פרולוג
לוקה קוטובה
תאריך: אחד בינואר
אל: לוקה קוטובה, ונמענים חסויים אחרים
מאת: מארק דובל, מנהל אומנותי, 'אוורירי ושמימי'
נושא: שנה טובה לאומני 'אוורירי ושמימי'
אומני 'אוורירי ושמימי',
שנה חדשה משמעה שינויים גדולים. אנא חישבו על כך כשאנחנו מתחילים בהליך העסקת אומנים חדשים וותיקים. כתזכורת, להלן רשימת ההופעות העדכנית של 'אוורירי ושמימי'.
מופעים נודדים: 'סומניו', 'נוקטיס', 'סרפין'.
מופע מקומי במונטריאול, 'דה פאלאס בליץ': 'נובה וגה'.
מופע מקומי בניו יורק, מלון 'אופאל': 'סלסט'.
מופעים מקומיים בלאס וגאס, 'מסקרייד' מלון וקזינו: 'ויוה', 'אמור', 'אינפיני'.
ברצוני להזכיר לכל האומנים, אומני אקרובטיקה, ליצנים, נגנים, רקדנים, זמרים וכו', את תקנון הבריאות שלפיו אתם נדרשים לפעול כל עוד אתם חתומים על חוזה עם 'אוורירי ושמימי'.
בשם התאגיד, אני מאחל ללהקת 'ויוה' הצלחה בהופעה הערב.
מארק דובל
מנהל אומנותי, 'אוורירי ושמימי'
marcduval@aerialethereal.com
_________________
אני מחזיק את הנייד וקורא את האימייל. כולם בחדר ההלבשה מאחורי הקלעים ב'מסקרייד' נעצרים כדי לבדוק את הניידים שלהם. אני שונא אימיילים בתפוצה המונית של התאגיד כמעט באותה המידה שבה אני שונא אימיילים אישיים של התאגיד.
אחד מבני דודיי רוטן, "לעזאזל עם מדיניות הבריאות," בזמן שהוא קורא את האימייל, ואז לובש את התחפושת שלו, בגד גוף בצבע ירוק־יער, עם נצנצים כסופים על הצווארון ועל השרוולים. אני מניח את הנייד בצד וחוזר למראה.
נורות מעטרות את המסגרת ומדגישות את תווי פניי. שיער חום פרוע, עיניים אפורות ומרתקות, אך לא מרתקות כמו עיניהם של האחים שלי, וזרועות ופלג גוף עליון שריריים אך רזים. ואני צריך להרים את אחד מבני דודיי על הכתפיים, לעזאזל. הוא שוקל תשעים קילו.
אני נוגע בלסת המסותתת שלי, ופניי הן ניגוד של זוויות קשות ועדינות. אני מניח שהאישיות שלי היא בדיוק אותו הדבר, תלוי ביום. לחיי צבועות. עיגולים ירוקים תוססים יוצרים עלים, אך אני חייב להוסיף עוד פרטים בצהוב. אני עובד על העיניים, משלב בין צללית ירוקה לזהובה.
אם מישהו שם למעלה יעניק לי קצת מזל, הלילה תהיה הפעם האחרונה שבה אתאפר ל'ויוה'.
"עשרים דקות לפתיחה!" מישהו צועק לתוך החדר.
אני נוטש את האימיילים ועובר לנגן המוזיקה, מכניס את האוזניות לאוזניים ומרים את מברשת האיפור כדי להתכונן לעבודה.
___________
תאריך: שישה־עשר בינואר
אל: לוקה קוטובה
מאת: אנטואן פרו, במאי 'אינפיני'
נושא: ברוך הבא ל'אינפיני'
לוקה קוטובה,
ברצוני לברך אותך פורמלית על חזרתך ל'אינפיני'. בעונה זו נעסיק כוריאוגרף חדש שיפקח על כל התרגילים במופע, כולל התרגיל שלך, 'גלגל המוות'. אנחנו מצפים שתקבל את השינויים בברכה, וכאומן ותיק, הייתי רוצה שתשמש דוגמה. אני מקווה שאני יכול לסמוך עליך.
אנטואן פרו
במאי 'אינפיני'
antoineperrot@aerialaethereal.com
___________
אני רוקד במועדון 'ורונה' בווגאס, שיכור, קצת מהאלכוהול ששתיתי וקצת מהבסים הרועמים. אני מרים את הנייד, ממצמץ לעבר המסך הבוהק ומנסה לקרוא את האימייל. אני מצליח לקרוא רבע ממנו, בערך. זה נראה כמו: ברוך שובך, בלה־בלה־בלה, כוריאוגרף חדש בלה־שינויים־בלה־בלה. אני דוחף את הנייד לכיס מכנסי הג'ינס שלי ושב לרקוד.
