פתח דבר


ב-26 בספטמבר 1969 נפגשה ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר עם נשיא ארצות הברית ריצ’רד ניקסון לדיון מכריע בשאלת מעמדה הגרעיני של ישראל. בסיומה של הפגישה ההיסטורית סוכמו ‘הבנות’ בין שני הצדדים: ארצות הברית הסירה את התנגדותה למיזם הגרעיני בדימונה בתנאי שישראל לא תבצע ניסוי גרעיני ולא תכריז בפומבי על יכולותיה החדשות. בחמשת העשורים שחלפו מאז, הנשיאים האמריקאים השונים אימצו את ההבנות ההן כמדיניותם התומכת במעמדה הגרעיני הייחודי של ישראל במקביל להתנגדות להפצה נוספת של נשק גרעיני במזרח התיכון. תאריך פגישה זו וההבנות שסוכמו בה, נתפסים באופן סמלי כיום שבו ישראל הפכה למדינה גרעינית לא מוצהרת.


הספר הזה על ההרתעה הגרעינית של ישראל ועל השפעותיה נכתב על רקע האפשרות שביום מן הימים ישראל עלולה לאבד את המונופול שמיוחס לה על נשק גרעיני במזרח התיכון. תוכניתה הגרעינית של איראן וקריאתו של נשיא איראן אחמדינז’אד בשנת 2005 למחוק את ישראל מהמפה, הניעו אותי לחקור את טבעה האניגמטי של ההרתעה הגרעינית של ישראל ואת השפעותיה על קבלת ההחלטות במדינות ערב בחמשת העשורים האחרונים. אני מאמין ש’קריאה נכונה’ של שילובן של היכולות הגרעיניות של ישראל באסטרטגיית ההרתעה הכללית שלה ושל ביצועיה יכול לתרום לקבלת החלטות שקולה בכל הקשור להתמודדות עתידית עם האתגר האיראני או עם מדינות גרעיניות נוספת במזרח התיכון.


שאלת מקומה של ‘דימונה’ במדיניות הביטחון של ישראל והשפעותיה על הצד השני, עניינה אותי מראשית לימודיי באוניברסיטה העברית במחצית השנייה של שנות ה-70. ככתב צבאי בעיתון "הארץ" כיסיתי באמצע שנות ה-80 את ‘פרשת ואנונו’, סיפורו של טכנאי בכור הגרעיני בדימונה שהעביר לעיתונים בחו"ל מידע רב על יכולותיה הגרעיניות של ישראל. באותה תקופה פרסמתי בעיתון שורת מאמרים שדנו באספקטים שונים של הגרעין ומדיניות הביטחון של ישראל. בתחילת העשור השני של המאה הנוכחית — כשהכוכבים הסתדרו — יצאתי למסע ארוך של מחקר אקדמי בנושא הגרעין הישראלי.א


ספר זה הוא הניסיון הראשון מסוגו לחקור את הממד הגרעיני בעימותים השונים בסכסוך הבין־מדינתי החל ממאי 1967, הן מנקודת ההשקפה של ישראל הן מנקודת ההשקפה של מדינות העימות הערביות בסכסוך. האתגר המרכזי שעמד בפני עריכת המחקר היה כמובן העובדה שישראל מעולם לא הצהירה בפומבי על יכולותיה הגרעיניות ולא ביצעה ניסוי גלוי. סמוך להשגת היכולות בתחום הגרעין אימצה ישראל מדיניות של עמימות בכל הקשור ליכולותיה הגרעיניות. כחלק מהסתרת היכולות שפותחו ישראל הרשמית נמנעה מלדון בפומבי בתפיסות האיום ובמטרות שעליהן נועדו להגן יכולות אלו. השאלה כיצד שולבה היכולת הגרעינית באסטרטגיית ההרתעה הכללית של ישראל בסכסוך האזורי הבין־מדינתי, נותרה אף היא בערפל. במקביל לקושי בזיהוי המדיניות והאסטרטגיה הישראלית בתחום הגרעיני, נתקל המחקר באתגרים קשים לא פחות בזיהוי המדיניות והאסטרטגיה שגיבשו מדינות ערב השונות ביחס לגרעין הישראלי לאורך השנים. העמימות הגרעינית הישראלית חסכה גם ממנהיגי מדינות ערב את הצורך בגיבוש מדיניות גלויה וברורה כתגובה ליכולת הגרעינית הישראלית.


ניתוח השפעות הגרעין על הסכסוך בספר זה מתמקד בנושאים האלה: הרציונל המקורי לפיתוח הגרעיני; תפיסות האיום (המשתנות) של מנהיגי ישראל לאורך השנים; מטרות ההרתעה הגרעינית של ישראל בהשוואה למטרות ההרתעה הקונבנציונלית שלה; העמימות הגרעינית והשלכותיה; ארצות הברית והגרעין הישראלי; השפעת ‘דימונה’ על קבלת ההחלטות במדינות ערב במשברים השונים; האסטרטגיות העיקריות שאימצו מדינות ערב להתמודדות עם הגרעין הישראלי; המאבק של ישראל לשמירה על המונופול הגרעיני שלה (‘דוקטרינת בגין’); הנשק הכימי והביולוגי בעולם הערבי כמענה חלקי ליכולות הגרעיניות של ישראל; הקשר בין הגרעין לירידה בהיקף הסכסוך הישראלי־ערבי הבין־מדינתי; ההשפעה העקיפה של הגרעין על הסכסוך הפנימי עם הפלסטינים; המאבק הדיפלומטי לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני והשלכותיו על המיצוב הגרעיני של ישראל; ולבסוף, האתגר האיראני לביטחון ישראל והצעה לאסטרטגיה ישראלית עתידית מול איראן גרעינית.


