מייקל היקר,
ישנו ציור שפיקאסו צייר כשהיה בן תשעים ואחת, שנה לפני מותו. שם הציור Le jeune peintre (הצייר הצעיר). זהו רישום ביד חופשית, בתנועות מכחול רחבות בצבעי שמן - לבן, אפור, כחול־צפחה ושחור - של פני נער קטנות, שובביות במקצת, עיניו כהות, חלולות ונוקבות, מבטו ננעץ בך מתחת לשוליו הרחבים, השמוטים של הכובע, ובידו פָּלֶטַת צבעים ומכחול. הלבן על גבי לבן מְשַׁוֶּה לו רושם של רוח רפאים, של ליצן, של מלאך, ובו בזמן של מתבונן תמים אך מרוכז ביותר, שדריכותו הנמרצת נלכדה זה עתה בידי הצייר.
כאשר ראיתי לראשונה את הציור הזה - ומדובר בציור גדול, כמעט חצי מטר גובהו - חשתי באותו רֶטֶט שאנדרה מלרו (Malraux) דיבר עליו, זה שעובר מיצירת אמנות אחת לאחרת דרך האדם. מתברר בדיעבד שהמפגש עם הדימוי המהפנט והפשוט הזה היה חוויית החניכה הראשונית לתאוריה שלי על החיים שאדם חי אחורנית. לפנינו פיקאסו הבלתי נראה שנלכד על הבד, דיוקן עצמי של הדיימון1 ששכן בו כל חייו. בסוף ימיו הוא מפציע ומראה את עצמו. "הנה," הוא אומר, "הנה מי שאתה, פיקאסו, אתה הוא אני, הצייר הצעיר־לעד. אני הוא הליצן, אני המבט התם, הרענן, האפל, אני הוא מרקורי התזזיתי, המלנכוליה הסנטימנטלית, הכחלחלה, הנער הצעיר. עכשיו אתה רואה מי מדריך אותך, מה שמר עליך רענן ומלא תשוקה, ועכשיו אתה יכול למות".
אפשר לומר שפיקאסו חתר לביטוי, מימוש והגשמה מלאה של הדמות הזאת כל חייו, מאז אותם ימים שבהם היה צייר בן־עשרה ומוכשר להפליא - עוד לפני עלומיו בפריז, לפני התקופה הכחולה והתקופה הוורודה שלו, כשהיה "הצייר הצעיר". זהו דיוקן הבלוט שצִייר האלון.
הציור של פיקאסו מאשש את התיאוריה של אנרי קורבן (Corbin)2 לפיה המשימה המרכזית אינה האינדיווידואציה3 שלי כי אם האינדיווידואציה של המלאך: הגשמת הדיימון של פיקאסו בחומר בעזרת צבע, מכחול ובד ציור. הדימוי הזה גם ממחיש את הנחת היסוד של קורבן בנוגע ל"תאוויל",4 אמנות הקריאה הפרשנית, כלומר ביחס לאופן שבו יש לקרוא את החיים עצמם: עלינו "לקרוא את הדברים עד לשורשם, להתחקות אחר העיקרון שלהם, עד לארכיטיפ שלהם". "בתאוויל על האדם להשיב את הצורות המוחשיות אל הצורות המדומיינות, ומשם להמשיך הלאה, מעלה, אל משמעויות גבוהות יותר; אם מתקדמים בכיוון ההפוך ( - כלומר משיבים את הצורות המדומיינות אל הצורות המוחשיות...) הורסים את סגולות הדמיון". אפשר ליישם את הרעיון הזה באופן שבו אנו קוראים את חיינו: עלינו להתחיל במלאך, בצייר הצעיר שמנסה לבוא בשערי העולם המוחשי ולהתגבש לכדי דמות דרך חייו של פיקאסו.
ומדוע? משום שהפעילות הבסיסית של הנפש היא לדמיין.
מה שאני מנסה להגיד הוא שאנחנו, בני האדם, הננו קודם כול פעולות של דמיון, דימויים. יונג אמר: "הנפש מורכבת במהותה מדימויים". ומהו דימוי? דימוי אינו רק תיאור של דבר־מה על הבד בצבעי שמן. יונג אמר: "כאשר אני מדבר על דימוי... אינני מתכוון להשתקפויות הנפשיות של אובייקט חיצוני, כי אם למושג שמקורו בשימוש פואטי, כלומר דמות מן הדמיון, או דימוי פנטזיוני, שרק באופן עקיף קשור... לאובייקט חיצוני". או, במילים שלי, מה שאנחנו באמת, והמציאות שאותה אנחנו חיים היא המציאות הנפשית שלנו, שאינה אלא - שים לב ללשון ההמעטה "אינה אלא" - הדמיון הפואטי שפועל יום ולילה. אנחנו באמת ובתמים חיים בזמן חלום; אנחנו באמת החומר שממנו עשויים חלומות.
