פרולוג


"את באמת רוצה לעשות את זה?" שיי שואל אותי בפעם העשירית. הוא צונח על מיטתי, לבוש רק במכנסי התעמלות אדומים של 'אוהיו סטייט'. לידו, ספרים בכריכה רכה נופלים בחבטה על רצפת העץ. הרומנים העל־טבעיים שלי מרופטים ובלויים כל־כך, שהרצפה לא תקלקל אותם.


אני מורידה עוד בגדי גוף מהקולבים שבארון שלי במעונות ומשליכה אותם לתוך המזוודה. שיי אמר שיעזור לי לארוז, אבל כנראה רק התכוון לכך שיצפה בי אורזת. הוא לא חבר מהסוג שיכניס את מוצרי הקוסמטיקה שלי בצורה מסודרת לתוך תיק כלי רחצה. כשהוא ראה את חבילת הטמפונים שעל השידה, הוא תפס ממנה מרחק רציני.


מצד שני, הוא גם לא פה בשביל התמיכה הנפשית. "אם לא אנסה, אתחרט על זה לנצח," אני אומרת.


"זה מה שאמרת בפעם הראשונה שעשית סקס, ת'ורה, וברגע שניסית את זה, באמת התחרטת."


אני מסתובבת אליו. הוא מרים גבות כאומר 'אני צודק. את יודעת שאני צודק'. טוב. הוא אולי צודק לגבי המקרה ההוא. הפעם הראשונה שלי קרתה בחופזה. כשהייתי בת שמונה־עשרה, חשבתי שהגיע הזמן והיה לי סטוץ חד־פעמי עם בחור במסיבה סתמית במעונות. וודקה זולה הייתה כנראה התירוץ לאיבוד הבתולין. זה היה מרושל וסתמי, וזה גם כאב, אפילו עם האלכוהול.


הפעם השנייה שלי לא הייתה טובה יותר. מהרבה סיפורים ששמעתי, הבנתי שהפעם השנייה לא תכאב כל־כך, ושכבתי עם אחד מחבריו של שיי בדייט הרביעי שלנו. זה הסתיים עם לקוחה בלתי מסופקת – אני. זה כאב גם בפעם ההיא. נראה שצריך פעם שלישית כדי לשפוט ראוי את כל הקטע של סקס אך עד כה, סקס לא הותיר עליי רושם מיוחד. בואו פשוט נגיד שאני כבר לא בת שמונה־עשרה, ואני כבר לא רודפת אחרי סקס. אני בת עשרים ואחת ורודפת אחרי דברים שיעניקו תגמול גבוה יותר, כמו אושר.


"עשיתי את זה בדרך הלא נכונה," אני אומרת, ובגד הגוף הלבן שאני מחזיקה נראה לי כבד מדי לפתע.


"פעמיים." הוא מרים אצבעות כדי להציג את מספר החרטות המדויק.


אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי. אין טעם. "זה לא יהיה ככה," אני אומרת.


הוא שותק לרגע. שיי עושה את זה הרבה. זה לא כאילו הוא מחכה שאגיד משהו; זה כאילו הוא מקבץ את כל מחשבותיו ואת רגשותיו יחד עד שיהיה מוכן להשמיע לי אותם במכה קטלנית אחת.


אני מתכוננת ונושמת עמוק, ואז הוא אומר, "אז לא נגיע למצב שבו אצטרך לטוס עד לווגאס כדי לאסוף את ת'ורה ג'יימס הבוכייה לאחר שכל תקוותיה וחלומותיה יתנפצו?"


אני לא כועסת על ההצהרה שלו, אני מקבלת אותה, אך כשאני קולטת את הבעתי במראה הגדולה, זעף קודר מכווץ את שרירי פניי. זה המבט הרגיל שלי, לצערי. יש לי פרצוף של זעף, וזה מאה אחוז אמיתי. כשפגשתי את שיי לראשונה, בגיל שלוש־עשרה, באולם התעמלות בסינסינטי, הוא העיר על תווי פניי הכועסים. בדיוק הלכתי על הקורה, מרוכזת כולי. לא עצבנית, רק מרוכזת. והוא ניגש אליי והניח את זרועותיו על הקצה.


"את עומדת לריב עם הקורה?" הוא חייך. "אני מוכן להתערב שאני יודע מי ינצח."


