מבוא
"אני מרגישה מועקה חזקה, כאילו אבן יושבת לי על החזה. אין לי אוויר, אני נחנקת", אמרה ורד שישבה מולי בייעוץ.
בחייה של ורד (שם בדוי, כמו שמותיהן של כל הנשים בספר), מנהלת עמותה גדולה, חל פיצול פנימי: בחוץ נחשבה לאשה מוכשרת ומצליחה, ואילו בבית, הצטמצמה לכדי ישות מושפלת ומוקטנת, הנאבקת לשרוד.
ורד הגיעה אלי אחרי ששקעה בדכדוך עמוק. היא ניסתה להבין מה השתבש בחייה. הפער בין הבית לבין החוץ כיבה אותה. מה שהפך את העניין למסובך היה הקושי להגדיר את ההתנהגות של בעלה כהתנהגות אלימה: הרי הוא מעולם לא הרים עליה יד, מעולם לא הרים עליה קול ומעולם לא איים מפורשות.
המקרה של ורד איננו מקרה יחיד.
היא רק אחת ממאות הנשים, ואולי אף יותר, שעבדתי אתן, נשים הסובלות מאלימות מתמשכת מידי בני זוגן, אלימות שלא מותירה טביעות אצבעות ושאינה דוברת את השפה המוכרת של אלימות. רק אחרי שאנחנו עוברות תהליך פוקח עיניים ולעתים כואב, לומדות נשים אלה להכיר באמת המרה: הן קורבנות טרור ביתי שוחק הנמשך ימים ושנים ומסכן את בריאותן הנפשית והפיזית.
השיח החברתי על אלימות נגד נשים נוטה להתמקד בעיקר בנשים מוחלשות, נשים החיות בחצר האחורית של החברה הישראלית (רק לעתים השיח נוגע בנשים המשתייכות ל"חצר הקדמית"). נשים כמו ורד ואחרות, שאת סיפורן אציג בספר, רחוקות מלהיקרא מוחלשות. הן לא שייכות לשכבות מצוקה. הן משתייכות לרוב לקהילות מבוססות ומתגוררות בשכונות נאות בערים מרכזיות ובפרוורים נחשבים. סביר להניח שלחלק מהן משרה וקריירה מוצלחת.
אך זו רק מראית עין. בתוך ביתן פנימה, נשים אלה מדוכאות עד עפר בידי בעלים או בני זוג מתעללים.
באופן פרדוקסלי, ההשתייכות של נשים אלו ל״חצר הקדמית״, למעמד סוציו־אקונומי גבוה, היא בעוכריהן. הרשויות והגורמים האמורים לטפל באלימות כלפי נשים אינם "רואים״ אותן. אלו הן נשים שקופות, המצוקה שלהן נדחקת לשוליים.
ספר זה, החובק מאות שעות שיחה עם נשות אליטה חברתית החיות בתוך מציאות של אלימות סמויה, נולד מתוך רצון להעניק להן קול, מקום, ואולי גם מרפא. הספר הוא פרי עבודת שטח ממושכת וניסיון רב שנים בטיפול ובסיוע לנשים מושתקות אלה. חלקן הגיעו אלי במסגרת הלשכה המשפטית של ארגון נעמת, שאני חלק ממנו. רוב הנשים הדתיות והחרדיות הגיעו אלי דרך איגוד ינ"ר (יועצי נישואים רבניים).
כבר בשיחה הראשונה מתגלה לי, שאף שלא אמרו זאת בקול, אף שמעולם לא הגישו תלונה במשטרה ולא דפקו על שערי לשכות הרווחה —המטופלות שלי סובלות מאלימות מידי בן הזוג. בפגישות הבאות, נחשפת אט אט מסכת התעללות קשה ומתמשכת.