______________
תאריך: שבעה־עשר בינואר
אל: לוקה קוטובה, ונמענים חסויים אחרים
מאת: מארק דובל, מנהל אומנותי, 'אוורירי ושמימי'
נושא: ברכות
אומני 'אוורירי ושמימי',
בשם התאגיד, ברכות לכל האומנים החדשים שחתמו על חוזה לשנה/ים הקרובה/ות. ברצוננו לקבל בברכה חמה את הלוליינית החדשה שלנו, ת'ורה ג'יימס, שתשמש לוליינית ראשית במופע הטיסו של 'אמור'.
כפי שרובכם כבר יודעים, 'אוורירי ושמימי' נאלצה לבצע שינויים רציניים במופעים הוותיקים. 'אינפיני' ליהקה מחדש תשעים אחוזים מהתפקידים שלה. אנחנו מעריכים את התמיכה ואת ההיענות שלכם.
אנחנו צופים שינויים נוספים בחודשים הקרובים.
אנחנו חברה השואפת להשתפר בכל התחומים, גם בתחום היצירתי וגם בתחום הכלכלי.
מארק דובל
מנהל אומנותי, 'אוורירי ושמימי'
marcduval@aerialaethereal.com
____________
אני דוחף ביס של פיצה לפה ורץ אל אולם המופעים של 'מסקרייד'. בטח אקיא, אבל אין חדש תחת השמש. בידי האחרת אני אוחז בנייד ומנסה לקרוא תוך כדי ריצה. אני אלוף בריבוי משימות.
____________
תאריך: תשעה־עשר בינואר
אל: לוקה קוטובה, ונמענים חסויים אחרים
מאת: ג'פרי לסאג', כוריאוגרף
נושא: חדשות 'אינפיני'
אומני 'אינפיני',
ראשית, אני לא פה כדי להיות חבר שלכם, אלא כדי להפוך את 'אינפיני' להופעה הטובה ביותר בלוח ההופעות של 'אוורירי ושמימי'. רובכם דאגתם לכוריאוגרפיה של עצמכם בעבר, זה לא יקרה השנה. כל המופעים ייווצרו ויאושרו על ידי.
הנה האמת העצובה: 'אינפיני' נדושה. זו הסיבה לכך שיותר ממחצית מהעמיתים שלכם לעבודה פוטרו או הועברו להופעות אחרות. אם הקהל משועמם למוות, נראה לכם שהוא יחזור לצפייה שנייה או שלישית? לא. הצופים פשוט ילכו להמר בקזינו.
בלי יללות, בלי תלונות. אם אראה כיסאות ריקים באולם בעונה זו, אדחק בכם חזק יותר. אל תשלו את עצמכם, מארק דובל יחסל את 'אינפיני' אם ההופעה לא תגיע להישגים השנה. אתם חייבים למכור כרטיסים.
בלי תירוצים. בלי יוצא מהכלל.
בזמן שאנחנו מחכים לאומנים החדשים שיגיעו ויתאקלמו ב'מסקרייד', תזכרו להתכונן ואל תבזבזו לי את הזמן. פגישה/תרגול ראשון בחמישה־עשר בפברואר.
לאלה מכם שמבקשים לקבל את רשימת המשתתפים, אנטואן פרו והצוות הקריאטיבי דואגים להסתיר מהתקשורת את השינויים ב'אינפיני'. תפגשו את כל האומנים באופן אישי בחמישה־עשר בחודש.
ג'פרי לסאג'
כוריאוגרף 'אינפיני'
geoffreylesage@mailme.com
____________
קולו הגס והחצוף של בן דודי רועם דרך הנייד שלי כשהוא מתלונן על האימייל מג'פרי. בזמן שהוא מקלל אני משליך את הנייד על המזרן ומרוקן את כיסיי. שלוש חבילות של סוכריות מנתה, חמישה בקבוקי שמפו קטנים של המלון, מחזיק מפתחות של 'מסקרייד', שקית פתוחה של 'סקיטלז', וכרטיס חדר הכושר שלי.
____________
תאריך: עשרים בינואר
אל: לוקה קוטובה
מאת: sergeikotova@aerialethereal.com
נושא: אתה שם?