באותו יום שיי הבהיל אותי כל־כך שהחלקתי ונפלתי על המזרן. אם נלחמתי עם הקורה, הפסדתי בקרב באותו רגע ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר להגיד בתגובה. קמתי על רגליי, טיפסתי בחזרה וניסיתי ללכת עליה שוב.


בחדרי במעונות, אני פותחת וסוגרת את הלסת כדי לשחרר את השרירים. אני נראית מגוחכת, אך 'מרוצה' לא מופיע בקטלוג ההבעות שלי.


לאחר שאני מצליחה לשלוט בהבעתי, אני אומרת לו, "רציתי להיות לוליינית מאז הייתי בת ארבע־עשרה. זה לא אמור להפתיע אותך, שיי."


הוא מצביע עליי, והחזה המעוצב והשרירי שלו נמתח. "תמיד חשבתי שאת סתם צוחקת. כולם אומרים שהם רוצים לעשות דברים ובסופו של דבר לא עושים אותם, כמו אלה שרוצים להופיע, רוצים לשיר. רגע." שיי משתהה. לא השתהות ארוכה במיוחד. "את יודעת לרקוד בכלל, ת'ורה?" הגבות החומות שלו מתכווצות כאילו אני משוגעת על כך שאני בכלל מנסה להצטרף לקרקס.


זה לא קרקס נודד עם מגידי עתידות ופילים. אני לא נבחנת לקרקס כדי לברוח ממשהו. מתעמלים וספורטאים רבים, כמו קופצים למים אולימפיים, הצטרפו ל'אוורירי ושמימי', בתקווה להפוך לאומנים, להופיע על במות, להיות אקרובטים. לעשות משהו מדהים ויוצא דופן. "לקחתי שלושה שיעורי התעמלות אומנותית, זוכר?" אני מקפלת את בגד הגוף הלבן ובוחנת את פניו.


הוא נאנח. "ת'ורה, היית בת חמש־עשרה."


"והייתי מתעמלת אומנותית מעולה בגיל חמש־עשרה." לא באמת. אני זוכרת שנשארתי אחרי השיעור כדי ללמוד את הכוריאוגרפיה, נחושה להצליח. לא הצלחתי. לא הייתי טובה בזה כמו האחרות, אבל ניסיתי. באמת ניסיתי.


לאחר שאני מכניסה את בגד הגוף למזוודה, אני מתקרבת אליו ואוספת את הספרים מהרצפה, מתכננת להוסיף אותם למזוודה המלאה עד להתפקע. מעולם לא הייתי נערת מסיבות. אשתתף בשתיים בכל סמסטר, זו המכסה שלי.


"תני לי להבין," שיי אומר, מסתכל עליי אוספת את הספרים, "יש תפקיד אחד פנוי בקרקס — "


"אמוּר1," אני מתקנת, עורמת שישה ספרים על זרועותיי.


"מה שתגידי," הוא ממשיך, מסרב להתייחס לחלום שלי בשמו, "והקרקס הזה נמצא בווגאס, ונקראת להגיע בגלל סרטון ששלחת, שבו עשית... מה?"


"פריסה כפולה." ועוד כמה תרגילים של נערת גומי. לא הייתה לי שותפה, אז נעזרתי בקורה כדי לבצע עמידת ידיים, ואז עיגלתי את רגליי מעל כתפיי ובהונותיי פגשו את אצבעותיי.


שיי מסתכל עליי במבט שאומר שאיבדתי את השפיות באופן רשמי. "אני יכול לעשות פריסה כפולה מתוך שינה. זה לא אומר שאני מתאים להצטרף לקרקס."


שיי התחיל ללמוד התעמלות כשהיה בן חמש. אני התחלתי מאוחר, כשהייתי בת שלוש־עשרה. מספיק להגיד שהפריסות הכפולות שלו יפות יותר משלי. הוא כמו יין משובח שהולך ומשתבח עם השנים.


הוא לא קלייד ואני לא בוני, והוא גם לא דיימון ואני לא אלנה. שיי היה ותמיד יהיה כמו לוקאס בשבילי ואני כמו היילי בשבילו, וזה אומר שאין בינינו אהבה רומנטית גדולה, אנחנו החברים הכי טובים. הוא חבר נפלא ומגונן, כמו אלה שבסדרה 'מגרש ביתי', חבר כזה שיצביע על הסערה שמחכה לי בזמן שאני בוחרת ליהנות בשמש.