זו גם הסיבה שבחרתי להשתמש במונח "אלימות סמויה״, במקום במונחים מוכרים כמו "אלימות נפשית״ או "אלימות מילולית״. כפל המשמעות של התואר "סמויה״, מרמז הן למהות הנסתרת והחמקמקה והן לקושי לתת הגדרה ברורה לסוג זה של אלימות. עקב הקושי של הנשים עצמן לזהות את התופעה ולקרוא לה בשם, לא אחת היא נסתרת גם מעיניהם של גורמים מקצועיים וטיפוליים.
האלימות מוסווית, בעיקר, כיוון שהגברים המתעללים מסתתרים תחת מסווה של מהוגנות. הם אינם נראים "כאלה״, כאלה שמסוגלים להתעלל בבת זוגם. להיפך: הם אנשים מן היישוב, משכילים, חלקם תופסים עמדות בכירות בשירות הציבורי ובאקדמיה.
גברים אלה מודעים למעשיהם. הם מבינים היטב את ההשלכות של כל צעד שהם נוקטים בו, כל תנועה ואמירה שלהם מתוכננת, הם בקיאים היטב ברזי החוק. הם יודעים להפעיל על נשותיהם צורות מתוחכמות ומגוונות של דיכוי, השפלה והתעמרות, ומקפידים לא להשאיר אחריהם שובל של ראיות.
מודל רצף האלימות הנמצא בלב המחקר שלי, נבנה תוך כדי עבודה עם הנשים. על פי עדויות של מאות הנשים שנועצו בי בניתי מודל המתאר את האלימות כרצף אחד מתמשך המכיל ארבעה שלבים, מתחילת הקשר ואף אחר סיומו.
באמצעות המודל אפשר לראות את הקשר בין האפיזודות השונות של ההתעללות על פני השנים. המודל אף מאפשר אפיון של דפוסי האלימות הסמויה, ומייצר עבורה שפה ומושגים. לא בכדי קיים בשפה העברית קשר פונטי ומשמעי בין אלימות לאילמות.
המטרה שלי היא להתיר את קשר השתיקה, להפנות זרקור לתופעה של האלימות הסמויה נגד נשים ולהוציא אותה מן האילמות אל הדיבור.
המפגש הראשון שלי עם תופעת האלימות נגד נשים היה מטלטל ובלתי צפוי. בקיץ 1983 שהיתי עם משפחתי הצעירה בארה״ב, והתארחתי אצל הוריי בביקור מולדת קצר. בשבת הלכתי לבקר את החברה הטובה שלי, נחמה. ציפיתי בקוצר רוח להיפגש איתה אחרי פרידה ארוכה. לא דמיינתי אז שהדבר שציפה לי מאחורי הדלת הסגורה, ישפיע באופן מכריע על מסלול חיי.
דפקתי דקות ארוכות. לבסוף פתחה לי את הדלת בתה הקטנה, ואמרה לי מבעד לסדק צר: "אמא לא מרגישה טוב״. הטיסה חזרה לארצות הברית נועדה למחרת בבוקר, ומכיוון שלא העליתי בדעתי שאסע בלי להיפרד ממנה, לא היססתי. דחפתי קלות את הדלת ונכנסתי.
נחמה ישבה עם הגב אלי במרפסת הסלון. לידה עמד בעלה במדי החסידות שהשתייך אליה. קראתי בשמה, היא לא הגיבה, בעלה הביט בי מופתע ולא אמר דבר. כשהתקרבתי למרפסת, הסבה חברתי את פניה. את המראה הזה לא אשכח: פניה היו נפוחות וחבולות, היא נראתה כאילו מכבש עבר לה על הפנים.
"מה קרה?״ שאלתי.
נחמה הרימה יד והצביעה על בעלה בשתיקה.
המסך הורם.
עד היום הרגע הזה נראה לי כחלום רע. עבור חברתי זה לא היה חלום רע, זו הייתה המציאות היומיומית.