הטענה העיקרית שנבחנת בספר היא שאף שהסכסוך הישראלי — ערבי הבין־מדינתי התנהל רובו ככולו במישור הקונבנציונלי, ההרתעה הגרעינית הלא מוצהרת של ישראל הפכה לחלק בלתי נפרד מאסטרטגיית ההרתעה הכללית שלה בסכסוך. על בסיס העוצמה הגרעינית החבויה אימצה ישראל בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 מודל ייחודי של הרתעה רב שכבתית: קונבנציונלית גלויה וגרעינית עמומה. מטרותיה של ההרתעה הגרעינית הן להגן על המדינה מפני פגיעה באינטרסים החיוניים ביותר שלה, כלומר הגנה על עצם קיומה ושלמותה הטריטוריאלית; יצירת מאזן אימה של הרתעה גרעינית הדדית מול מדינה עוינת באזור שתשיג נשק גרעיני; והרתעה מפני שימוש כלשהו בנשק להשמדה המונית במלחמות נגדה. ההרתעה הקונבנציונלית — המבוססת על כוחו של צה"ל — נועדה להגן על האינטרסים האסטרטגיים האחרים של ישראל, שהם מניעת מלחמה ופעולות אלימות מכל סוג שהוא נגד המדינה ואזרחיה. ניתוח העימותים השונים בסכסוך המזרח־תיכוני בחמשת העשורים האחרונים מעלה שמנהיגי מדינות העימות הערביות לדורותיהם הבינו היטב והפנימו את מטרות ההרתעה השונות שנגזרו מסוגי האיומים שאותם זיהתה ישראל במהלך שנות הסכסוך. טענה נוספת היא שהיכולות הגרעיניות של ישראל בשילוב עם עוצמתה הצבאית הקונבנציונלית ועם התמיכה האסטרטגית שקיבלה מארצות הברית לאורך השנים תרמו לירידה הדרגתית בסכסוך הישראלי־ערבי הבין־מדינתי.


הדיון במודל ההרתעה הרב שכבתית של ישראל ובהשפעות הגרעין על הסכסוך חולק לשתי תקופות עיקריות: התקופה הראשונה היא ‘עשור המלחמות’, השנים הראשונות לכניסתו של הנשק הגרעיני למשוואת יחסי הכוחות בסכסוך המזרח־תיכוני. באותו עשור אינטנסיבי (מאי 1967- מרס 1979), ניהלה ישראל שלוש מלחמות ומשא ומתן לשלום אחד, שבהן היכולות הגרעיניות שלה עמדו ברקע האירועים ההיסטוריים שעיצבו את הסכסוך לדורות. בתקופה זו יריבותיה של ישראל היו מודעות היטב למה שנתפס כיתרון האסטרטגי החדש והעצום שלה, אך הדבר לא מנע בעדן מלהמשיך את העימות הקונבנציונלי. הדוגמה הבולטת באותה תקופה הייתה התקפת הפתע של צבאות מצרים וסוריה נגד ישראל באוקטובר 1973, אף שמנהיגיהן ידעו שברשותה נשק גרעיני. מתקפה זו מעלה את השאלה המעניינת, האם ההרתעה הגרעינית של ישראל נכשלה או שכלל לא הייתה רלוונטית לנסיבות שבהן פרצה מלחמה זו? המחקרים שפורסמו בנושא ‘הממד הגרעיני’ של המלחמה נחלקו לשתי אסכולות של פוליטיקאים וחוקרים שהתגבשו כבר בשנות ה-60 בנושא מרכזיותה וחשיבותה של ‘דימונה’ במדיניות הביטחון של ישראל: ‘המחנה הגרעיני’ ו’המחנה הקונבנציונלי’. מצדדי הפיתוח הגרעיני טענו שהגרעין הוא שהגביל את מטרות המלחמה של מצרים וסוריה, ומנגד אנשי המחנה הקונבנציונלי דחו טענה זו, ולשיטתם העליונות האווירית של ישראל ועוצמתו של צה"ל היו השיקולים העיקריים שהשפיעו על תוכניות המלחמה של יריבותיה באוקטובר 1973.


המחקר המוצג בספר זה התנתק לחלוטין משתי האסכולות ומציע מסגרת חדשה לחלוטין לדיון בנושא הגרעיני. בכל הקשור למלחמת יום הכיפורים הניתוח בספר מוכיח שהיכולות הגרעיניות של ישראל היו מרכיב חשוב בשיקוליהם של מקבלי ההחלטות בצד הערבי. עם זאת, העובדה שמצרים וסוריה קראו תיגר על ההרתעה הקונבנציונלית של ישראל באוקטובר 1973 אף על פי שידעו שברשותה נשק גרעיני, אין פירושה שההרתעה הגרעינית נכשלה או שהייתה לא רלוונטית. מנהיגי מצרים וסוריה העריכו נכונה שהתקפה מוגבלת לאורך תעלת סואץ וברמת הגולן — גם אם תצליח במלואה — היא עדיין רחוקה מסף התגובה הגרעינית של ישראל. הניתוח בספר מעלה שהיכולות הגרעיניות של ישראל היו מרכיב חשוב בשיקולי מקבלי ההחלטות בצד הערבי, וב’עשור המלחמות’ הצדדים למדו במשותף לנהל את הסכסוך הצבאי בצילה של ההרתעה הגרעינית של ישראל. בחלקו האחרון של אותו עשור החליטה מצרים תחת הנהגתו של אנוור סאדאת לסיים את הסכסוך הצבאי עם ישראל בתמורה להעברת חצי האי סיני לריבונות מצרים, בין היתר לנוכח היתרון האסטרטגי המכריע של ישראל. מפרספקטיבה היסטורית ניתן לקבוע שההתנהלות הזהירה של שני הצדדים במלחמות בתקופה זו עיצבה במידה רבה את מקומו של הגרעין הישראלי ואת אופן השפעתו על הסכסוך המזרח־תיכוני הבין־מדינתי עד עצם היום הזה.