"זה לא קשור רק לטכניקה," אני מסבירה. "זאת אומרת, זה משנה, אבל קראתי בפורומים שונים שהם דחו מתעמלים אולימפיים בשביל מישהי שנראית מתאימה לתפקיד. זה תלוי גם במזל."


הוא סורק את גופי במבט איטי. את שערי הבלונדיני, את המטר חמישים ושמונה שלי, את מותניי הרחבים, את גזרת שעון החול שלי ואת זרועותיי וכתפיי השריריות. אם להוסיף למשוואה את רגליי הארוכות יותר מפלג גופי העליון, אז אפשר לחשוב ממבט ראשון שאני לא אהיה מסוגלת לשמור על שיווי משקל, אך אין לי שום בעיה כזאת. לאחר שנים של אימונים, אני הרבה יותר טובה משהייתי.


אך המסירות הזאת לא עצרה את ישבני או החזה שלי מלגדול, ושניהם כנראה גדולים יותר מכפי שהיו צריכים להיות בתחום הספורט שבו אני עוסקת. אני בנויה כמו ילדה רגילה, שהתחילה לעסוק בהתעמלות בשלב מאוחר יחסית בחייה. אני ממוצעת, וככל ששיי ממשיך לבהות בי, כך אני מרגישה את זה יותר, ואני רוצה להיות יותר מזה. זה לא מה שכולם רוצים?


"ומה הם מחפשים בדיוק?" עיניו נחות על החזה הגדול שלי. "תידרשי להופיע בעירום חלקי או משהו?"


"אה... לא." הלוואי שהייתה לי תשובה טובה יותר.


"הקרקס נקרא 'אמור'," הוא אומר, דאגה חולפת בעיניו הכחולות, "חשבת על זה בכלל? מה אם יבקשו ממך להתפשט על הבמה?"


"זה לא מופע מהסוג הזה." אני מסובבת אליו את הגב ועורמת את הספרים על בגדי הגוף.


"איך את יודעת? זה אחד המופעים החדשים בווגאס." הוא מזנק על רגליו. "לא מצאתי שום קליפים באינטרנט."


אני מסתכלת לאחור. "המופע שלהם הוא חלק מ'אוורירי ושמימי'. אין עירום באף אחד מהמופעים של הלהקה." אני נתלית בעובדה זו, אך תוהה לעצמי אם אהיה אמיצה מספיק להצטרף למופע נועז יותר. כדי להיות בקרקס, נראה לי שאעשה הרבה יותר מכפי ששיי היה רוצה שאעשה.


אני שומעת אותו מתנשף מאחוריי. "אז את עומדת לטוס לשם מתוך גחמה. ומה אם באופן פלאי אכן תקבלי את התפקיד?" הוא לא חושב שיציעו לי את המשרה כי לדעתו אני לא מוכשרת מספיק. אבא כמעט אמר את זה אתמול בטלפון. 'הבנות שם יהיו בליגה אחרת, ת'ורה. אל תפתחי ציפיות'. אני יודעת שאני לא הכי טובה, אבל אני רוצה להאמין שיש לי סיכוי כלשהו, גם אם קטן.


"אשאר בווגאס ואופיע כל השנה." אנרגיה קלילה מתפרצת בליבי מהמחשבה. זה אושר, מהסוג שאנשים מחפשים כל החיים.


"קיץ עכשיו. מבחני הקבלה לקבוצת ההתעמלות של הבנות יתחילו בעוד שבועיים," הוא מזכיר לי, "תאבדי את המלגה."


כל הדבר הזה הימור, ואני פוחדת. מעולם לא יצאתי מאוהיו ליותר מחופשה באורך של שבוע, ומעולם לא לבד, אבל זו ההזדמנות שלי; אם לא אנסה עכשיו, אולי לעולם לא תהיה לי הזדמנות נוספת ונמאס לי ללמוד כלכלה וחשבונאות כתוכנית גיבוי לחיים שאני רוצה, אלה שאני יכולה להשיג עכשיו.


לכן החלטתי שאני הולכת על זה. כל חלק בגופי רוצה לזנק ולעוף, לא משנה כמה דעותיהם של אנשים כמו שיי וההורים שלי מנסים לקרקע אותי. אני מבינה את הריאליזם שלהם, אבל אני לא רוצה להסתכל לאחור ולהתחרט על כך שלא ניסיתי. "זה סיכון," אני אומרת בעדינות, מתיישבת על המזוודה ורוכסת את הרוכסן שלה.


