פרק 1
אני לא מוזמן
"אתה לא מוזמן ליום ההולדת שלי," לחש לי ניתאי.
ניתאי הוא ילד חדש בכיתה, הגיע לפני שבועיים. הוא עמד מול כל ילדי הכיתה, הזמין את כולם, ואחר כך, בדרך חזרה למקומו הוא עצר לידי ולחש לי את הלחישה הזאת.
זה קרה ביום שלישי בבוקר. אומרים על יום שלישי: יום שלישי פעמיים כי טוב, אבל אני הרגשתי פעמיים כי רע. רע מאוד.
לא מספיק שפרצה מלחמה לפני חודש? לא מספיק שהאויב נכנס לארץ שלנו ועשה מעשים איומים, עכשיו יש לי גם אויב בכיתה?
אני רן, אני בכיתה ה'. יש כאלה שקוראים לי רן השמנמן, כי אני מלא כזה, ויש כמה בודדים שקוראים לי ידה, בזכות יד הפלא שלי. כן, יש לי יד עם כוח על-טבעי, כביר, אדיר!
אבל תשמרו את זה בסוד, אני לא רוצה שזה יתפרסם והמבוגרים ייקחו אותי לבדיקות ולניסויים. (אם אתם רוצים לדעת מאיפה יש לי כוח-על כזה, תקראו את יד הפלא - 6).
וניתאי?
ניתאי נראה ילד עדין כזה, גבוה ורזה, שיער שחור חָלָק שמגיע עד הכתפיים, תספורת קָארֶה כמו שרואים אצל בנות בדרך כלל.
מאז שהגיע לכיתה לפני שבועיים הוא לא עושה כלום חוץ מאשר להפגין כמה הוא טוב בכל דבר — יושב בסוף הכיתה ומצביע ועונה נכון על כל שאלה של המורים, בכל המקצועות.
הוא סיפר על עצמו בקול עדין, הסביר שבגלל המלחמה הוא עבר עם המשפחה שלו מאשקלון שבדרום הארץ לכאן, למרכז, שהוא מחונן, ומסדר קובייה הונגרית בשתי דקות, שקוראים לו ניתאי כמו לשוער המעולה ניתאי גרייס, ובכל הפסקה הוא רץ למגרש הכדורגל להראות כמה הוא טוב גם בזה.
אני לא יוצא למגרש, אבל שמעתי שהוא משחק ממש טוב. אפילו שמעתי את עומר ואליאב רבים, עומר אמר שניתאי משחק כמו מֶסי ואליאב אמר שיש לו את הסגנון של הָאלָאנד.
באותו יום שלישי בבוקר ניתאי עמד זקוף, מול כל ילדי הכיתה, הוא נראָה כמו טווס גאה עם הלבוש הצבעוני שלו.
"תבואו, מחר, יום רביעי, בשעה שלוש. יהיה הרבה כיבוד, ויש לי טרקטורון חשמלי חדש, אתן לכם סיבוב."
שמחתי לשמוע אותו מזמין ככה את כל ילדי הכיתה, זה הרגיע אותי קצת. תמיד כשמגיע תלמיד חדש אני נלחץ, אולי הוא לא יסתדר? וניתאי בכלל הגיע מהדרום, היו שם הרבה אזעקות, וטילים, ואני לא יודע מה עוד הוא עבר שם, אולי הוא צריך עזרה ואני לא עוזר מספיק?
קלטתי מההזמנה שלו שיש לו ביטחון עצמי, שהוא יודע איך להיות מקובל, שיש לו לב רחב, והוא כנראה לא צריך ממני שום עזרה.
חיוך של שמחה התפשט לי בלב. איזה כיף, יום הולדת, אני אוהב מסיבות, במיוחד את הקטע של "הנה העוגה".
אבל אז זה קרה.
כשהתחלתי לרשום לעצמי את היום והשעה של יום ההולדת, הוא עבר לידי ולחש לי שאני לא מוזמן.
וכששאלתי "מה?" הוא לחץ עם האצבע שלו על הסנטר שלי שנשמט מרוב הפתעה והוסיף, "תסגור את הפה, שלא ייכנס לך זבוב."
פרק 2
חרם?
הסתכלתי על המחנכת, רינה. היא שמה לב למה שקרה פה?
הוא משפיל אותי ונוגע בגוף הפרטי שלי? זה לא יכול לקרות!
רינה לא שמה לב, היא הייתה עסוקה בטלפון שלה ובלוח החכם, כנראה ניסתה לפתוח מצגת. גם הילדים לא שמו לב, הם היו עסוקים בלשמוח על האפשרות של סיבוב בטרקטורון.
ואני? אני הייתי המום מכדי להגיד משהו. למה הוא מתייחס אליי ככה? הוא הרי בכלל לא מכיר אותי, אף פעם לא דיברנו ממש. זה בגלל שאני שמנמן?
רגע, אולי הוא מרים את האף כי הוא מעולה בכדורגל ואני ידוע כגרוע? בגלל זה הוא מנדה אותי? משאיר אותי מחוץ למסיבה? מחרים אותי?
הסתכלתי עליו. הוא לא הסתכל עליי, הוא הרים ראש בהפגנתיות.
התחשק לי לתפוס לו באף המורם שלו ולהוריד אותו למטה בדיוק כמו שהוא נגע לי בסנטר וסגר לי את הפה.
התחשק לי לקום אחריו וברגע שיתיישב, לשבת עליו ולהפוך אותו לפיתה.
התחשק לי לדרוך לו על הרגל הבועטת עם כל המשקל שלי עד שהיא תהפוך לסלט עצמות והוא לא יוכל להבקיע יותר גולים במשך חצי שנה לפחות.
ברור שלא עשיתי את כל זה, אני לא מסוגל להיות אכזרי. רק דמיינתי. ולא הצלחתי להתרכז בשיעור בשום אופן, מרוב שנעלבתי.
כל כך נעלבתי.
דמעות חנקו לי את הגרון.
וזה לא עבר כל היום.
כשנוגה, החברה הכי טובה שלי, שאלה אותי אם קרה לי משהו, אם הכול בסדר במשפחה שלי, לא הצלחתי להגיד כלום, בלעתי את הדמעות והתחמקתי ממנה בתירוץ עלוב — אני חייב דחוף לשירותים.
מה אגיד לה, שנעלבתי כי לא הוזמנתי ליום הולדת?
לא יכולתי. כעסתי על עצמי על זה שאני נעלב בגלל דבר שנראה ממש קטן לעומת הדברים שקורים לעם שלנו.
המורה אמרה לנו פעם שלכתוב יומן זה עוזר ללב.
אז כשחזרתי מבית הספר התיישבתי ליד המחשב והתחלתי לכתוב את כל מה שקרה. נכנסתי לקובץ "יומן אישי" וכתבתי ככה:
היי יומן יקר, מזמן לא כתבתי, אז אזכיר לך, אני רן ויש לי יד פלא שיכולה להרים בתים, לשכפל ולהקפיא אנשים ועוד מלא דברים, אבל דבר אחד חשוב היא לא מסוגלת לשנות: את העבר. את מה שקרה ב...
פתאום הרגשתי שמישהו נושם עליי.
סובבתי את הראש.