התקופה השנייה, שראשיתה במרס 1979, בעקבות הסכם השלום עם מצרים ופרישתה מהסכסוך הצבאי נגד ישראל, עמדה בסימן תחילת הירידה בהיקף הסכסוך הבין־מדינתי וחזרתו של הסכסוך למישור הפנימי בין ישראל לפלסטינים. במקביל לירידה באיום של מתקפה צבאית קונבנציונלית של קואליציית מדינות ערביות, השיקו כמה מדינות ערביות תוכניות לפיתוח נשק גרעיני כדי להשיג בראייתם איזון מול היכולות הישראליות. מניעים אחרים לפיתוח נשק גרעיני היו שיקולי סטטוס וחתירה לעמדת מנהיגות בעולם הערבי והרתעת יריבות אזוריות אחרות מלבד ישראל. בשנות ה-80 של המאה ה-20 החשש העיקרי בישראל היה שהמשטר הרוויזיוניסטי של עיראק בהנהגת סדאם חוסיין יצליח להשיג נשק גרעיני. במקביל למאמץ העיראקי פתחה מצרים בהנהגתו של הנשיא חוסני מובארק במערכה דיפלומטית לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני, מדיניות שהציבה אתגר מסוג אחר בפני ישראל.


דיאלוג ההרתעה בין ישראל לעיראק תחת משטרו של סדאם חוסיין מדגים ומבסס את התזה שלפיה ישראל אימצה אסטרטגיה של הרתעה רב שכבתית בחמשת העשורים האחרונים. ניתוח התגובה העיראקית להרתעה הגרעינית הישראלית מעלה בבירור את ההבחנה החשובה שערך סדאם חוסיין בין היכולות השונות שעליהן מבוססת ההרתעה הישראלית. השליט העיראקי הבין היטב את מטרות ההרתעה השונות של ישראל שנתמכו ביכולות הצבאיות השונות, מול האיומים שהציב בפניה. ההחלטות שהתקבלו בבגדד ביחס לישראל הן העדות הטובה ביותר לכך שההרתעה הרב שכבתית של ישראל הופנמה היטב בעיראק ובמשטרים הערביים האחרים. בסופו של יום מסקנת המחקר היא שההרתעה הגרעינית של ישראל מילאה תפקיד משמעותי בסכסוך הישראלי־ערבי הבין־מדינתי בחמשת העשורים האחרונים.


***


במשך שנות עבודתי על הספר אימצתי לעצמי שעשוע קטן. פענוח התגובות של בני שיחי לפי הבעות הפנים שלהם לאחר ששמעו שאני חוקר את השפעות הגרעין הישראלי על הסכסוך. התגובות נעו על הרצף שבין "מעניין מאוד" צונן או בחצי חיוך: "אה, אתה מתכוון למפעל הטקסטיל...". אחרים נראו מוטרדים משהו: "איך אפשר?...". לימים הבנתי שהעמימות הגרעינית חלחלה כל כך עמוק והופנמה על ידי ישראלים רבים עד כי נדמה שכולנו הפכנו למעין ‘שותפי סוד’ אחד גדול שמאפשר לישון טוב יותר בלילה, ולכן אולי מוטב שלא לדבר בו.


אני סבור שבישראל, כבכל מדינה דמוקרטית, יש חשיבות רבה לדיון אקדמי וציבורי פתוח במדיניות הביטחון הלאומי ובאסטרטגיה הגרעינית שלה. יתרה מזו, הפרמטרים המרכזיים שמשפיעים על ההרתעה הכללית, כגון תפיסות האיום ומטרות ההרתעה (הגרעינית והקונבנציונלית), חייבים להיות שקופים לצד השני בסכסוך. מעטה העמימות שהוטל מסיבות היסטוריות על היכולות הגרעיניות של ישראל, אינו צריך למנוע דיון באסטרטגיית ההרתעה הגרעינית הישראלית. דיון כזה — חשוב שבעתיים — לקראת היום שבו ישראל עלולה לאבד את מה שנתפס כמונופול שלה על נשק גרעיני במזרח התיכון. דוגמה לשאלה הראויה למחקר ולדיון פתוח היא האם על ישראל להתמיד במדיניות העמימות או שעליה לעבור להרתעה גלויה מול איראן?


