1.
גמרתי את הסביח בפינה אצל דוד ועליתי חזרה למשרד שלי, שהוא גם הבית שלי, ובמזכירה האלקטרונית חיכתה לי הודעה:
"אהלן, זה אורי, מקווה שזה המספר הנכון. שמעתי שאתה סוכן לבבות שבורים. חייב אותך דחוף. אני מפורק. תחזור אליי לטלפון הזה".
התיישבתי על הכיסא, גיהקתי וכתבתי את מספר הטלפון שלו. הוצאתי בקבוק סודה קטן מהמקרר תדיראן הישן שלי והדלקתי מזגן כי חם מוות. צריך לנקות פה ואין לי כוח, צריך לסדר פה ואין לי כוח, וכל הזמן צריך לעשות משהו ואין לי כוח, אבל אני צריך לחזור לבחור הזה, אז התקשרתי אליו.
כמו שחשבתי, הוא בן שלושים ותשע והיא בת שלושים וחמש. הם יצאו יחד חצי שנה והיא החליטה שנמאס לה, ועכשיו הוא שבור. הוא רוצה להבין למה היא עזבה אותו ולמה היא לא עונה לו.
"ואם תדע למה, מה זה יעזור לך?" שאלתי אותו.
"אם אדע את התשובה, זה יתקן לי את הלב".
צחקתי קצת והלכתי עם הטלפון חוגה עד למקרר כדי להוציא עוד סודה.
"טוב, זה יוצא אלף חמש מאות לביקור אצל הגברת. התשובה מובטחת".
"בסדר", אמר לי. "ותזכור, קוראים לה אַדְוָוה בּוֹשֶׂם".
אז הלכתי אליה הביתה, היא גרה באלנבי, לפני הסיבוב הגדול לים, בבניין מתפורר בלי תיבות דואר בכניסה, עם מכתבים זרוקים על הרצפה ועציצים מיובשים. עליתי במדרגות עד שמצאתי שלט קטן חצי מחוק, ודפקתי לה בדלת. לא הייתה תשובה. דפקתי שוב והמתנתי. חדר מדרגות קטן, מחניק ומסריח. בקושי נשמתי. אוגוסט רוצח אותי לאט וגם המקצוע כבר כבד עליי. יותר מדי שנים אני סוכן לבבות שבורים - למצוא את ההיא, לרדוף אחרי ההוא, להוציא טלפון, לבקש כמה מילים כדי לסגור פינה, ותמיד, אבל תמיד - לשמור על הלב שלי. זה מסוכן.
הצעירים הוואחשים האלה באפליקציות מזיזים את האצבע כמו מסוממים ימינה שמאלה, שוכבים עם ההיא, מזדיינים עם ההוא, ואחר כך באים אליי ובוכים, לוקחים ציפרלקס או קלונקס או איזה נקס אחר, מתחננים אליי, "תעשה שהיא תחזור אליי" או "אני חייבת אותו עכשיו", ואני, אין לי לב לסרב.
פתאום הדלת נפתחה, ולא שמתי לב כי הייתי שקוע במחשבות שלי, והיא עמדה מולי. יפה, מה זה יפה. אבל אסור לערבב, זה המקצוע.
"מי אתה?"
"אני סוכן לבבות שבורים".
"מה זה?"
"אני סוכן לבבות שבורים. אורי שלח אותי".
"מה זה החרטא הזה, אני לא מבינה..."
"אורי רוצה לדעת למה עזבת אותו. הוא מבקש תשובה כי את לא עונה לו".
"איזה זבל, שולח אליי אנשים. טוב, אני אתן לך תשובה. אבל אתה חייב להבטיח לי משהו בתמורה".
"בסדר. אפשר קודם לשתות משהו קר?"
אז נכנסנו אליה לדירה. בפנים היו מדפים ועליהם כל מיני ספרי ניו אייג' שקונים במבצע, משפטי העצמה ממוסגרים בפינת האוכל, צמח מטפס, חתולה עם עין אחת, טלוויזיה, טלפון, ומלא בדלי סיגריות במאפרה.
"יש לך סודה?"
"אין סודה, יש מים".
"אז מים, תודה. נו, מה העניין עם החבר שלך?"
"הוא כבר לא חבר שלי, נפרדנו. רגע, מה אמרת שאתה עושה?"
