אל אברהם רייזן התוודעתי בתחילת שנות ה־90 בלימודי בקתדרה ליידיש באוניברסיטת בר־אילן, כשפרופ’ גרשון ויינר ז״ל קרא בפנינו את סיפורו: פֿארשפֶעטיקט (לְאַחֵר). הסיפור יוצר הזדהות עמוקה דווקא עם הגוי, אדם עני מרוד, המגיע לעיירה היהודית למכור סכך לסוכה באיחור של יום ולִבּם של אנשי העיירה נכמר עליו.
מאז שקעתי בקריאה במאות מסיפוריו הקצרים ובחלק מאלפי שיריו.
רייזן היה יוצר פורה, שהחל לכתוב כבר בנערותו בעיירתו קוידנוב בה נולד ב־1876 ועד למותו בניו יורק ב־1953.
למרות ההיקף העצום של יצירתו – רייזן אינו מוכר כיום לקורא העברי וספר צנוע זה מבקש לחשוף מקצת מסיפוריו ושיריו, שאני מאמינה ימצאו מסילות ללִבּו של הקורא בן ימינו.
תודה גדולה אני חבה לפרופ’ גרשון ויינר ז״ל על שעודד אותי לקרוא ביידיש ועזר לי לגלות אוצרות עצומים.
לבעלי אוּרִי וילדַי: רֹתֶם, עֹמֶר ונֹעָה, שהיו הקוראים הראשונים של תרגומי.
לחברותי הנפלאות: נאוה, דליה, דורית, שרי ובלה – שקראו, העירו ועודדו.
לבֶּני מֵר על נדיבותו האינסופית ותרומתו החשובה לספר.
תודה לגב’ הרייט רייזן (Harriet Reisen) מארה״ב, בת המשפחה, שנתנה את אישורה לשימוש בחומרים.
רבקה שיין־כחלון
הרצליה
מבוא
אברהם רייזן (1876-1953) היה אחד הסופרים הפופולאריים ביותר בשנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת בקרב קוראי היידיש. רייזן היה מתלמידיו המובהקים של י.ל. פרץ. הוא נע ונד ברחבי אירופה בין הקהילות היהודיות דוברות היידיש, בהן התקבל בהתלהבות גדולה בזכות יצירתו עד שהשתקע בארצות הברית באופן סופי עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
בתחילת דרכו, פרסומו בא לו מהיותו משורר שרבים משיריו הולחנו והושרו בפי כול. בהמשך הוא זכה לאהבת קהל הקוראים גם בשל סיפוריו הקצרים שהביעו הזדהות וחמלה עם העם הפשוט. יצירתו התפרסמה בעיתוני היידיש. רייזן עסק רבות בשאלת השפה. הוא ראה ביידיש שפה לאומית של העם היהודי ונלחם על מקומה. מכאן נבע עיסוקו בתרגום ליידיש מעברית, רוסית וגרמנית על מנת להנגיש את אוצרות התרבות העולמיים לדוברי היידיש.
רייזן היה הומניסט, רווי באהבה וחמלה לבני עמו. שירים וסיפורים רבים עוסקים במלחמת הקיום הקשה, האכזרית לעיתים, של אנשי העיירות במזרח אירופה וגם באלה המהגרים לאמריקה בחיפושם אחר חיים טובים יותר. רייזן כותב על אהבה נשגבת, בלתי מושגת אך גם אהבת הורה לילדו ואהבה בין בני זוג. אך יותר מכול הוא עסוק בביקורת חברתית. הוא שולח ביצירותיו חיצים מושחזים, לעיתים מלווים בחיוך, כלפי העשירים המנצלים או מתעלמים מאחיהם העניים, כלפי הדתיים לכאורה, המנצלים את הדת כקרדום לחפור בו, את המהפכנים הפוליטיים, שאינם באמת כאלה.
לצד כל אלה, רייזן מציע גם תקווה ונחמה ביצירתו – לעתיד טוב יותר.
מלחמת הקיום שלו עצמו, החיפוש אחר אהבה, המלחמה הבלתי מתפשרת להנכחה של שפת היידיש, הזעקה נגד עוולות חברתיות מכל סוג והתקווה לעתיד טוב יותר – הם המצע ממנו שואב רייזן את השראתו.
היצירות שנבחרו לתרגום כוללות מעט מכל זה: שירים וסיפורים, המשקפים את הנושאים העיקריים בהם עסק.
