בחלומות שלי זה היה נראה אחרת, הרגע הזה שאני מחליטה להיות אמא נראה אחרת, כולל הרגע הזה שאני מחליטה שהגיע הזמן להתאהב באמת, הכל נראה אחרת. לא יודעת איך בדיוק אחרת אבל זה בטח לא נראה ככה כשמוט ענק תקוע בתוכי וגינלית ודוקטור מנומנם מכריז במינימום דרמה ומקסימום אדישות שנגמר לי הזמן, שאני אוטוטו מסיימת את גיל הפוריות שלי וכדאי שאקח את עצמי בידיים שזה מושג שאף פעם לא הבנתי, איך אני יכולה לקחת את עצמי בידיים, פיזית כאילו, זה טריק כזה שאני לא מבינה שבו את מחזירה את עצמך למסלול בעזרת הידיים שלך שאת לוקחת לאיזשהו מקום בעצמך? יש ביטויים שאני לא חושבת שהקדישו מספיק זמן לחשוב עליהם והם פשוט תפסו. בכל מקרה, לא ככה דמיינתי את הרגע הזה. והנה, בכל זאת, ככה זה קורה.
כמו הרבה דברים בחיים שלי, אירועים מתרחשים ואני עוברת בתוכם כך או אחרת, בדרך כלל אחרת, ורק אחר כך אני עוצרת להבין מה היה שם. כנראה שזו פשוט הדרך בה החיים קורים לי שזה די מפתיע כשחושבות על זה כי זה הרי ההפך הגמור ממה שהוכשרתי אליו או ממה שאני עושה ניין טו פייב כל יום שלא נאמר ניין טו ניין כי הייטק זה לא רק מכונת קפה מפונפנת, עשרים ושתיים ימי חופש בשנה ואישה נחמדה שחותכת פירות במטבח, זה גם חופשות בקלאב מד, חנונים שעושים הרבה יותר מדי כסף ומנכ"ל שממש עכשיו סיים תיכון וזה גם שעות ארוכות במשרד והמון אוכל שיכסה על העובדה שכבר חושך בחוץ אפילו כששעון הקיץ עובד במלוא העוצמה ואת מדמיינת שיש לך חיים.
המשך העלילה בסיפור המלא