הספר מבוסס כולו על מקורות גלויים והוא פתוח לביקורת בכלים המקובלים במחקר היסטורי ובניתוח אסטרטגי. תרומה ייחודית למחקר הזה — שקשה להגזים בחשיבותה — הייתה למסמכים שתפס הצבא האמריקאי בארכיון הנשיאות של עיראק בתקופת סדאם חוסיין בשנת 2003. במחקר זה נעשה שימוש מקיף במאות עמודים של פרוטוקולים מדיונים פנימיים של צמרת המשטר העוסקים בהתמודדות עם היכולות הגרעיניות של ישראל, בתוכניות עיראק לפיתוח נשק גרעיני וכימי ובאפשרויות השונות להמשך המאבק בישראל. ברמה האישית החשיפה למסמכים הייתה חוויה ייחודית ומעשירה בצורה שלא ניתנת לתיאור. כבן למשפחה שעלתה לישראל מבגדד בחורף 1950, הקריאה במסמכים פתחה בפניי צוהר להיסטוריה ולתרבות השלטונית של עיראק. העובדה שהמשטרים בעולם הערבי הם רובם ככולם משטרים לא דמוקרטיים, גרמה לכך שהספרות המחקרית על הסכסוך התבססה על מקורות ראשוניים גלויים ועל מקורות משניים, מבלי להיחשף כלל למסמכי ארכיון רשמיים מהצד הערבי. מסמכי סדאם חוסיין העניקו לי הזדמנות נדירה לחזור ולבדוק סוגיות חשובות שנחקרו בעבר ללא הנגישות למסמכים.


ובחזרה לאיראן. הטענה של מנהיגים ישראלים, ובראשם בנימין נתניהו, שלפיה נשקפת לישראל ‘סכנה קיומית’ במקרה שאיראן תצליח לפתח נשק גרעיני, היא בעייתית ביותר בעיניי. הפיכתה של איראן למדינת סף גרעינית או למדינה גרעינית מוצהרת בנסיבות אלו או אחרות, תביא לכינון משטר של מאזן אימה של הרתעה גרעינית הדדית באזור, כפי שהוא מתקיים בעשורים האחרונים בין הודו לפקיסטן, ולא לידי השמדתה של ישראל. הדיון בסוגיה האיראנית בספר עוסק במאמץ הישראלי (והבין־לאומי) למניעת הפיכתה של איראן למדינה גרעינית, ומציג חלופות שונות שעומדות בפני ישראל להרתעה מול איראן, אם ייכשלו הניסיונות למנוע בעדה מלסיים את הפיתוח הגרעיני. אסטרטגיית ההרתעה המוצעת מבוססת על מודל ההרתעה הרב שכבתי של ישראל — קונבנציונלית וגרעינית — שהתגבש במשך השנים בסכסוך עם מדינות ערב והתאמתו להרתעת איראן.


א ספר זה מבוסס על מחקר לעבודת דוקטור באוניברסיטה העברית בירושלים.


פרק 1
הרציונל


"הערבים כבעיה הופיעו עתה בדמות האויב הניצב לנוכח שערי העיר: מדינות ערב הזוממות לגלגל את גלגל ההיסטוריה חזרה ולבטל את עצם קיומה של המדינה...".1


מרדכי בר־און, 1999


במחצית השנייה של שנות ה-50 של המאה ה-20 השיקה ישראל הצעירה תוכנית סודית לפיתוח יכולת גרעינית. לאחר כ-15 שנים הושלמה התוכנית בהצלחה וישראל — על פי מקורות זרים — הפכה למדינה גרעינית לא מוצהרת. אף על פי שהיכולות הגרעיניות של ישראל נותרו חשאיות במהלך חמשת העשורים שחלפו מאז, השתרשה ההכרה בקרב יריבותיה של ישראל באזור ובעולם שישראל היא מעצמה גרעינית אזורית. המיצוב הגרעיני הייחודי שהעניק לישראל עוצמה חבויה בסכסוך — שהמשיך להתנהל במישור הקונבנציונלי — שינה לחלוטין את מצבה האסטרטגי של ישראל באזור והשפיע על התפתחות הסכסוך הישראלי־ערבי הבין־מדינתי.


הסיפור ההיסטורי המרתק של העשור וחצי שבו החל משנת 1957 ישראל בנתה בנגב בחשאי את היכולת הגרעינית שלה, סופר ברובו במחקרים ובספרים שונים שפורסמו במשך השנים בכפוף לכללי צנזורה מחמירים. פרסומים אלה, שמחבריהם ציינו שהם מסתמכים על ‘מקורות זרים’, עסקו בנושאים שונים, כגון הקשר עם צרפת שמכרה לישראל את הכור; גיוסם והכשרתם של מדענים בישראל ובחו"ל להפעלת הכור; סוגיית המימון של הפרויקט היקר; תמיכתה של גרמניה במיזם; מאמצי ההסתרה וההונאה של ישראל מחשש להתערבות בין־לאומית לעצירת התוכנית; השפעת המיזם על היחסים עם ארצות הברית; הוויכוחים הפנימיים בסוגיית הגרעין; הדיונים החשאיים בצמרת הביטחונית בשאלה אם על ישראל להישען בעיקר על הרתעה גרעינית או על כוחו הקונבנציונלי של צה"ל; ולבסוף, אימוץ מדיניות של ‘עמימות גרעינית’ — בתיאום עם ארצות הברית — שהפכה למרכיב ייחודי במיצוב הגרעיני של ישראל עד עצם היום הזה. בפרק זה יוצגו השיקולים האסטרטגיים והאחרים שהובילו את ראש הממשלה הראשון של ישראל דוד בן גוריון, לקבל את ההחלטה ההיסטורית על רכישת כור גרעיני ועל פיתוח יכולת גרעינית ישראלית.