ניק אומר שחסמת את מספר הטלפון שלי ובגלל זה לא ענית להודעות שלי. בטל את החסימה, אנחנו צריכים לדבר.
סרגיי
____________
אני סוגר את דלת מכונת הכביסה חזק יותר משהתכוונתי. גם ככה היא ישנה. המלון לא שדרג את מכונות הכביסה ואת המייבשים המשותפים שנמצאים בקומות ארבעים ושתיים וארבעים ושלוש מאז עברתי לווגאס, לפני שלוש שנים, וגם אז הם כבר היו ישנים. אני מציץ שוב בנייד שלי, מהסס, ואז מעביר את האצבע ימינה כדי למחוק.
____________
תאריך: עשרים ואחד בינואר
אל: לוקה קוטובה, ועוד נמענים חסויים אחרים
מאת: מארק דובל, מנהל אומנותי – 'אוורירי ושמימי'
נושא: תזכורת
אומני 'אוורירי ושמימי',
תקנון הבריאות איננו אופציונלי. כל האומנים חייבים להיות בריאים לגמרי כדי להופיע. לא נהסס להשעות אתכם מההופעה.
מארק דובל
מנהל אומנותי, 'אוורירי ושמימי'
marcduval@aerialethereal.com
____________
הסיגריה תלויה בין אצבעותיי כשאני נושף עשן אל האוויר הקר. העננה האפורה נראית לעין בלילה. אורות בוהקים וצבעוניים מאירים את הסטריפ של וגאס. מסנוורים כל־כך, לעזאזל.
____________
תאריך: עשרים ואחד בינואר
אל: לוקה קוטובה
מאת: sergeikotova@aerialethereal.com
נושא: אתה שם???
אני אחיך. תבטל את החסימה כדי שאוכל לפחות לשלוח לך הודעות. זאת אומרת, אם אתה בכלל מקבל את האימיילים המזדיינים האלה.
סרגיי
____________
אני מהסס שוב, מעביר את הנייד מיד אחת לאחרת, ואז מוחק את האימייל.
פרק 1
לוקה קוטובה
תאריך: עשרים ושניים בינואר
אל: לוקה קוטובה, ונמענים חסויים אחרים
מאת: מארק דובל, מנהל אומנותי, 'אוורירי ושמימי'
נושא: שינויי חדרים ב'מסקרייד'
אומני 'אוורירי ושמימי',
בשבוע האחרון כל אחד מכם היה אמור לקבל מכתב ממשאבי אנוש לגבי הקצאת החדרים. אני לא אמור בכלל לשלוח את האימייל הזה, ואף אחד מכם לא אמור ליצור קשר לגביו איתי או עם צוות הקריאטיבי של 'אוורירי ושמימי' לגבי תלונות טריוויאליות. אף אדם בחברה, ואני מתכוון אף אחד, לא יסכים לשינויים בחדרים. החדרים הוקצו כפי שהוקצו מסיבה מסוימת.
עונות חדשות משמען שינויים, אתם יודעים את זה.
מתוך מאמץ להפחית בהוצאות נאלצנו להצטמצם משתי קומות במלון לקומה אחת, ולכן ארבעה אנשים יגורו יחד בכל חדר, במקום שניים. אין צורך להזכיר לכם שכל אומן ימשיך לקבל ללא תשלום את המגורים בסוויטות הפאר. אין להתעלם מהבונוס הענק הזה. אם אינכם מרוצים מהקצאת החדרים, עומדת בפניכם האפשרות לשכור לעצמכם דירה אחרת. לא נסבול שום תלונות נוספות לגבי הקצאות החדרים.
מארק דובל
מנהל אומנותי, 'אוורירי ושמימי'
marcduval@aerialethereal.com
____________
אני בודק שוב את האימייל ומופתע שהוא לא היה ממוען ישירות אליי. לפני כמה ימים גיליתי על הקצאת החדר החדש שלי ושלחתי למארק הודעה קצרה אך נוקבת, משהו בסגנון של 'גרתי עם אחי הקטן במשך תשע־עשרה שנים, כל החיים שלו וכמעט כל החיים שלי. אתה יכול, בבקשה, לשנות את ההקצאה שלי? זה ממש בולשיט'.
זו הייתה תגובה רגשית. תגובה שהתחרטתי עליה ברגע שלחצתי על 'שלח'. אפילו לא חתמתי את שמי בסוף, פשוט הנחתי שהוא יזהה אותי לפי כתובת האימייל שלי.
