שאיפתו הגדולה של האיש הממהר


הוא גבוה וצנום. עור פניו שחום, אפו דק ונשרי. שפתיו צרות וקפוצות. קווי אופי עמוקים חדים כתער, מתעקלים כסהר, שורטים בשתי לחייו. אילו נמנה אל שבט אינדיאני, היה שמו — קרוב לוודאי — "פְּני נֶץ", או אולי "הבָּז הגדול".


הוא בוקע מבעד לדלתות אולם הנוסעים הנכנסים, רכון על עגלת הכּבוּדה אותה הוא דוחף לפניו בנחישות ממוקדת. צעדו חפוז, מצחו נטוי לפנים כשור־נגח. אינו מפנה מבטו לצדדים ואינו תר אחר מי שאולי ממתין לקבל את פניו.


ניכר בו שהוא ממהר מאוד. אולי טיסתו התאחרה והוא נחפז לפגישה בעיר. פגישה חשובה שרק בגינה עלה על המטוס וחצה אוקיאנוסים ויבשות. פגישה מיוחדת, נדירה, חורצת גורלות — אותה הוא עלול להחמיץ עכשיו בשל אותם עיכובים מעצבנים השכיחים כל־כך בסדרי הטיסות הבינלאומיות.


או אולי מחכה לו מישהי שם בחוץ, מישהי מיוחדת. שבועות, אולי חודשים, חלפו מאז נפרדו. נפשו יצאה אליה כול הימים, ורק עליה חלם בלילות. עתה מתפרצים הגעגועים בהבל חם העולה בגרונו ומהביל מנחיריו הרוטטים מצפיה. הידיעה שהנה, בעוד רגע קט, תיפול אל זרועותיו, מחישה את צעדיו. הוא יחבק אותה בכל כוחו, נשיקתה החמה תפשק את שפתי האינדיאני הקפוצות שלו וריחה המוכר יציף ויישָׁכּר את מוחו. השניות האחרונות הן הארוכות ביותר, ריאותיו כמו הושׂמו בסָד, הוא כבר בקושי נושם.


אנשים מתבוננים באיש הממהר במבט אלכסוני, סקרן ונוזף. וכי מה קרה? שוב פרצה איזו מלחמה? שעות ישבת בתוך שפופרת האלומיניום המעופפת ופתאום, דווקא עכשיו, פקעה סבלנותך? ואפילו נניח שאכן יש מישהי שמחכה שם בחוץ, ממילא תמתין לך עוד דקה או שתיים, ואם לא תמתין, אם כבר הלכה או אולי לא באה — מה יועילו לך צעדיך הדורסים ורומסים זה את זה.


וכמו להכעיס, שאר הנוסעים המגיעים כמו כל עתותיהם בידם, מזדחלים לאיטם במשעול הצר הנמתח בין שורות מקבלי הפנים. אחדים נעצרים בשולי המסלול וכבר רוכנים ומתחבקים עם קרוביהם, ואחדים, חצופים, מתפרצים לתוך המסלול ממש, וכל זה מרגיז למדי ומכביד מאוד על האיש שלנו, הנאלץ לבצע סְלָאלוּם לוּלייני ולזגזג עם עגלת המטען על מנת לעקוף את המכשולים הנערמים בינו ובין מחוז חפצו המסתורי, הדחוף כל־כך.


סוף־סוף מצליח האיש הממהר לחצות את המסלול ההומה. עכשיו הוא מאיץ ומחיש את צעדיו, דוהר ממש לעבר היציאה. הוא חולף מבעד לדלתות הזכוכית הנסוגות מפניו בבהלה, צעדיו הופכים ריצה, והנה... הוא בחוץ, מחוץ לטרמינל.


ואז פתאום הוא עומד!


קופא על מקומו. כאילו פקע הקפיץ הממריץ ומריץ את כל איבריו. בתנועת יד קצרת רוח הוא דוחה נהג מונית המציע לו את שירותיו.


אבל מה הוא עושה עכשיו?!


הוא מכניס את ידיו לכיסי מקטורנו ושולף משם... בשמאלית חפיסת סיגריות, ובימנית מצת.


בתנועת סנוקרת הוא מרים את מכסה הקרטון. בקצות שיניו הוא לוכד את זנבו של הגליל הלבן ושולף אותו מהחפיסה. באגרופו השני כבר בוער המצת, שלהבת כתומה קטנה פורחת לרגע בקצה הסיגריה המתלהטת. האיש מרכין את ראשו לאחור, מותח את צווארו, עוצם ומכווץ בריכוז עמוק את תריסי עיניו, ושואף... ושואף... ושואף...


א...א...א...ח!!! איזו שאיפה עמוקה


ואז, מתרכּכים באחת תווי פניו, גווֹ המתוח עד להתפקע מתרפה, כתפיו משתחררות ושחות. הוא פולט את סילון העשן המרגיע מבעד לנחיריו ומבין שפתיו — הפשוקות עכשיו בחיוך של אושר והקלה גדולה.