תלאות החיים ומלחמת הקיום
אַתָּה שׁוֹאֵל...1
אַתָּה שׁוֹאֵל, יְדִידִי, כַּמָּה הֵן שְׁנוֹתַי,
בִּרְצוֹנִי עַל שְׁאֵלָתְךָ לַעֲנוֹת:
הַאֲמֵן לִי, יְדִידִי, אֵינִי יוֹדֵעַ, בְּחַיַּי –
לֹא רְאוּיִים הָיוּ יָמַי לְהִמָּנוֹת.
הַקַּמְצָן סוֹפֵר כֶּסֶף, הַמְּאֻשָּׁר – יָמִים,
סוֹפְרִים אֶת הָאָהוּב אֶת הַיָּקָר:
אַךְ חַיַּי שֶׁלִּי הֵם יָמִים עֲגוּמִים,
וְכָל יוֹם כְּקוֹדְמוֹ הוּא עָקָר...
אִם חַיִּים הֵם סֵבֶל – אֲנִי בָּא בַּיָּמִים,
וְדַי לִי בָּהֶן – הַשָּׁנִים.
אִם חַיִּים הֵם צְלִיל אֹשֶר תָּמִים –
הֲרֵינִי עוֹד רַךְ בַּשָּׁנִים...
ברלין, 1907
הערות
מתוך: אלע ווערק (1917), כרך 11. הוצאת: "אידיש". ניו יורק. עמ’ 162.
החלוק (דער שלאַפראָק)2
היה זה חלוק משובח באמת. אהרון־לייזר קנה אותו מיד כשחדל להיות סמוך על שולחן חותנו3 ועדין נשארה בשלמותה הנדוניה הגדולה שקיבל. החלוק הלם אותו מאוד. בחלוק הוא נראה בעל־גוף ועשיר יותר... בימים ההם בין מלבושיו היו מקטורן שחור, מעיל פרווה טוב לחורף, אבל שום בגד לא התאים לפניו וגזרתו כמו החלוק הזה.
הוא נהג ללבוש אותו בבית בכל בוקר כשעה לפני התפילה. לפעמים עם חגורה ולפעמים ללא החגורה. זה היה תלוי במצב הרוח. כאשר העסקים התנהלו כשורה, אזי העדיף ללובשו ללא החגורה ובעודו תוחב ידיים לכיסים נהג לנפנף בכנפות הבגד ולעשות רוח... וכשהעסקים צלעו, נהג לחגור את החלוק ולהחביא את הידיים בשרוולים כאילו להגן על עצמו מהקור...
עברו עשרות שנים. אהרון־לייזר כבר שכח שפעם הייתה לו נדוניה... מזה זמן רב הוא נחשב בין בעלי הבתים הירודים של הרחוב. כל קורותיו מהימים הטובים התפוגגו בהדרגה. גביע הקידוש העשוי כסף ניתן כמשכון והקבלה הלכה לאיבוד... המקטורן השחור היה כה בלוי וקרוע במקומות אחדים, שלא ניתן היה ללבוש אותו אפילו בימי השבוע, ומאותו מקטורן נתפרו גופיות קצרות לבן הצעיר... מעיל הפרווה מעולם לא נקרע הוא פשוט התמוסס ולא הייתה לו שום תכלית, למרות שלזֶלְדָה, אשתו של אהרון־לייזר, היה ראש גאוני בכל הלכות התפירה מחדש והשימוש החוזר של בגדים ישנים...
הבגד היחיד, שנשמר כמו שצריך ואפילו לא נשחק בשרוולים, היה החלוק...
אהרון־לייזר איבד את התקווה להתאוששות כלכלית... הוא כבר מזמן זנח את האמונה בניסים... אבל כשלבש את החלוק, היה מתחיל לפעם בו זיק של תקוה.
החלוק היה ארוך ורחב, רחב משהיה, מפני שאהרון־לייזר בשנות העוני האחרונות, רזה מאוד. החלוק עטף אותו שלוש פעמים... והודות לאורך – כיסה אותו החלוק מהראש ועד קצות האצבעות... כך, שבלובשו את החלוק נראה אהרון־לייזר כאדם הלבוש בהידור. לאושרו, גם כיפת הקטיפה נשמרה יפה ולא נשחקה, וכשלבש את החלוק נהג שלא לחבוש את הכובע הישן אלא דווקא את כיפת הקטיפה...