בעקבות מלחמת העצמאות הגיע בן גוריון למסקנה שבסכסוך בין ישראל למדינות ערב ישראל לא תוכל להשיג ניצחון סופי, אולם הערבים יוכלו ביום מן הימים להשיג ניצחון מוחלט בדמות כיבושה של מדינת ישראל. ראש הממשלה הראשון — שעיצב את מדיניות הביטחון של ישראל לדורות — הניח כי כל סיבוב חדש של מלחמה, גם אם יסתיים בניצחונה של ישראל, לא יהיה סופי מבחינתם של הערבים. הם יתאוששו ויחזרו שוב לנסות ולפעול. ישראל, לעומת זאת, לא תוכל לסבול אפילו הפסד משמעותי אחד, גם אם זה יבוא בעקבות שורה מצטברת של ניצחונות.2 חששות אלו של בן גוריון נבעו מכך שבשנים שלאחר מלחמת 1948 מוקד הסכסוך עבר מהסכסוך הפנימי עם ערביי ארץ ישראל לסכסוך אזורי בין־מדינתי. לדברי מרדכי בר און: "הערבים כבעיה הופיעו עתה בדמות האויב הניצב לנוכח שערי העיר: מדינות ערב הזוממות לגלגל את גלגל ההיסטוריה חזרה ולבטל את עצם קיומה של המדינה. ערביי ארץ ישראל, אף שהפכו לנושאיהן העיקריים של בעיות הביטחון השוטף, שוב לא היוו איום ממשי על עצם קיומה של המדינה".3


על רקע החששות מסיבובי לחימה חוזרים בין ישראל לשכנותיה הערביות אימצה ישראל מראשית דרכה אסטרטגיה של הרתעה כמרכיב מרכזי במדיניות הביטחון שלה. היסודות האחרים הם התרעה מודיעינית (אם ההרתעה עומדת להיכשל(, ואז הכרעה במלחמה לחידוש ההרתעה, וחוזר חלילה עד לסיבוב הלחימה הבא. בשני העשורים האחרונים נוספה הגנה מפני פגיעה במרכזי אוכלוסייה אזרחית כחלק ממדיניות הביטחון של ישראל. באחת השיחות שניהל בן גוריון עם השר פנחס רוזן שהתנגד לפיתוח נשק גרעיני, הוא אמר: "לנו דרושה הרתעה ולא ניצחון במלחמה. מלחמת סיני לא תישנה. שם איבדנו רק כ-175 איש, וגם מאלה — חמישים נפגעו על ידי נשק שלנו. מערכה זו לא תחזור. בכל מערכה אחרת יהיו לנו אבדות קשות — ואין אנו יכולים לאבד מיטב הנוער — ולכן, העיקר אמצעי הרתעה".4 הרתעה שמעצם טבעה היא אסטרטגיה שמטרתה ניהול סכסוך ושמירה על הסטטוס קוו הטריטוריאלי, עלתה בקנה אחד עם התפיסות היסודיות של קברניטי המדינה מיום הקמתה בנוגע לסכסוך: לנהל את הסכסוך עם יריבותיה הערביות עד להשגת שלום או למצער עד להשלמה של מדינות ערב עם קיומה של מדינת ישראל. בשני העשורים הראשונים ביססה ישראל את ההרתעה שלה על יכולותיו של צה"ל, אולם בן גוריון סבר שאסור לישראל להסתמך רק על יכולותיה הקונבנציונליות.


בן גוריון חשש שהציבור בישראל לא יוכל לעמוד במלחמות מתמשכות, וזאת בעיקר אחרי השואה והרס "הגב" האירופי של התנועה הציונית. על רקע זה הוא שאף לכונן ברית צבאית עם מעצמה מערבית אירופית או — אם ניתן — עם ארצות הברית. בישיבת ממשלה שהתקיימה באפריל 1955 על רקע החששות מהאיחוד בין מצרים לסוריה ומאספקת נשק סובייטי למצרים ייחד בן גוריון דיון בשאלת הדרכים שבהן ניתן להרתיע את מדינות ערב מפני התקפה על ישראל. באותה ישיבה הציע ארבע חלופות להבטחת קיומה של ישראל: השגת ערבויות פומביות בצורת הודעה משותפת של קנדי וחרושצ’וב; ברית צבאית בין ישראל לארצות הברית או לחלופין ברית צבאית עם צרפת; קבלת ישראל כחברה מלאה בברית נאט"ו; פיתוח נשק מרתיע.5 לנוכח הסיכויים הקלושים של ישראל להשיג את שלוש החלופות הראשונות, החליט בן גוריון להשקיע את מרב המאמצים בשנים שלאחר מכן בהשקת הפרויקט הגרעיני הישראלי. בתפיסתו של בן גוריון, הרתעה גרעינית תבטיח את קיומה של מדינת ישראל במקרה של מאמץ גורף להרוס אותה. בניית יכולות גרעיניות נתפסה גם כמענה לניתוח ‘המקרה הגרוע ביותר’ של הצמרת הישראלית בשנות ה-50: התקפה כוללת על ישראל מצד קואליציה של מדינות העימות הערביות תוך קבלת תמיכה וגיוס משאבים משאר המדינות באזור נוסף לקבלת תמיכה בין־לאומית מברית המועצות תוך בידודה של ישראל.6