באותו ערב, במוצאי השבת, נחמה אמרה לי שתהיה אצל אמא שלה. ניגשתי לבית אמה של נחמה, שהיה כמו הבית השני שלי. ישבתי שם ובכיתי, והאמא, שהכרתי כל כך טוב, אמרה ביידיש, "נחמהל'ה, אצלנו לא מתגרשים!". זו האמא הפולניה שהייתה רצה אחרי בתה עם לחמניה כשהיינו ילדות.
באותה עת הייתי אשה צעירה, נשואה ואם לילדים קטנים. עבדתי כמורה לביולוגיה בתיכון בירושלים. עד האירוע ההוא לא נתקלתי במקרי אלימות נגד נשים. באותם זמנים לא היה עיסוק נרחב בתופעת האלימות, כפי שאנו עדים לו היום.
גדלתי והתחנכתי בקהילה חרדית בשכונה על הכרמל. אהבתי את חברותיי אהבת נפש וראיתי במורות שלי דוגמה ומופת. במבט לאחור, אפשר לומר שהייתי נאיבית. חייתי במעין בועה. מעולם לא העליתי בדעתי שאלימות אכזרית עלולה להרים ראש בבית שהכרתי כה מקרוב.
פיסת המציאות הזו, שהתוודעתי אליה ללא כל הכנה, טלטלה אותי ופקחה את עיני. כשחזרנו לארצות הברית, נרשמתי ללימודי תואר שני במדעי הבריאות באוניברסיטת ניו יורק (CUNY). הנושא בער בי. התחלתי ללמוד ולחקור את נושא האלימות לעומק. ידעתי שאת עבודת הגמר שלי אקדיש לנושא האלימות נגד נשים.
במהלך הלימודים, התוודעתי להלכי הרוח שנשבו בראשית שנות השמונים באקדמיה. הגל השני של הפמיניזם היה אז בשיאו ואני נחשפתי לכתיבה ולהגות של פמיניסטיות מובילות כבטי פרידן, גלוריה סטיינהם, אדריאן ריץ', גייל שיהי ואחרות. הדיון הפמיניסטי היה בתחילה חדש למדי עבורי. בהדרגה גיבשתי את עמדותיי.
באותה עת בארצות הברית, השיח הפמיניסטי והחברתי בתופעת האלימות במשפחה היה עדיין בחיתוליו ועסק בעיקר באלימות פיזית, מוכחת. אשה מוכה נחשבה אז רק אותה אשה הסובלת מאלימות פיזית, ושייכת לקבוצת הנשים המוחלשות. באותה עת החלו להיפתח מקלטים לנשים מוכות.
קרוב לסיום הלימודים, הצגתי את עבודת הגמר שלי בפני הכיתה. בסוף ההרצאה הרימה אחת המשתתפות בקורס את ידה כמבקשת את רשות הדיבור. אשה זו, שהייתה מבוגרת ממני ומרוב הסטודנטים, משכה זה מכבר את תשומת לבי בסגנונה האלגנטי, השונה מרוב הסטודנטים בקמפוס. חששתי מתגובתה, שכן הספקתי להכיר אותה כדעתנית וביקורתית. מעניין מה יש לה לומר, חשבתי.
האשה אמרה בקול שקט:
"אני מרגישה שאת העבודה שלך כתבת עלי. גם אני הייתי אשה מוכה״.
הווידוי שלה הכה באלם אותי ואת חבריי לכיתה. זו הייתה הדגמה לעיקרון ש״האישי הוא הפוליטי״, כפי שגרסו אדריאן ריץ' ופמיניסטיות אחרות באותה תקופה. עם כל הקִדמה והרדיקליות של התקופה, לא היה מקובל אז, לא במחקר ולא בשדה, לקשר בין נשים כמוה, שבאו מחתך סוציו־אקונומי גבוה, לבין אלימות במשפחה. אשה אמיצה זו גרמה לי להתוודע לרעיון שקורבנות לאלימות בספירה הביתית והאינטימית לא מגיעות רק מרקע של מצוקה ועוני. דמותה נחקקה עמוק בתודעתי.