הייתי בן קוטובה הכי פחות אהוב בחברה מאז הייתי בן חמש־עשרה, ולנוכח העובדה שבני משפחתי המורחבת מאיישים שליש מכוח האדם בכל המופעים של 'אוורירי ושמימי', להיות בן קוטובה הכי גרוע או הכי טוב דורש מאמץ אמיתי.
הקרקס הוא משפחה. לרובנו המשמעות היא מילולית.
האימייל שלי למארק כנראה חתם סופית את העובדה שאני הכי פחות אהוב מכולם, ואני רק בן עשרים.
אני מבין מצוין את כל עניין ההיררכיה בחברה. מארק הוא היוצר של 'אוורירי ושמימי' ונדיר שהוא נמצא בקשר עם האומנים. הוא נפגש איתנו באופן אישי רק כשיש חדשות מדהימות כמו חוזה ארוך טווח, או מחרידות כמו 'אתה פוגע בסטנדרטים של התאגיד'.
פגשתי אותו פעמיים, וברור שבגלל סיבות מחרידות.
גורלו של אומן נח בידיו של התאגיד, אך ידו של מארק דובל חובקת את כל הידיים, ולשלוח לו אימייל ישירות זה כמו להתלונן בפני אלוהים. הוא יכול היה לפטר אותי על המקום בקלות.
שיט, אם ניק היה יודע ששלחתי את זה.
אני מעביר את אצבעותיי בשערי, לחוץ מכך שאני עומד להתחיל את העונה ברגל שמאל. אני לא מחפש להיות טוב, אלא איפשהו בין בסדר ובינוני, אבל לא גרוע. מה אני יכול להגיד? קוראים לי לוקה קוטובה, אני דפוק חסר אחריות. תודה על זמנכם, ועכשיו הניחו לי להיות אני.
אני עולה במעלית לסוויטות לבד. המספרים עולים ועולים ואז המעלית נעצרת בקומה ארבעים ושתיים והדלתות נפתחות לבלגן שלם.
קופסאות וארגזים, אמבטיות פלסטיק ריקות, מנורות, שטיחים ועוד חפצי בית הממלאים את המסדרון. קולות רועמים מבעד לדלתות הפתוחות ואנשים ממהרים לצאת ולהיכנס, סוחבים את כל השטויות שהם יכולים בידיהם כי שום עגלת משא לא תוכל לעבור דרך האסון הזה.
אני עובר מעל ערכת תופים ומה שנראה כמו אקווריום ריק, מתכופף מתחת למתלה מעילים בדרכי לעבר הסוויטה שלי בקצה המסדרון. קופסאות קרטון נערמות מחוץ לדלת, והשם 'טימו' כתוב עליהן.
המציאות נוחתת עליי לפתע. אנחנו חייבים לעבור. אם האימייל לא חתם את העתיד שלנו כבר, אז המסדרון האפוקליפטי והקופסאות של אחי הקטן כרגע עשו זאת.
'אוורירי ושמימי' תמיד נתנו לאומנים את קומות ארבעים ושתיים וארבעים ושלוש ב'מסקרייד'. עכשיו הם לקחו בחזרה קומה שלמה וזו עוד בעיטה בבטן ובישבן. ל'אוורירי ושמימי' יש שליטה רבה כל־כך בחיים שלנו. בהתראה של רגע הם יכולים לשנות כל דבר.
כל מה שיש לנו אלה החוזים שלנו, אך אפילו אלה בדרך כלל אורכים שנה אחת בלבד, ואז הם נכתבים מחדש. החיים שלנו משתנים תמידית, וככל שאני אוהב את הקרקס, הדבר הזה לעולם לא מפסיק לכרסם בי בפחד.
באנחה כבדה אני נכנס דרך הדלת הפתוחה. "שיט," אני ממלמל כשאני רואה את השממה ששוררת במקום. לאחר שגרנו פה במשך שלוש שנים, לסלון היה אופי, עכשיו השמיכה הישנה של 'ניו יורק ניקס' והשטיח שהיה על הרצפה נעלמו, והקירות, שפעם היו מקושטים בפוסטרים של 'סיפור הפרברים' ו'עלובי החיים', לבנים וריקים. טימו הוריד את הנעצים בצורת קקטוס עם הכיתוב 'אל תהיה מניאק', לקח את קערת הזכוכית עם סוכריות הגומי שלי ואת תחתיות הקרמיקה של 'וורהול'.