חיזוק משמעותי להחלטתו לפנות לכיוון הגרעיני, קיבל בן גוריון בעקבות שיחתו עם מדען הגרעין האמריקאי רוברט אופנהיימר, שהגיע לישראל בקיץ 1958 להשתתף בכנס בין־לאומי במכון ויצמן. לדברי בן גוריון, אופנהיימר אמר לו שהוא מלא חרדה לגורל ישראל לנוכח קשרי מצרים עם רוסיה, בעיקר בעניין האטומי. אופנהיימר הביע את דעתו "שעלינו לעשות הכול שתהיה לנו תחנת כור אטומי ובזמן הכי קרוב".7 בדיונים בממשלה מול מתנגדי התוכנית ציין בן גוריון את החששות שהעלה אופנהיימר בשיחתם, והעלה את האפשרות שברית המועצות תעביר למצרים פצצה אטומית או כור גרעיני. המסר היה ברור וחד־משמעי: על ישראל להקדים את מצרים ושאר מדינות ערב בפיתוח יכולת גרעינית.


דברים אלה של בן גוריון נאמרו במסגרת הוויכוח הפוליטי עם מתנגדי התוכנית בממשלה ולא מפני שהוא האמין בשעתו ביכולתן של מדינות ערב להשיג את הפצצה. הפיתוח הגרעיני הישראלי נועד במקורו להרתיע את מדינות ערב מפני ניסיון להרוס את ישראל באמצעים צבאיים קונבנציונליים. הסבירות שמדינות ערב יצליחו בשנות ה-50 וה-60 לרכוש נשק גרעיני ‘מן המדף’ או כור גרעיני שישמש אותן לפיתוח תוכנית גרעינית צבאית, הייתה נמוכה. רק בתחילת שנות ה-80 הצליחה מדינת עימות ערבית אחת (עיראק) להשיק תוכנית משמעותית לפיתוח נשק גרעיני. עדיין, במסגרת הוויכוח בין המצדדים בפיתוח הגרעיני הישראלי לבין המתנגדים לו, טענו הראשונים שאחת המטרות החשובות של בניית יכולת גרעינית ישראלית הייתה להקדים כל מדינה ערבית ומוסלמית באזור שתחליט לפתח או לרכוש נשק גרעיני שיאיים על ישראל.


הרציונל הישראלי לפנות לפיתוח יכולות גרעינית לנוכח מצבה האסטרטגי זכה גם לתמיכה וחיזוק בתחילת שנות ה־ 60 משני פרופסורים מאוניברסיטת הרווארד, תומס שלינג והנרי קיסינג’ר, שאיתם התייעץ קצין צה"ל שהיה יועץ שר הביטחון לענייני חימוש באותן שנים. תומס שלינג, שהיה מראשוני המנסחים של תיאוריית ההרתעה הגרעינית וזכה בפרס נובל על עבודתו המחקרית, טען שישראל חייבת לנצל את יכולתה לפתח נשק גרעיני משום שמדובר בקלף המיקוח החזק ביותר שלה, באזור בכלל ומול הממשל האמריקאי בפרט. הנרי קיסינג’ר קבע שאף שהבעיה היא ביסודה שמירה על הסטטוס קוו, מצבה האסטרטגי של ישראל מחייב אותה לתקוף ראשונה, ולכן ברית עם ארצות הברית נגד תוקפנות לא תפתור את השאלות הקיומיות של ישראל. לדבריו, רק פיתוח נשק גרעיני יכול לתת מענה לפיתוח הטילים במצרים.8‎ב להחלטת דוד בן גוריון לפנות לפיתוח יכולות גרעיניות — החלטה שנבעה בראש ובראשונה מניתוח ריאליסטי של יחסי הכוחות בין ישראל לכלל מדינות ערב — נוספו נימוקים מדיניים, כלכליים והיסטוריים שאינם קשורים ישירות למצבה האסטרטגי של ישראל. על חלק מהם ניתן ללמוד מהתבטאויות של בן גוריון בעצמו ונימוקים אחרים היו פרשנות של מקורביו ושל בעלי עניין.


בהקשר המדיני הזכירו בן גוריון ואחרים את התפיסה שלפיה מדינות ערב לא ישלימו עם קיומה של ישראל באזור ולא יחתמו איתה על הסכמי שלום בטרם ישוכנעו שאין בידם להכניע אותה מבחינה צבאית. התמריץ של בן גוריון להפוך את ישראל למדינה גרעינית חרג אל מעבר לשאיפתו המקורית להשגת הרתעה אולטימטיבית מול העולם הערבי־מוסלמי. הוא האמין כי הרתעה כזו תוכל לשמש כסולם שבו ישתמשו מנהיגי מדינות ערב כדי לרדת מן העץ הגבוה שעליו טיפסו ולקבל את ישראל באזור, כי קיומה של ישראל חייב להתקבל כתוצר של כוח עליון.9 בן גוריון האמין כי זה יהיה המצב הטוב ביותר שהציונות תוכל לקוות לו בעתיד, שכן הוא העריך כי הערבים לעולם לא יראו בישראל ישות לגיטימית באזור.