במקום אותה שעה של בוקר החל ללבוש את החלוק עוד כמה שעות, עד השעה שתים־עשרה. ומכיוון שהשעון בבית עמד כבר שנים ולעיתים גם לא היו ימי שמש ואהרון־לייזר לא ידע בדיוק את השעה, היה קורה שנשאר בחלוק עד השעה אחת בצהריים...
לפעמים היה מרשה לעצמו לצאת עם החלוק לחצר... הוא רצה שהעולם יחזה בזוהר עברו... שיראה העולם וייזכר, שפעם היו ימים טובים. שכן היה מתקרב ומברך בלבביות בבוקר טוב, אַחֵר – היה ממשמש את הסחורה, ושלישי – מעריך אותה בסכום גדול...
ואהרון־לייזר נוכח לדעת, שהחלוק מחזיק אותו, מעמיד אותו על הרגליים. בעומדו בחצר עם החלוק כבר זכה בגמילות חסד מהשכן... לשכן לא היה נעים לסרב לו... אהרון־לייזר רואה בברור... הוא בטוח, שאם ילך ברחוב עם החלוק ופניו מועדות לבית הגביר, אזי גם הוא יקבל אותו אחרת, ידבר אתו לגמרי אחרת. חבל, ממש חבל, שעם חלוק אפשר רק לטייל בבית ולכל היותר לעמוד בחצר... לו אפשר היה לטייל אתו ברחוב היה מצליח לעשות דברים גדולים...
וככל שאהרון־לייזר הוגה ומתעמק בעניין זה, מתברר לו, כיצד יכול החלוק הזה להציל אותו. הוא הגיע למסקנה, שהעולם עושה עוול לחלוק, העולם אינו מעריך אותו כראוי וממעיט בערכו... – חלוק הוא בגד בדיוק כמו שפרווה היא בגד, כמו מעיל, אם כך מדוע שאסור יהיה ללכת עם חלוק להתפלל בבית הכנסת ואפילו לבקר את הגביר?...
אחר־כך הביע את הרעיון הזה בפני אשתו, אמנם בזהירות אבל די באומץ לב...
– ״את מבינה... זלדה... את מבינה... אין לי כבר מה ללבוש...״
– ״אכן, רע...״ – פכרה זלדה את ידיה.
– ״נו... נו... מה את פוכרת ידיים... החלוק הזה הוא די חדש, די יפה והוא מתאים לי...״
– ״כן... בשביל הבית הוא באמת בסדר...״
– ״ומדוע לא, לפעמים, גם לרחוב?...״
זלדה נבהלה:
– ״אהרון־לייזר?... אתה מתלוצץ...״
– ״מתלוצץ!״ – חייך בעצבות אהרון־לייזר... – ״מה יש כאן להתלוצץ... אם רוצים אז גם חלוק הוא בגד כמו מעיל, כמו...״
מאז החלה זלדה בולשת אחריו. אבל היא לא חשדה... לא, היה רק נדמה לה...
אלא שפעם אחת, כשיצאה מהבית וחזרה כעבור זמן קצר, היא לא מצאה את אהרון־לייזר. לִבּהּ נבא לה רעות...
בלב הולם היא רצה לחפשו.
היא מצאה אותו בשוק ליד בית הגביר. הוא עמד עם החלוק החגור והכיפה על הראש, מתוח כמיתר, ומסביבו המון אנשים, נשים וילדים...
הוא השתגע!...
הערות
2. מתוך: "דורך פיסטערע טויערען" (1920), כרך 2. "אידיש" ניו יורק. עמ’ 52.
3. הביטוי הוא: "וואס אראפ פון קעסט". חתן צעיר שסמוך על שולחנם של חותניו עד שהוא עומד ברשות עצמו.
שני האחים4
יענק’לה ובֶּרֶ’לֶה הם שני אחים. האחד בן ארבע עשרה והאחר בן שש עשרה. שניהם לומדים בישיבה הנמצאת בעיר הגדולה, מרחק חמישה מייל מעיירת הולדתם נווה־דָלוּת.
יענק’לה הוא רזה, חיוור, בעל עיניים שחורות המציצות בערמומיות מתחת לגבות השחורות. בר’לה גבוה ומלא יותר מיענק’לה, עיניו בהירות ומבטו תקיף ומהורהר.