גרנו בניו יורק בשכונת ריברדייל. שכונה זו נחשבה למרכז של אצולה יהודית, בה גרו רופאים, עורכי דין ובעלי מקצועות חופשיים. בשיחה שהייתה לי עם רביי שבט, מנהל בית הספר היוקרתי S.A.R, על נושא האלימות, סיפרתי לו על אותו מקרה לא אופייני של אותה סטודנטית שסבלה מאלימות פיזית. המנהל ענה לי, "למה את חושבת שזה לא אופייני? את יודעת כמה מקרים יש אצלנו בקהילה של אלימות כלפי נשים? אבל הן לא מדברות, והמכות הן יבשות ותמיד במקום מוסווה".
הבנתי אז לראשונה שהאלימות קיימת גם במגזר הצווארון הלבן. עדיין דיברו אז בעיקר על אלימות פיזית.
חזרנו לארץ אחרי שנתיים, לפני כשלושים וחמש שנה. חזרתי ללמד ביולוגיה בתיכון בירושלים. דרשתי להכניס תוכנית לימודים שהייתה אז חדשנית לגמרי: ״חינוך לבריאות לבנות י"ב״. אחד הנושאים המרכזיים בתוכנית שבניתי היה זיהוי חיזור אלים. זה נושא שלפני כשלושים וחמש שנה עוד לא נגעו בו. בשלב מאוחר יותר הרחבתי את התוכנית הזו, שקראתי לה "שמרי נפשך שמרי חייך — זיהוי חיזור אלים", שיועדה לבתי ספר דתיים וחרדיים במסגרת עיריית ירושלים. במקביל הרחבתי את מעגל הידע שלי בנושא האלימות. למדתי גישור במשפחה במסגרות שונות, וכן למדתי במסלול של טוענות רבניות במדרשת לינדנבאום. כשבע שנים למדתי ייעוץ נישואים במכון ינ"ר, מכון חרדי, וגם לימדתי שם.
לפני כעשרים שנה צמצמתי את שעות ההוראה בבית הספר והתחלתי לעבוד במקביל כיועצת ומגשרת בלשכה המשפטית של נעמת. לשכה זו שוכנת בלב שכונת מגורים שקטה בירושלים. הצטרפתי לצוות הקטן והמסור שעבד במקום.
ללשכה הזו, שבה אני ממשיכה לעבוד עד היום, מגיעות בעיקר נשים ממעמד סוציו־אקונומי גבוה מכל החוגים: נשים חילוניות, נשים דתיות ושיעור גבוה של נשים חרדיות, שמגיעות בגלל ההיכרות שלי עם החברה החרדית. הן מגיעות כדי לברר את זכויותיהן, אם בעקבות משבר בנישואים, או לאחר שגמלה בלבן ההחלטה להתגרש. שליש מן הפונות מגיעות לאחר הגירושים.
באותן שנים, החברה שלנו עברה שלב, הנורמה השתנתה והאלימות הפיזית הוצאה אל מחוץ לחוק. לא עוד הורים מכים ילדים, לא עוד מורים מכים תלמידים. אבל בעבודתי עם נשים ועם זוגות, גיליתי את האלימות האחרת, האלימות הנסתרת. אותה אלימות האורבת לנשים רבות בבתיהן מידי בני זוג נורמטיביים למראה.
הבנתי שהאלימות הסמויה והיחס הפוגעני לנשים חוצה מגזרים. בעלים מניפולטיביים ומשליטי טרור קיימים בכל החברות ובכל המגזרים, אלא שלכל חברה ומגזר הצבע והגוון המסוים שלהם. האשליה ש"אצלנו זה לא קורה" היא עצימת עיניים והיתממות מסוכנת.