ההחלטה לפתח יכולת גרעינית עלתה, במידה רבה, בקנה אחד עם תפיסת ‘קיר הברזל’ של ז’בוטינסקי. בתחילת שנות השלושים זאב ז’בוטינסקי טען שהערבים ישלימו עם קיומה של ישראל באזור רק לאחר שההתנגדות שלהם תתנפץ מול הכוח שיבנו היהודים להתמודדות מולם והוא כינה אותו ‘קיר הברזל’.10 למרות חילוקי הדעות הפוליטיים העמוקים בין בן גוריון לז’בוטינסקי בשנות ה-30, תפיסתם של השניים בנושא הסכסוך עם הערבים הייתה דומה למדי. למעשה, לאחר הקמת המדינה המדיניות הביטחונית והאסטרטגיה שאימץ יריבו הפוליטי דאז דוד בן גוריון, ביחס לסכסוך הישראלי־ערבי הייתה במידה רבה אימוצה ויישומה בפועל של אותה תפיסה.11 רעיון זה עלה תדיר בתיאור היחס הציוני לערבים, עד כדי כך שהיה מי שהציע שהוא התממש ב’קיר האורניום’ של ישראל, קרי ביכולת הגרעינית החשאית שלה.12


שיקול אחר שהזכירו מקבלי ההחלטות בישראל כמצדיק פנייה לפיתוח יכולות גרעיניות היה החשש כי מבחינה כלכלית ולאורך זמן תתקשה ישראל לעמוד במרוץ חימוש קונבנציונלי בינה לבין מדינות ערב. משה דיין, שהביע את ספקותיו בנוגע ליכולתה הכלכלית של ישראל להתחרות במדינות ערב במרוץ החימוש, אמר: ״ישראל צריכה להשקיע בביטחון בגבולות יכולתה [הכלכלית]. אין זו מטרתנו [לשמור] על איזון קונבנציונלי של כוחות עם כל מדינות ערב אשר אין לנו שליטה על מניעיהן ותוכניות החימוש שלהן. לאור זאת, עלינו לשים את הדגש על איכותו של צה"ל ולא [להרשות לעצמנו] להיות מובלים אל תוך מרוץ חימוש שישמיד את הכלכלה שלנו בלי להבטיח בהכרח את ביטחוננו13.״


מניע נוסף להחלטה לפנות לכיוון הגרעיני היה הלקח ההיסטורי מהשואה. למרות אמונתו בעתידו של המפעל הציוני בן גוריון חי בתחושה מתמדת של סכנת השמדה. זו הייתה חרדה אמיתית שנבעה מזכר השואה. אומנם בן גוריון נהג לעשות שימוש מניפולטיבי בשואה לצרכים פוליטיים, מנהג שאימצו לימים ראשי ממשלה רבים אחריו, אולם מבחינתו — בדומה לשאר בני דור המייסדים — הייתה לה נוכחות מרכזית וגוברת בקרב רכיבי הזהות הישראלית המתגבשת. היא שידרה פסימיות פטליסטית; לעולם הביאה בחשבון שואה שנייה. בסוף 1957 אמר בן גוריון: "איש מאתנו איננו קבלן להבטחת קיומה של המדינה. אני רק חייב לעשות כל המאמצים האנושיים למען הבטחת קיומה...".14 שלמה אהרונסון, חוקר מורשתו הביטחונית של בן גוריון בהקשר הגרעיני, טען כי הוא הסיק שלוש מסקנות מן השואה. הראשונה הייתה הסתמכות עצמית: על היהודים להימנע בכל תנאי מתליית תקוותם לישועה באחרים. השנייה הייתה ההכרח המוחלט להימנע מתבוסה צבאית — ולו גם מתבוסה בודדה אחת. המסקנה השלישית הייתה כי הפתרון האסטרטגי לחוסר האיזון העמוק בין ישראל לאויביה טמון בהרתעה גרעינית כערובה הטובה ביותר נגד שואה שנייה.15


בהקשר זה, תמיכה מפתיעה למדי בתוכניתה הסודית לפיתוח הגרעיני קיבלה ישראל ביולי 1958 מקנצלר מערב גרמניה קונרד אדנאואר. הסוגיה הגרעינית עלתה בפגישה שהתקיימה בין המנהיג הגרמני לבין סמנכ"ל משרד החוץ דאז מוריס פישר, שנשלח אישית על ידי בן גוריון לקידום הקשרים הביטחוניים בין שתי המדינות. על פי הדיווח של הדיפלומט הישראלי, המארח שאל אותו אם ישראל מתקרבת לייצור פצצה גרעינית. כשהשיב פישר כי המחקר הגרעיני של ישראל מיועד לייצור אנרגיה לצורכי שלום, אמר אדנאואר: "אבל היה זה טוב לביטחונכם לו הייתה לכם פצצה אטומית".16 לימים דווח בעיתונות העולמית שישראל קיבלה סיוע ביטחוני נרחב מגרמניה, שחלק ממנו היה קשור גם לתוכניתה הגרעינית.ג


עם השנים החיבור שנעשה בין השואה לגרעין, הפך לחלק בלתי נפרד מהשיח הישראלי. ‘דימונה’ הפכה בפי מנהיגי ישראל לדורותיהם לערובה העיקרית להבטחה המושמעת בתדירות בטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה — ‘לעולם לא עוד’. מראשית הפרויקט ועד היום נשמעו אין־ספור התבטאויות של פוליטיקאים ואנשי ציבור ישראלים הקושרות את השואה לרמיזות על יכולותיה הגרעיניות של ישראל. על רקע זה, הרעיון שההרתעה הגרעינית הפכה להיות ‘רשת הביטחון’ האולטימטיבית לאבטחת קיומה של ישראל, זכה להסכמה לאומית רחבה ביותר בחברה הישראלית.17 החיבור בין השואה לגרעין הפך עם השנים לממד הלא רציונאלי המובהק של ההרתעה הישראלית, שהרי זכר השואה אינו חלק אינטגראלי של ניתוח מדיני או אסטרטגי שקול של מצבה של ישראל במזרח התיכון.