שני האחים זכו לקורת גג אצל קרובה ענייה, אלמנה, סוחרת ב’אלטע־זאכן’, שרק לעת ערב שבה לביתה. לשני האחים לא הייתה מיטה. לכך שימש הארגז שהיה רחב דיו ושניהם ישנו עליו וערבה שנתם, כשהם מתכסים בבגדיהם הארוכים והקרועים ובחלומם היו רואים את העיירה שלהם, את הרחוב, את הבית הקטן ואת אבא עם זקנו הארוך, עיניו הכבויות, גוו הכפוף והיו רואים את אמא עם פניה החיוורות העצובות. היו שומעים איך אחיהם ואחיותיהם הקטנים רבים בשל זנב דג־מלוח... והופיעו עוד חלומות על הבית ובבוקר חשו געגוע שלא הרפה ומשך אותם בריצה אל האכסניה בה התגודדו בעלי העגלות שהגיעו מנווה־דלות כדי לשאול אם הגיעו דרישת שלום או מכתב מן הבית...
העגלונים מנווה־דלות היו יהודים טובים, היו רחומים ובוודאי שהיו חשים רחמים כלפי שני ילדים עניים שמשתוקקים כל כך לשמוע מן הבית, שעיניהן בורקות ולִבּותיהם פועמים בחוזקה, שני האחים. אלא שהעגלונים היו מאוד טרודים, רבצו עליהם אלפי שליחויות מהסוחרים והחנוונים של נווה־דלות. מכתבים היו להם יותר מאשר לדואר, אך הסדר אצלם היה פחות מן הסדר בדואר. מכתבים הלכו אצלם לאבדון, חבילות הלכו אצלם לאבדון, ומבולבלים כשהם מגרדים בעורפם היו עונים: ״רק רגע, עוד מעט, כבר אני מוצא... לא... נראה לי שלא הגיע עבורך דבר...״
כך הם עונים ליהודים הבוגרים, שפנו אליהם. שני האחים עומדים ועומדים, מביטים בעיניים כלות ובלבבות רוטטים על לֵייזר העגלון, יהודי מגודל בקפוטה מרופדת קצרה בקיץ ובחורף. מחכים ומחכים שמא יבחין בהם ויאמר משהו, לפחות מילה... אלא שלייזר שקוע כולו בעבודה: כאן עליו להאכיל את הסוס, כאן הוא נכנס בחופזה אל תוך האכסניה, כאן הוא חוטף שיחה עם נציג של איזו סיטונאות חשובה שהביאה לו סחורה עבור החנוונים בנווה־דלות. והאחים היו עומדים כל הזמן הזה... עד שסבלנותו של בר’לה הבכור פוקעת ובקול בוכים ממורמר וכועס הוא פולט בקושי: ״ר’ לייזר, יש לך מכתב מאבא שלנו?״ אלא שאז נעלם פתאום לייזר, ברח לרחוב עם מי שזה לא יהיה או ששקע בשיחה ובר’לה מייחל לאיזו תשובה, שלייזר מבלי להעיף מבט בפניו של בר’לה, עונה בקרירות: ״אין... אין... – אין!״ בר’לה נאנח ומיואש קורא ליענק’לה ללכת לקבל את מנת האוכל שלהם, כשהוא עצוב ומובס...
הוא בוודאי איבד את המכתב! אמר יענק’לה בעודם הולכים משם.
״איש רע!״ מלמל בר’לה בתסכול...
אלא שפעם אחת הביא לייזר מכתב ואפילו חבילה קטנה. במכתב נכתב: ״ילדים יקרים, היו בני־אדם ולמדו בחשק. אנו שולחים לכם חצי חבילת גבינה רבע פונט5 סוכר ורוטב פרות־יער. אכלו לבריאות ואל תריבו. ממני אביכם חיים הכט״. אז היה לייזר העגלון האדם הטוב ביותר בעולם, לולא התביישו היו מכסים בנשיקות, אותו את סוסו וגם את העגלה. הם מיד כתבו מכתב תשובה (את הדפים הם קרעו בישיבה מתוך העמודים הראשונים בגמרות בלב הולם) ובלילה הם מסרו אותו לידיו של לייזר העגלון. לייזר לקח את המכתב באדישות ותחב אותו בלסוטתו ומלמל מילה שנשמעה להם כמו ״טוב״. – ״מה הוא אמר ברל?״ – שאל יענק’לה בלב רוטט. – ״טוב, נדמה לי...״ ענה לו ברל בספקנות. – ״גם לי נדמה שאמר ‘טוב’״, יענק’לה הרגיע את עצמו אלא שמיד נאנח והוסיף בדאגה: ״הוא עוד עלול לאבד את המכתב!״ – ״עדיף שתבלע את הלשון!״ התעצבן עליו בר’לה. וטרודים במחשבה על גורל המכתב הם פנו ללכת לקבל את מזונם שחיכה להם ברחובות שונים.6
שלוש פעמים בשבוע הגיע לייזר העגלון לעיר ושני האחים לא הלכו אלא רצו, בכל בוקר אל האכסניה של נווה־דלות כדי לשאול אם הגיעה תשובה למכתבם. לייזר, בכל פעם יותר טרוד וכועס, עונה להם בחצאי מילים שאינם מתקבלים על דעת האחים. הם היו רוצים לשוב ולשאול אלמלא פחדו, אלא שהוא אינו עונה להם והם מסתלקים בלב דואב...