במשך השנים הגיעו אלינו לייעוץ, הדרכה ותמיכה, מאות נשים מכל קשת המקצועות החופשיים: עורכות דין, רופאות, אדריכליות, מעצבות גרפיות, במאיות תיאטרון, מורות וגם מנהלות. הגיעו גם עקרות בית, שבעליהן, גברים מצליחים, מפרנסים אותן ברווחה. אין לי ספק שנשים אלה, משכילות ומבוססות כלכלית, לא היו מגיעות אלינו, לולא הכותרת הנייטרלית של "הלשכה המשפטית ומרכז לזכויות האשה". נשים המוגדרות כמצליחות ובעלות נכסים חברתיים וכלכליים, מדירות בדרך כלל את רגליהן ממקומות הכותרת שלהם מכילה את המילה ״אלימות״. הן לרוב אינן תופשות את עצמן כנשים מוכות הזקוקות לעזרה, וייתכן שהן מודעות לסכנה שבפתיחת תיבת פנדורה והשלכותיה. לא נמצא את הנשים הללו בלשכות הרווחה, אבל הן מרגישות בנוח להגיע אלינו.
נשים רבות מספרות על שנים ארוכות של חיים בתחושה שהגיעו למבוי סתום, שהן תקועות במנהרה צרה וארוכה, מדכדכת ומייאשת שסופה מי ישורנו.
העבודה עם המודל שפיתחתי, מודל רצף האלימות, מעניקה לנשים שפה וכלים שבאמצעותם הן יכולות ללכוד את משמעות ההתעללות שהן חוות. כאשר הן מבינות, בעזרת המודל, שמדובר בדפוס מתמשך ומובנה, הן מסוגלות, לראשונה, להציב מראה מול חייהן ולומר: אני אשה מוכה.
ההכרה הזו אינה קלה, אך היא מחוללת סדר בכאוס של חייהן. לראשונה הן מקבלות פרספקטיבה למציאות הכוללת של חייהן.
השילוב בין ייעוץ משפטי וייעוץ אישי במקום קטן וחמים על כוס תה, נותן לאשה, לפעמים לראשונה, הרגשה שיש מי שאכפת לו ממנה. גם המענה הטלפוני עבורנו לא משמש רק לקביעת פגישות פורמליות. המענה הטלפוני הוא שיחה, שהיא תחילתו של תהליך הייעוץ. האשה תקבל מענה אצלנו גם מחוץ לשעות העבודה, גם בזמן חל"ת ובחופשות. לא פעם, גם בשעות הלילה.
עובדות הלשכה המשפטית, מנהלת הלשכה, עורכת הדין אליסיה לרנר, ששמה הולך לפניה כמומחית לדיני משפחה, שתי סטודנטיות למשפטים ואני, משתפות פעולה כדי להיות שם עבור הפונה אלינו. אבל לא פחות מכך, אנחנו מגויסות כולנו למטרה אחת, לתת לה הרגשה של בית.
בספר שלושה שערים המחולקים ל-19 פרקים. השער הראשון בן תשעה פרקים מציג את התזה של הספר ואת מודל רצף האלימות שפיתחתי.
הפרק הראשון משרטט את השוני בין "מעגל האלימות״ — מושג שטבעה הפסיכולוגית לנור ווקר — ומודל רצף האלימות שבניתי, ובאמצעותו אני עובדת עם נשים מהמעמד הבינוני והגבוה, החיות תחת מעטה של טרור ביתי. הפרק השני דן בהתפתחות ההכרה החברתית באלימות נגד נשים ומחדד את ההיבט החברתי והפוליטי של תופעת האלימות הסמויה. בין השאר, נשאלת השאלה, מדוע תופעה זו כה מושתקת.