אני מסתובב שמאלה וימינה ברגשות מעורבים. אני אסיר תודה לטימו על שארז את הכול וחסך את זה ממני, אך ההיעלמות של כל הדברים שלי מעיקה עליי. זה לא שלא עברתי דירות בעבר. עברתי הרבה פעמים כילד, אך בשלוש השנים האחרונות הרגשתי מחובר למשהו.
זו רק קומה אחת, אני מזכיר לעצמי ומעביר שוב ידיים בשיער. קומה אחת, לא סיפור גדול. בני המשפחה שלי רואים בי את הקוטובה 'הזורם', ובמובנים רבים אני כזה. אזרום עם הדבר הזה. עם הכול. זה לא אומר שזה לא יעיק עליי.
זה לא אומר שאני חסר רגש, כמו שחלק מבני דודיי חושבים, זה רק אומר שאני לא עומד ליילל או לחטוף התקף זעם.
אני חולף על פני המטבח הקטן והנקי לעבר חדר השינה שלי. כשאני נכנס, אני רואה את קטיה, אחותי בת השש־עשרה. היא מציצה מתחת למיטתי. אני סוגר את הדלת וראשה עולה במהירות. שיער חום, ארוך וחלק נדבק לשפתיה המרוחות באודם ורוד. אני מחמיץ פנים. ממתי היא התחילה להתאפר סתם ככה באמצע השבוע?
עיניה העגולות והגדולות נפערות. "אוי, שיט," היא אומרת, ואוחזת ב... ברצינות?
אני נאנח. היא אוחזת בשקית זבל גדולה ושחורה, מלאה חלקית.
"זה היה הרעיון של טימו." קטיה קמה מהרצפה, "הוא אמר שלא יהיה לך אכפת אם נארוז בשבילך."
לא אכפת לי. מה שמפריע לי זה שהוא ביקש מקטיה לבוא ולזרוק לפח את הדברים שלי. זה הקטע: אני באמת קרוב לטימו ולקט, קרוב ככל שאחים יכולים להיות, אך אין להם שום מושג ממה אני לא יכול להיפטר.
"אתה יכול להגיד משהו?" היא שואלת, "אתה נראה... עצוב."
"אני לא עצוב," אני אומר באדישות, "רק בבקשה אל תזרקי את הדברים שלי בלי לשאול, קט."
היא מפילה את שקית האשפה כאילו הפכה לפתע לפסולת רעילה. "לא אזרוק, מבטיחה." אשמה מתפשטת על פניה הצעירות.
אני מהנהן. קט, יותר מכולם, מכבדת את הפרטיות שלי. בכל פעם שאחינו הבכור, ניקולאי, מנסה לחטט לי בדברים, היא פותחת עליו את פה. 'פשוט תסמוך על לוקה, ניק. למה אתה מחטט בתיק ההתעמלות שלו?'.
אני שואל, "איפה טימו?"
היא מצביעה על חדר הארונות. אני עוקף קופסה פתוחה, מלאה בבגדים שלי. הרבה בגדי התעמלות, חולצות טי, מכנסי ג'ינס וכובעי בייסבול. שום דבר ראוותני או חושפני.
אני פותח את דלת חדר הארונות ורואה את ראשו של אחי מקפץ לצלילי מוזיקה. יש לו אוזניות באוזניים. טימו שקוע בהר של קופסאות נעליים ובערמות של כדורי שלג מזכוכית, הרבה מאוד מזכרות עלובות מווגאס.
זה זבל, אני יכול להודות בזה בלי שום בעיה.
טימו מחטט בקופסת נעליים, ולאחר בחינה מדוקדקת זורק אותה לשקית הזבל שלו. "טימו!" אני קורא.
הוא מסתובב, עיניו האפורות נוצצות כמו נורות של אלף ואט כשהוא רואה אותי, וחיוכו מידבק מאוד, עד לנקודה שבה אני כמעט שוכח שאני אמור להיות עצבני.
טימו מסיר את אחת האוזניות. "היי, לוק." הוא מנתק את כבל האוזניות מהנייד והמוזיקה רועמת מהרמקול כעת. טימו מניד את ראשו חזק יותר לצלילי השיר ורוקד, דוחק בי להצטרף אליו.
גופי משתוקק למקצבים מלאי נשמה כמו חיה שמשתוקקת לרוץ בשדה אין־סופי. לברוח. בשבילי הריקוד הוא טבע שני. אני לא יודע איך לא לרקוד, ולעמוד בשקט זו משימה שבדרך כלל דורשת ממני מאמץ גופני. עכשיו, מפני שאני לא רוקד, טימו מבין שמשהו לא בסדר ומנמיך את הווליום. עגילי הצלב השחורים שלו מתנודדים כשהוא מכניס את הנייד לכיס במכנסיו הקצרים והקרועים. הוא לבוש בז'קט עור בלי חולצה, כמו תמיד.