אלא שפעם אחת הם שמעו מלייזר העגלון מילים שלמות שאותן הבינו היטב: ״מה נטפלתם אלי, פרחחים? מה אתם מבלבלים לי את המוח עם מכתב, שמיכתב!... אתם משלמים לי על זה?... מה אני הדוור שלכם? מה? לכו לשלום...״ שני האחים הלכו אבל לא לשלום כדבריו. הם חשו מועקה בלב, כאב גדול והרגליים הצעירות בקושי נשאו אותם ודמעות הציפו את עיניהם וזלגו מטה אל האדמה ונרמסו תחת כפות רגליהם הכבדות של האנשים... ומאז לא הלכו אל העגלון לשאול על מכתב.
״הלוואי שימות!״ הם קיללו, למרות שלא באמת התכוונו לכך, ועדיין לבם נמשך אחרי לייזר העגלון, הסוס והעגלה, בכל זאת הם הגיעו מעיירתם האהובה נווה־דלות...
יום אחד, שבועות אחדים לאחר שהעגלון סילק אותם, ישבו שני האחים בביתה של קרובתם הענייה ודברו על הבית. היה זה יום ששי קיצי.
– ״מה עושה אבא עכשיו?״ שאל יענק’לה כשהוא מתבונן מבעד לזגוגיות הקטנות של החלונות הקטנים. – ״הוא בוודאי גוזז את הציפורניים.״ ענה בר’לה בחיוך עגום. – ״ועכשיו הוא צריך להכין את הגאַלע...״7 דמיין יענק’לה. – ״ואמא בוודאי מסרקת את חיה’לה וחיה’לה בטח בוכה...״ – ״די לדבר שטויות״ – עצר בעדו בר’לה. ״איך אפשר לדעת מה נעשה שם. אולי מישהו מת״ – הבהיל את יענק’לה. ״לך, לך משוגע!״ – קטע אותו יענק’לה – ״כשמישהו מת אז מודיעים...״ – ״אולי הודיעו אבל העגלון לא העביר את ההודעה...״ – ״די, מספיק לדבר שטויות!״ התכעס יענק’לה באמת... – ״תירגע, טיפשון, צוחקים אתך!״ הרגיע אותו בר’לה. ״כולם בחיים...״ יענק’לה נמלא שמחה פתאום קפץ קפיצה באוויר וכשעיניו בורקות קרא: ״ברל, שמע לי, בוא נכתוב מכתב הביתה.״ – ״אתה צודק!״ הסכים ברל – ״אבל אין לי כסף.״ – ״יש לי ארבע אגורות, נשאר לי עודף מאתמול. ביום רביעי נתנו עוד עשר אגורות למזון ונשארו לי ארבע.״ – ״גם לי יש קופיקה!״ אמר ברל. – ״זה מספיק בדיוק לגלויה.״
– ״אבל מי יכתוב?״ – שאל יענק’ל. – ״אני.״ – ענה ברל – ״אני הבכור...״ – ״אבל אני נותן ארבע אגורות.״ – ״בכור שווה יותר מארבע אגורות.״ – ״לא! אני אכתוב חצי ואתה חצי, מסכים?״ – ״שיהיה כך.״ ״בוא נלך לקנות גלויה!״ ושני האחים רצו לדואר לקנות גלויה. – ״זה לא יספיק לכלום!״ – התלונן יענק’ל כשהוא בוחן לא־מרוצה את הגלויה הקטנה בדרכם הביתה. – ״אנחנו נכתוב באותיות קטנטנות״. הציע בר’לה. – ״אז אבא לא יוכל לקרוא״. – ״לא נורא! הוא ירכיב את המשקפיים!״ – ״נו, בוא מהר!״ זרז אותו יענק’ל. לבו כבר היה מלא במילים, שאותם רצה לשפוך על דף הנייר, שבעבורו מסר את כל ממונו... הם הגיעו הביתה והכינו עצמם לכתיבה.