באופן פרדוקסלי למדי, נראה כי החיבור בין הגרעין לשואה חיזק את אמינותם של מסרי ההרתעה הגרעינית הישראלית. בספרות ההרתעה מודגש שעל מנת לחזק הרתעה על המדינה המרתיעה לשדר ליריבותיה ממד מסוים של אי־רציונאליות בעמדותיה ובתפיסות עולמה. על רקע זה, השיח הישראלי על חרדה מפני ‘שואה שנייה’ מילא וממלא תפקיד חשוב באסטרטגיית ההרתעה הגרעינית של ישראל. קביעה זו עומדת בעינה גם אם ברור למדי לכל הצדדים בסכסוך שהשיח הנרחב הקושר בין טראומת השואה למצבה האסטרטגי של ישראל, לדוגמה, הגדרת גבולות ה-4 ביוני 1967 כ’גבולות אושוויץ’, או השוואת מנהיגים ערבים להיטלר, הוא רובו ככולו מניפולציה פוליטית לצורכי פנים וחוץ של מנהיגים ישראלים לדורותיהם.ד בעשורים הראשונים השתמשו מנהיגי ישראל בלקחי השואה כהצדקה לתוכנית הגרעין הישראלית, והחל משנות השמונים נעשה שימוש דומה בלקחי השואה במאבקים שישראל מנהלת נגד תוכניות לפיתוח נשק גרעיני בעולם הערבי ובאיראן. כך למשל ראש ממשלת ישראל בשנות השמונים מנחם בגין, הרבה להזכיר את השואה בהקשר של המאבק בתוכנית הגרעין העיראקית, ובעשור השני של המאה ה-21 ראש הממשלה בנימין נתניהו השתמש רבות בזכר השואה במאבק ההסברתי בזירה הבין־לאומית נגד תוכנית הגרעין האיראנית.18


***


התוכנית הגרעינית החשאית שיזם בן גוריון נתקלה בהתנגדויות במערכת הפוליטית ובציבור הרחב. המתנגדים לפיתוח נשק גרעיני חששו מההשלכות שיהיו לגרעון המזרח התיכון על מקומה של ישראל בזירה הבין־לאומית בתקופת המלחמה הקרה ומההשפעות של ישראל גרעינית על הסכסוך עם מדינות ערב. בעיקר עלה החשש כי בתגובה לפיתוח הישראלי תפנינה מדינות ערב לפיתוח נשק גרעיני כמענה בראייתם ליכולות הישראליות, והודגשה הסכנה הכרוכה במזרח תיכון גרעיני; נושאים אחרים שהעלו המתנגדים היו השיקולים המוסריים, התנגדות לתפוצה גרעינית ושאלת אופייה הדמוקרטי של ישראל לנוכח העובדה שהפרויקט כולו ומימונו נוהלו בחשאי ללא כל בקרה של הכנסת או של הציבור הרחב.19 אולם בסופו של יום, בדומה לנושאים רבים אחרים באותו עשור מכונן שעיצבו את דמותה של ישראל לדורות, עמדתו של בן גוריון בסוגיה הגרעינית היא שהכריעה. התוכנית יושמה במלואה ובשלהי שנות ה-60 השיגה ישראל — על פי פרסומים זרים — יכולות גרעיניות צבאיות.


באופן פרדוקסלי, הנרי קיסינג'ר, שמונה לימים ליועץ לביטחון לאומי של הנשיא ניקסון ולאחר מכן למזכיר המדינה של ארצות הברית, היה עשור אחר כך בצד מקבלי ההחלטות בממשל האמריקאי בכל הקשור למדיניות ארצות הברית ביחס לגרעין הישראלי. בניגוד לאירועים היסטוריים אחרים שבהם היה מעורב, בנושא הגרעיני נמנע קיסינג'ר מלפרסם מה היה חלקו בגיבוש 'ההבנות' עם ישראל והחלטת הנשיא ניקסון לשים קץ לעשור של עימותים עם ישראל בנושא תוכניתה הגרעינית ולהכיר דה פקטו ביכולותיה הגרעיניות. אולם מעצם היותו 'האיש החזק' והיצירתי בממשל ניקסון והדמות שעיצבה במידה רבה את מדיניותה של ארצות הברית במזרח התיכון באותן שנים, ניתן להסיק שהיה זה קיסינג'ר שהמליץ לנשיא להגיע עם ישראל להסכמות בנושא הגרעיני, שמשמעותן המעשית הייתה הכרה אמריקאית במעמדה הגרעיני.


ג גולת הכותרת של הסיוע הגרמני בעשורים האחרונים הייתה אספקת צוללות המונעות בדיזל, שעליהן התקינה ישראל — על פי מקורות זרים — טילים גרעיניים שהקנו לה יכולת 'מכה שנייה'.


ד את הביטוי 'גבולות אושוויץ' טבע אבא אבן, ששימש כשגריר באו"ם ולאחר מכן כשר חוץ בממשלת ישראל. נשיא מצרים עבדול נאצר ואחר כך מנהיג תנועת הפת"ח יאסר ערפאת, הושוו להיטלר הגרמני.