טימו הוא מסוג הבחורים שהייתם רוצים להכיר. הוא מרתק, שובה לב. אני הצל לאור האין־סופי שלו. אל תרחמו עליי, אני אסיר תודה להיות משהו ליד טימו, אפילו צל. אני עד כדי כך אוהב אותו.
אני מהנהן לעבר שקית הזבל שהוא מחזיק. "גבר, מה זה, לעזאזל?"
טימו מסתכל עליי במבט מוזר. "זבל, לא?"
"אתה לא יכול לזרוק את הדברים שלי בלי לשאול." מפרקי אצבעותיי מחווירים כשאני אוחז במשקוף חזק.
טימו נוגע בחזה שלו. "אני עושה לשנינו טובה. לא קראת את האימייל של 'אוורירי ושמימי'? בטח רק רפרפת עליו ובגלל זה אתה לא בפאניקה."
הוא משליך את שקית הזבל מאחוריי. זכוכית מתנפצת והזבל נופל ליד המיטה. "למה אתה מתכוון?"
הוא מרים גבות. "אנחנו חייבים לצאת מפה עד חמש אחר הצהריים אחרת יקנסו אותנו באלף דולר."
"פאק," אני גונח.
"פאק כבר עבר מזמן, אחי. 'אוורירי ושמימי' לא משחקים איתנו בנושא הזה." הוא חולף על פניי ומתיישב בקפיצה על השידה. אני מסתובב, לא מסוגל להתנתק מהמשקוף. על הרצפה, קטיה מקפלת מחדש את בגדיי ומניחה אותם בעדינות יתרה בקופסה.
המשכורות שלנו לא משהו, אך אף אחד מאיתנו לא מופיע בשביל הכסף. אנחנו עושים את זה למען האומנות וכדי להיות קרובים לבני המשפחה שלנו. אני עושה את זה גם מפני שאני לא יודע לעשות שום דבר אחר. גידלו אותי על ברכי הקרקס, אך ורק למען הקרקס.
טימו מביט בי. "אתה יכול לתת לי מאה דולר? אהפוך אותם לאלף למטה. אקנה לנו עוד זמן."
"לא." הוא יכול בקלות לבלות את כל היום בקזינו ובמשחקי מזל, ואף שהוא מרוויח הרבה, הוא גם מפסיד. לא נתתי לו כסף להמר כבר שנה בערך.
"קט?" טימו שואל, מבליט את השפה התחתונה.
"אני לא יכולה להרשות לעצמי לחלק עוד מהכסף שלי," היא אומרת.
טימו ואני מחליפים מבטים מבולבלים. "למה לא?" אני שואל.
"אני חוסכת." היא נמנעת ממבטינו ומקפלת מחדש חולצה. "זה אישי, אז אל תשאלו למה."
"אאוץ'." טימו מעלה הבעה נעלבת מזויפת, אך חלקיק ממנה אמיתי לגמרי. חשבתי שאנחנו קרובים, אני רוצה להגיד, אך גם אני מסתיר סוד גדול. סוד שקשור לבחורה.
קטיה ממלאת את השתיקה המתוחה. "אני בת שש־עשרה," היא אומרת, כאילו שכחנו. "אני אישה."
"מה את אומרת," טימו אומר. גם אני לא ממש מבין.
קטיה נאנחת. "אתם לא תבינו."
"טוב," אני מסכם בלית ברירה. במקצוע שלנו, ובמשפחה שלנו, היחס בין גברים ונשים לא מאוזן. אני לא טוב בחשבון, אך כולנו פה גברים. לפעמים אני לא מבין את הצרכים הנשיים של אחותי הקטנה.
אני מתרחק מהארון, מרים את כובע ה'ניקס' שלי מהקופסה וחובש אותו הפוך. אחיי מתבוננים בי כשאני מתיישב על המזרן החשוף. "מה נותר לארוז?" אני שואל.
"את כל הבגדים בחדר הארונות, פחות או יותר."
הוא מחזיק את מבטי, ואלף מילים מציקות חולפות בינינו בשתיקה. אני שונא כל אחת מהן כי כולן קשורות לחרא שדחוס בארונות שלי.
"אתה יודע — "
"אל תגיד את זה," אני קוטע אותו.