באמצעות ניתוח אחד משיריה של המשוררת סילביה פלאת', מציג הפרק השלישי את המאפיינים של האלימות המוסווית, ומסביר את השלכותיה ההרסניות לנשים הסובלות ממנה. שלושת הפרקים הבאים, משרטטים את דיוקנו של הגבר המתעלל. פרק ד' משרטט את דמותו של אביר החלומות והסיוטים, ומציג את ההפרדה בין שכל לרגש, המאפיינת את הגברים הללו. פרק ה' בוחן את הבעיה והלקות האופיינית של הגבר המתעלל — חוסר מצפון.
פרק ו' משרטט את האופי של הזוגיות הדכאנית בסיפור "הרופא וגרושתו״ של עגנון. הפרק מציג את הקנאה לאשה כאחד מסממני האלימות הסמויה. פרק ז' מתאר את הדינמיקה המתעתעת במערכת היחסים עם גבר מתעלל, את גלי האלימות ואת התחושה של חיים על פני מים סוערים. בפרק ח' נבחנת השאלה האם יש נשים המועדות להילכד במלכודת הנשואים עם גבר מתעלל. והשאלה הנוקבת, שחוזרת על עצמה, למה הן נשארות. פרק ט' עוסק במיתוסים הנפוצים המנציחים את הנישואים הדכאניים.
בשער השני, פרקים י'—ט״ז מוצגים תיאורי מקרים האופייניים לכל שלב ושלב במודל רצף האלימות, מראשית ההכרות ועד אחרי הפרידה (רצף האלימות). פרק ט״ו מוקדש ל״מסורבות שחרור״. במושג זה כוונתי להרחיב את היריעה גם לנשים שחיות בזוגיות ללא נישואים, ובני זוגן לא מאפשרים להן להשתחרר. גם אם נפרדו מהם או לחילופין קיבלו גט, הגברים ממשיכים בהתעללות בדרכים שונות ומגוונות. פרק זה מבהיר מדוע מערכת היחסים עם גבר מתעלל היא לא פעם מנהרה חסרת מוצא.
פרק ט״ז עוסק בתופעה קשה שאינה שכיחה בשיח — אונס במסגרת הנישואים. הנקודה היא שחרף ההסכמה למראית עין, היחסים האינטימיים בזוגיות עם גבר מתעלל מתקיימים לא פעם בכפייה. זו אחת התופעות המושתקות ביותר בקטגוריית האלימות הסמויה.
פרק י״ח כולל דוגמאות לצורת הביטוי ולשפה הייחודית שבה משתמשות הנשים לתיאור מציאות חייהן וסבלן.
השער השלישי, "צידה לדרך", מיועד בעיקר לנערות ולנשים צעירות טרום נישואים. חלק זה נותן להן כלים לזהות אלימות סמויה בהתהוותה, וכן עצות שימושיות לנשים הסובלות מאלימות סמויה, להורים ולקהילה.
מעין פתיח
"אני הולכת בארנק עם המודל שלך. זו מפת הדרכים שלי״, אמרה לי לאה, אשה שסבלה מאלימות סמויה שנים רבות. היא ביקשה ממני להפיץ את המודל שבניתי למען נשים אחרות, כמוה. כל הנשים ששיתפו אותי בפרטים הקשים והאפלים של חייהן, חיות בלבי. הן תרמו לספר את המשפטים החזקים ביותר, המהדהדים ביותר, משפטים שנשזרו בעדויותיהן, משפטים שתמצתו וחידדו את המציאות שלהן. לאורך הספר שילבתי עדויות וציטוטים מפיהן של הנשים. רציתי שקולן יישמע.
הספר נועד אפוא, להרים את המסך מעל התופעה המושתקת של אלימות סמויה נגד נשים. הוא מיועד, בראש ובראשונה, לנשים שחיות תחת שבט ההתעללות המוסווית, מבלי שהן מודעות למצבן ומבלי שהן מעזות לכנות את הקורה להן בשם. הספר נכתב גם למען אנשי מקצוע, שתופעה קשה זו לעתים חומקת מעיניהם, ולקהילה שלא תמיד "רואה" ולא תמיד מושיטה יד.