"אני סוכן לבבות שבורים. מדבר עם כל מיני פצועות ושבורים שנשארים בלי תשובה לשאלה למה זה נגמר".
"נו, אבל תמיד יודעים למה זה נגמר".
"באמת? אורי לא יודע. את רוצה להגיד לי למה זה נגמר?"
"אבל תבטיח לי שלא תגלה לו?"
"חמודה, הוא משלם לי הרבה כסף כדי שאני כן אגלה לו. וחם לי לאללה, אז יאללה. מה קרה?"
"הוא משלם לך על זה?"
"למה מה, זה השירות הבולאי? אני נראה לך מישהו מהרחוב? כבר שלושים וחמש שנה שאני בחרא הזה. יום אחד מישהו יזרוק אותך. וגם את תרצי תשובה. תתחנני לדבר עם מישהו שיוכל לעזור לך, והמישהו הזה הוא אני. אני מוצא תשובות לשאלות, אני סוכן לבבות שבורים!"
"בסדר, הבנתי. זה נגמר בינינו כי חזרתי לאקס שלי, שזרק אותי בעצמו לפני שבוע".
התחלתי להריח בלגן ברוטב בולונז. הנה, מצאתי עוד לב שבור שמחפש תשובה, ועוד צ'ק בדרך אליי. כבר אין לי כוח לזה, בחיי, אבל אני חייב את הכסף, אני צריך להתפרנס. אז ביקשתי עוד מים, נשמתי עמוק, היא התחילה לזמר, ואני התחלתי לכתוב.
למחרת התקשרתי אל אורי כדי לספר לו הכול, אבל הוא לא ענה לי כל היום. השארתי לו הודעה, ובערב מצאתי צ'ק מתחת לדלת. בינתיים גם אדווה בושם ביקשה עזרה ללב השבור שלה, וגם היא רצתה תשובות. אני סוכן מקצוען, לא יכולתי לסרב לה.
2.
לא תכננתי להיות סוכן לבבות שבורים. אבל כשהשתחררתי מהצבא ב-83', אחרי שהייתי חשמלאי מסוקים במלחמת שלום הגליל, איציק, שהיה איתי עוד מהטירונות, אמר לי, "למה שלא תלך ללמוד מחשבים. זה העתיד. באמריקה זה מה שהולך. יום אחד יהיו לכולנו מחשבים על הידיים, כמו השעון קסיו שלי אבל יותר משוכלל", ולחץ על כפתורים שעשו ציף ציף ציף.
"ממש", אמרתי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. חשבתי לעוף מפה או ללמוד משהו, או סתם לשכב בסלון, לשים איזה תקליט כדי להעביר את הזמן ולהרגיע את המוח. היה קיץ חם, אבל פחות מהיום, ובבית של ההורים שלי לא היה מזגן, והכול עמד במקום ורציתי למות, אבל ידעתי שזה מטומטם לצאת בחיים ממלחמה ולרצות למות, אז דפדפתי בעיתון ופתאום העיניים שלי קלטו איזו מודעה קטנה למטה משמאל: "רוצים להיות סוכני לבבות שבורים? בואו ללמוד אצלנו. דיסקרטיות מובטחת".
התקשרתי למספר שהופיע במודעה, והזמינו אותי לראיון קבלה ללימודים. בית הספר לסוכני לבבות שבורים היה בקומה השנייה בבניין עלוב ובו מדרגות ישנות ומוזנחות ברחוב בן אביגדור בתל אביב. לחדר המדרגות היה ריח של פיפי והמעקה שלו היה חלוד. לא רחוק משם, על שונצינו, בין מוסכי מדרכה וחנויות כלי עבודה, חיכו למי שהיה רעב קיוסק אחד קטן עם מוכר זקן ומסעדת שניצלים.
בקומה הראשונה, מתחת לבית הספר, היה בית זונים שזה בעצם זונות גברים ששלטו בהם סרסורות. כשבאתי לריאיון, ראיתי סרסורה אחת מכניסה סטירה לאיזה זון וצורחת עליו, "לך תעשה מה שהלקוחה אומרת לך, אם לא אני חותכת לך את הפנים," והזון המסכן ברח פנימה, והסרסורה הסתכלה עליי מוזר, אבל עשיתי את עצמי כאילו לא ראיתי ולא שמעתי ועליתי מהר למעלה.
המשך העלילה בספר המלא