הוא מטה את ראשו. "רק עמדתי להגיד לך שגלגלתי את כל הפוסטרים שלך מברודווי והכנסתי אותם לגלילים."
אז אני אוהב לצפות במשחקי ספורט, עדיף כדורסל מקצועי, ובמחזות זמר שעלו בברודווי. אם מישהו רוצה לצחוק או לקרוא לי נמושה, היציאה משמאל לבמה.
טימו מוסיף, "דאגתי להם אפילו יותר טוב מהפוסטרים שלי."
"כן, בטח," אני אומר. נעצתי את הפוסטרים לקירות בנעצים, אך טימו מסגר את שלו, פוסטרים של הסרטים הזרים והקלאסיים הכי אהובים עליו, כמו 'היפה והחיה' ו'הנעליים האדומות'.
פיו של טימו נפער. "הדבקתי את הקצה הקרוע של 'שיקגו' בשבילך, ואתה יודע עד כמה אני לא אוהב את המחזמר הזה."
קטיה מתחילה לשיר את 'כל הג'ז הזה' ומזייפת בגדול. היא בוחרת בי על פניו, וטימו מניח יד מעל ליבו וקופץ מהשידה, מעמיד פנים שהוא משתנק. "הרגת אותי, אחותי." הוא נופל לרצפה ומעמיד פני מת.
שפתיי מתחילות לחייך. קשה לכעוס עליהם. הוא שב ומתיישב כשאני דוחף את שקית הזבל בנעלי. טימו מסתובב על הצד, משעין את ראשו על יד אחת ומוציא מהשקית כדור שלג של סנטה קלאוס. תווית המחיר עדיין דבוקה למטה.
"טכנית..." הוא אומר, "אלה לא באמת החפצים שלך." הוא משקשק את הכדור ופתיתי השלג המזויפים ממלאים אותו. אני לא עונה. רוב החנויות לא מורידות את תווית המחיר מהמוצר כשאתה קונה אותו. אבל לא קניתי את זה. לא קניתי אף אחד מהם.
טימו מתיישב ונשען על השידה, כדור הזכוכית נח בידו. אחי ואחותי יודעים שהחדר שלי מלא בשטויות גנובות חסרות תועלת. אחי מניד בראשו ואני מושך בכתפי. קטיה מצירה את עיניה, כמזהירה את שנינו לא להתפרץ זה על זה.
אנחנו בדרך כלל משחררים קיטור זה על זה בנוגע ליום קשה שעברנו בעבודה, לגבי תלונות ושטויות אישיות כי הכול יישאר בינינו. בעבודה שלנו כולם מכירים את כולם, ורכילות מגיעה לכל אוזן. קטיה אפילו לא הצליחה לשמור בסוד את הפעם הראשונה שקיבלה מחזור. בני דודינו שלחו לה קופסאות של טמפונים ופדים מדי שעה.
אומנם לא למדתי בתיכון טיפוסי כי 'אוורירי ושמימי' מעסיקה מורים פרטיים לכל הילדים בין אימונים והופעות, אבל אני מוכן להתערב שהרכילות פה גרועה בדיוק כמו במסדרונות בתי הספר או הקולג'ים.
קט קמה לעמידה. "אלך לארוז את מה שנשאר מהמקרר שלך."
המריבות הכי גדולות שלנו מתרחשות כששניים מאיתנו פונים נגד השלישי, אז קט מתרחקת בכוונה מהעימות. אני לא אוהב כשהיא נקלעת לאמצע מריבה. יש הרבה בני קוטובה, אבל בגילים שלנו קט היא הבחורה היחידה במשפחה, זה אומר שהיא מוגנת, עטופה באלף שכבות של פלסטיק בועות על ידי כולנו. "מה עם הסוויטה שלך?" אני שואל כשהיא מגיעה לדלת. קט גרה עם אחינו הבכור, ניקולאי. היא עדיין קטינה והוא האפוטרופוס החוקי שלה. הוא היה גם האפוטרופוס שלנו.
"כבר העברתי משם הכול לפני שעות," היא אומרת.
ברור. ניק לא יחכה לרגע האחרון בשום דד־ליין שיציבו לו 'אוורירי ושמימי', וטימו כנראה עבד די הרבה כדי לפנות את הסוויטה שלנו. אחי הקטן הוא אחד האומנים הכי מקצועיים שיש כאן. הוא תמיד מופיע בזמן לחזרות, להופעות ולפגישות, עושה מעל ומעבר באימונים ולעולם לא היה שולח למארק דובל אימייל ובו יכנה את ההחלטה שלו 'בולשיט'.