ברל כתב ראשון. יענק’ל עמד והסתכל. – ״התחל מלמעלה, אפשר להכניס שם עוד שורה. למה כתבת את לאהובי כל כך רחוק!״ צעק יענק’ל. – ״איפה אתה רוצה שאכתוב, בשמים?״ ענה בר’לה והרחיק ממנו את יענק’ל: – ״לך מפה, אני אשאיר לך חצי, אל תבלבל אותי...״ – ״טוב, טוב!״ התרחק יענק’ל והביט מרחוק בעיניים כלות על בר’לה, כיצד ההוא יושב שקוע בכתיבה, כותב, מכווץ את מצחו טובל את העט בדיו, חושב וכותב הלאה. – ״די כבר!״ פלט יענק’לה צעקה. – ״זה עוד לא חצי,״ ענה בר’לה תוך כדי כתיבה. – ״לי מגיע יותר מחצי!״ צעק יענק’לה בכעס. הצורך לכתוב, לשפוך את הלב בפני בני הבית, השתלט עליו.
אבל בר’לה לא שמע. בהתחלה הוא שקע במליצות כמו: ״ראשית באתי להודיעך שאני בריא וקיים״. כמו שלמד לכתוב במכתב משולש.8 הוא אצר בראשו את הדברים האישיים שרצה לכתוב: הוא צריך להלשין על לייזר העגלון, לספר כמה דפי גמרא למד, שישלחו להם איזו חבילה כי חסר להם אוכל בימי שני ורביעי וגם האוכל של יום שלישי – לא מספיק.
ובר’לה כותב וכותב ויענק’לה כבר לא יכול להתאפק והוא רואה שבר’לה כתב יותר מחצי.
– ״די!״ הוא רץ בצעקה ותופס את העיפרון. – ״עוד שלוש מילים!״ מתחנן בר’לה. – ״אבל זכור, לא יותר!״ צועק יענק’לה בעיניים רושפות... ובר’לה כותב שלוש מילים אלא שלמחשבה אותה רצה לבטא נדרשו עוד עשר – חמש עשרה מילים ובר’לה שהיה להוט לכתיבה, דחס עוד ועוד מילים והשתלט על חלק נוסף ממחצית המכתב. – ״תפסיק כבר!״ צעק יענק’ל בהיסטריה והחל לבכות כשראה את החלק הקטן שנותר לו לכתיבה. – ״טוב, אני מוסיף רק ממני בנך!״ התחנן בר’לה ״רק זה!...״ – ״זה יהיה בסדר גם בלי ממני בנך...״ צעק יענק’ל, למרות שחש שממני בנך – חייב להיות. הכעס גאה בו והוא משך בצעקה את הגלויה. בר’לה אחז בה בחוזקה ויענק’ל נתן משיכה חזקה עוד יותר והגלויה נקרעה לשניים. – ״מה עשית, גזלן!״ פער ברל על יענק’ל זוג עיניים. – ״כל כך רציתי!״ אמר יענק’ל מבעד הדמעות החונקות את גרונו. – ״מה עשית?!״ – המשיך ברל לשאול כשהוא מביט בעיניים מזרות אימה על חלקי הגלויה הקרועה.
אלא שיענק’ל כבר לא יכול היה לענות, הדמעות הכריעו אותו והוא נשען המום על הקיר כשהוא תולש את שערו... אז נשבר גם ברל והבית הקטן נמלא בכי ונהי...
הערות
4. מתוך: אברהם רייזן (1928). געזאמלטע שריפטן. פרייהייט. ניו יורק (עמ’ 93-102).
גם: ב"אלע ווערק", כרך 2. נכתב ב־1902.
5. יחידת משקל.
6. הביטוי הוא: עסן טעג. תלמידי הישיבה קיבלו את מזונם מידי משפחות יהודיות על פי ימים. כל יום במקום אחר.
7. לקצוץ מרכיבים לרגל קרושה. מאכל לשבת.
8. מכתב המחולק לפתיחה, גוף וסיום. על פי נוסח קבוע, שהופיע בבריוונשטעלער (נוסח אחיד לכתיבת מכתב).
