחד." הריחות נעים בחושך, מעבר לפינות, ובתנאים אחרים שמבלבלים את הראייה. הורוביץ לא יכולה לראות לתוך התיק שזרוק על גב הכיסא שלי, אבל פין יכול להריח את תוכו ולקלוט מולקולות שנידפות מהכריך שבפנים. הריחות משתהים באופן שהאור לא עושה, וחושפים את העבר.9
הדיירים לשעבר בחדרה של הורוביץ לא הותירו שרידי עקבות חזותיים, אבל החותם הכימי שלהם נמצא שם, ופינגן מסוגל לזהותו. ריחות יכולים להגיע לפני המקור שלהם, ולחזות את העתיד לבוא. ריחות המשוחררים על ידי גשם רחוק יכולים לרמז לאנשים על סערות המתקדמות לעברם; הריחות שבני אדם פולטים כשהם מתקרבים הביתה, יכולים לגרום לכלבים לרוץ אל הדלת. כישורים אלה מתוארים לעתים כעל־חושיים, אך הם פשוט חושיים. פשוט לעתים קרובות דברים ברורים לאף לפני שהם מופיעים מול העיניים. כאשר פינגן מרחרח, הוא לא רק אומד את ההווה, אלא גם קורא את העבר וחושף את העתיד. והוא קורא ביוגרפיות. בעלי חיים הם שקים דולפים של כימיקלים הממלאים את האוויר בעננים גדולים של חומרי ריח.10


המשך הפרק בספר המלא


הערות


5 בשפה הרשמית, חומר ריח הוא המולקולה עצמה, וריח הוא התחושה שהמולקולה האמורה מייצרת; לאיזואמיל אצטט, חומר ריח, יש ריח של בננות.
6 זה לא מקרי שאני נמשך לעיניו של פינגן. לכלבים יש שריר פנים שיכול להרים את הגבות הפנימיות שלהם, מה שמעניק להם הבעה מלאת נשמה ותחינה. השריר הזה לא קיים אצל זאבים. זו תוצאה של מאות שנים של ביות, שבמהלכן פני כלבים עוצבו מחדש מבלי משים כדי להיראות קצת יותר כמו שלנו. עכשיו, פרצופים אלה קלים יותר לקריאה וטובים יותר בלעורר תגובת טיפוח.
7 נמנעתי בכוונה משימוש במספרים מוחלטים בקנה המידה של ההבדלים האלה. קל למצוא אומדנים, וקשה מאוד למצוא להם מקורות ראשוניים; לאחר חיפוש שנמשך שעות וכלל מאמר מדעי שאזכר עובדה לא מוכחת וציין כמקור ספר בסדרת "להדיוטות", שקעתי בריק קיומי והטלתי ספק בעצם טבעו של הידע. בלי קשר, ההבדלים קיימים, והם משמעותיים; השאלה היא רק עד כמה הם משמעותיים.
8 באחד המחקרים, שני כלבים יכלו לזהות אמיל אצטט — חשבו על בננות — ב־1 או 2 חלקים לטריליון בלבד, מה שאומר שהם טובים פי 10,000 עד פי 100,000 מבני אדם. אבל זה גם הופך אותם לטובים פי 30 עד 20,000 משישה כלבי ביגל שנבדקו עם אותו כימיקל 26 שנים קודם לכן, בשיטות שונות.
9 אני יכול לחשוב על יוצא מן הכלל אחד: חלק מהתולעים הימיות משחררות "פצצות" זוהרות מלאות בכימיקלים פולטי אור, שהאור העיקש שלהן מסיח את דעתם של טורפים מהתולעים הבורחות.
10 לשתן נמר יש ריח של פופקורן. לנמלים צהובות יש ריח של לימונים. בהתאם למינן, צפרדעים לחוצות יכולות להדיף ריח של חמאת בוטנים, קארי או אגוזי קשיו, על פי מדענים שרחרחו בדקדקנות 131 מינים וזכו בפרס איג נובל על מאמציהם. האלקית המצויצת — עוף ים קומי שראשו מצויץ (כפי שמעיד השם) — מתרוצצת במושבות ענקיות, שלמרבה העונג מדיפות ריח של מנדרינות.