ברגע שקטיה סוגרת את הדלת טימו אומר, "אמרת שלא תתחיל לאגור."
"גבר." אני נאנח בכבדות. "אני לא אוגר. אין לי שום קשר רגשי לרוב הדברים האלה. אתה יכול לזרוק הרבה מזה לפח." רק לא משהו שמזכיר לי אותה. זה כל מה שנותר לי. כואב לי להגיד את זה, לגלות לו שזה מכביד עליי כבר שנים, אז אני עושה את מה שאני צריך לעשות; אני מדחיק אותה. מנסה לשכוח.
טימו מאזן את כדור הזכוכית על ברכו המכופפת ואומר לי ברוסית, "אני פשוט מודאג."
"אתה לא צריך להיות."
הוא מכניס את כדור השלג לשקית הזבל. "לוקה..."
"זה פשוט חרא שאני צריך להתמודד איתו, בסדר?" אוף. אני לא רוצה שהם יראו כמה דברים גנבתי לאחרונה. הלוואי שהייתי זורק את כל זה מזמן, אבל אני נוהג לדחות דברים, לזרוק אותם הצידה ולא להסתכל לאחור. אלה החיים שלי. אני דוחס מלא חרא למגירות מטפוריות בראשי ומעמיד פנים שהוא לא קיים, שהוא לא מכביד לי על הלב כמו פיל במשקל של חמישים טונות.
טימו משעין את ראשו על השידה. "אני אוהב להתמקד בטקטיקת 'רובין הוד' שלך, זה עוזר להסיח את דעתי מכל עניין המעבר ומהעובדה שהחיים שלי דפוקים לגמרי."
אני בועט הצידה את שקית הזבל. "החיים שלך לא דפוקים לגמרי."
טימו צוחק. "אתה השותף הכי טוב בעולם. אתה לא מציק לי כשאני מגיע מאוחר או משמיע מוזיקה בקולי קולות. לא אכפת לך כשאני מביא את החבר שלי לפה להזדיין. צריך להתאמץ מאוד כדי לעצבן אותך. לפיכך, השותף החדש שלי לדירה לעולם לא יהיה מדהים כמוך."
אני נועץ בו מבט. "לפיכך?"
"זה מעצבן את ג'ון כשאני אומר את זה." הוא מחייך חיוך ממגנט שמסוגל לגרום לגברים ולנשים להרכין ראש בהערצה.
אני מניד בראשי. "אני חושב שאתה משתמש במילה בצורה לא נכונה." אולי הוא כן. אני לא יודע.
"זה היופי בכל הזה," טימו אומר, "לפיכך אני אומר את זה איך שבא לי."
אני מחייך, מרגיש קל יותר רק מלדבר איתו. יש לו השפעה כזאת על רוב האנשים. כשדממה משתררת אנחנו עוברים על החדרים הריקים ועוברים גם על התוכן של שקיות הזבל. חצי מחיי מלא בזבל, החצי השני מלא בדברים הכרחיים. הבעיה היא לברור מה אני צריך ומה לא.
תשע־עשרה שנים של חיים עם טימו אינם, בגלל אימייל מזדיין אחד. "עם מי אתה אמור לגור?" אני שואל.
הוא מגרד את הרקה. "אספר לך מאוחר יותר."
לטימו אין אויבים. אני בן המשפחה הכי פחות אהוב, אבל הוא ללא ספק האהוב ביותר. בשנה שעברה מארק דובל אמר שהוא 'התגלמות החיים והנעורים', והוא מעולם לא שכב עם אף אחד ב'אוורירי ושמימי', כך שהוא גם די חופשי מדרמות. "בסדר," אני אומר, לא לוחץ על אחי. אני יודע שהוא ייפתח כשיתאים לו.
טימו מהנהן לעברי. "מה איתך?"
אני מכניס יד לכיס, מוציא מכתב מקומט ממחלקת כוח אדם שבו נכתב מספר החדר שהוקצה לי ומושיט אותו לטימו.
לחדר 4303
ל' קוטובה
ד' קוטובה.
ז' לי
ב' רייט
השם האחרון ברשימה, ב' רייט, עוצר את ליבי בכל פעם שאני קורא אותו בפתק, וזו לא הרגשה טובה, ולא משנה כמה הייתי רוצה שזו תהיה הרגשה טובה. השם שלה בסמיכות כזאת לשם שלי? זה פשוט רע.