אם בגרעין הנשמה אנחנו דימויים, עלינו להגדיר את החיים כהתגשמות של אותו גרעין מתהווה - מה שמיכלאנג'לו כינה imagine del cuor, הדימוי שבלב - על פני זמן (עבור קיטס עשרים ושש שנים, עבור פיקאסו תשעים ושתיים); הדימוי הזה - ולא משך הזמן שמגשים אותו - הוא הגורם המכריע בחייך.
האם אתה מבין מה משמעות הדבר?
המשמעות היא שהביוגרפיה שלנו היא משנית או מקרית, והדימוי שבלב הוא ראשוני ומהותי. אם הביוגרפיה שלנו היא מקרית ואינה הגורם המכריע, הדברים שקורים לנו במהלך חיינו (מה שאנו מכנים "התפתחות") הם הגשמוֹת שונות של הדימוי, ביטויים שונים שלו, ואינם הסיבות למי שאנחנו. אינני תוצר של קורות חיי - של הורי, של ילדוּתי, של התפתחותי. אלו מראות שבהן אני עשוי לזכות לרגעים בהצצה אל הדימוי שלי.
פיקאסו אמר: "כשאני שומע אנשים מדברים על התפתחותו של אמן, נדמה לי שהם רואים את האמן כמי שניצב בין שתי מראות מנוגדות המשקפות עד אינסוף את בבואתו במראה; כלומר הם רואים בסדרת הדימויים המופיעה במראה אחת את עברו, ובזו שבמראה השנייה את עתידו... הם אינם קולטים שכולם אותו דימוי". והוא ממשיך: "אני נדהם מהאופן המשובש שבו אנשים משתמשים במילה התפתחות: אני לא מתפתח; אני הווה".5
האם אתה קולט שכאשר הוא מדבר כאן על מי שהוא, הוא מדבר על עצמו בתור דימוי? "אני דימוי", הוא אומר. לזו כוונתי ב"בלוט", ולכן אני מסתמך על אמנים כפיקאסו וּואלאס סטיבנס, ולא על פסיכולוגים, שיבטאו זאת עבורי. שכן הם מבינים שהם קודם כול דמיון ורק אחר כך ביוגרפיה. בשיר שכותרתו "מובנם הפשוט של הדברים" סטיבנס אומר שאיננו יכולים לחרוג מעבר לדמיון: "גַּם הֶעְדֵּר הַדִּמְיוֹן /צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מְדֻמְיָן".6 חייך הם אפוא פעילות בלתי פוסקת של דמיון; אתה מדמיין ובכך יוצר את קיומך, ואפשר לומר: יש דימוי שללא הרף מעצב את עצמו ומתגשם בדמותו של עץ האלון שנחשב בעיניך למציאות שלך.
במקרה של פיקאסו "הצייר הצעיר" היה שם תמיד, הוא ישנו שם תמיד. מרגע שפיקאסו הביוגרפי, בשר ודם, הולך ונסוג, באה הרוח הדיימונית ומתייצבת בקדמת הבמה. הדמות הלבנה שבכובע היא כמו דימוי של "הנשמה החופשית", המכוּנה גם "נשמת החלום", "נשמת רוח הרפאים" ו"נשמת המוות" (אני שואל את המונחים האלה מסופרים שכתבו על אינדיאנים ועל אינואיטים). רוח הרפאים הזו, שבדרך כלל נסתרת ב"מכונה", היא המלאך שלנו, היא עולם־השאול שלנו, היא הדימוי הגורלי שלנו והיא הגרעין שהוא המוות שלנו. המפתח לחיים שלך ושלי, מייקל, אינו חבוי לו אֵי שם בילדות ומחכה שנשחזר אותו על ידי היזכרויות וניתוחים; הוא שוכן במוות שלך ובמי שאתה באותו רגע - וכל רגע ורגע הוא רגע המוות.
*המשך בספר המלא*