כשהוא פוגש במבטי, הוא מניד בראשו. "את אחת ממיליון, ת'ורה. אלה חלומות באספמיה, את מבינה את זה?"


אני מהנהנת. "כן, אני יודעת. אבל אם לא אאמין בעצמי, מי יאמין בי?"


הוא משחרר עוד נשיפה כבדה. "את יודעת איך אני מרגיש? כאילו אני צופה בחברה הכי טובה שלי נכנסת לבניין בוער, ויודע שהוא עומד להתמוטט עליה." אני כנראה זועפת חזק יותר מהרגיל כי הוא מגלגל את עיניו. "בקיצור, אני שונא אותך ברגע זה," הוא אומר.


"שונאת אותך בחזרה." זה משפט גן חובה עלוב. אני נאנחת בתסכול. אני גרועה בירידות, אפילו עם מישהו שאני מכירה שנים, אך הוא צוחק. הצחוק מתפוגג ברגע שהוא מסתכל עליי. עוד שנייה ארוכה ושקטה חולפת בינינו. "תשמרי על עצמך, בסדר?"


אני מהנהנת שוב. "תהיה מאושר, בסדר?"


"אני מאושר."


אני מחייכת. הנייד שלי רוטט על המיטה. הוא קרוב יותר אליו, לכן הוא מרים אותו, עיניו קוראות את ההודעה שעל המסך. "מי זו קמילה?"


לא סיפרתי את החלק הזה לשיי. חשבתי שהוא רק ידאג יותר אם הוא ידע מה התוכניות שלי. אם המצב היה הפוך גם אני הייתי דואגת לו, אבל הוא בחור, והוא לא צריך הגנה שבחורה צריכה. זה המצב, גם אם אני לא אוהבת אותו. "קמילה תהיה השותפה שלי לדירה במהלך האודישנים," אני אומרת.


"גם היא מתעמלת?" הוא מושיט לי את הנייד.


"לא בדיוק."


שפתיו נפערות. לשיי יש מעין מראה אמריקאי כזה: גוף ופנים שמתאימים לככב בפרסומות של 'אמברקרומבי'. שערו השטני מסופר קצר, ושרירי זרועותיו מפותחים, אך ראיתי את השפתיים האלה נפערות בהלם ובדאגה רק בשבילי. הן נפערות בתאווה כלפי כל הבנות האחרות בקבוצת האתלטיקה.


"אז מי היא?" הוא שואל.


"פגשתי אותה באתר שבו נרשמים אנשים שמוכנים לארח אצלם אנשים, והחלפנו מספרי טלפון."


הוא מניח את ידיו על ראשו בתנועה מלאת ייאוש. "לא."


"כן," אני אומרת, "ואני מתכוונת להתארח אצלה. זה אמור להיות אמיתי ובטוח. חקרתי את זה."


"ראית אותה?" הוא שואל שאלות הגיוניות.


"לא, אבל היא מותירה רושם נחמד מאוד בהודעות." כשעיניו נפערות בהלם, אני מוסיפה, "זה כמעט חינם, הרבה יותר זול ממלון. כרטיסי הטיסה היו יקרים." מכיוון שההורים שלי לא הסכימו לגבי הבחירות שלי בחיים, הם אמרו שאני צריכה לדאוג לכל ההוצאות. אני בוגרת עכשיו, אבא אמר. הוא צודק במובנים רבים.


שיי אומר, "אם לא היו לי מבחני קבלה השבוע — "


"היית טס איתי?"


כל גופו מתקשה. "עמדתי להגיד שהייתי נוסע לבית של ההורים שלך ומכריח אותם לשכנע אותך להישאר."


"הם כבר יודעים על התוכניות שלי." קשה לי מאוד לשקר להוריי. הלכתי למסיבה אחת בתיכון וסיפרתי להורים ברגע שחזרתי. אימא הכינה לי גלידה בזמן שקיטרתי לה על הלילה המשעמם שחוויתי.


"ואין להם בעיה עם זה?"


"הם חושבים כמוך, למען האמת," אני אומרת בחיוך.


"זה לא מצחיק, ת'ורה."


נראה לי שאני מחייכת, וזועפת כדי להסתיר את הפחד. הפחד הולך ותופח ככל שאני ממשיכה לדבר איתו, ואני מעדיפה להישאר בטוחה בעצמי.


"זה עלול להיות גבר," שיי מצביע על הנייד. "יכול להיות שהוא ירצה לזיין אותך... או גרוע יותר, להרוג אותך."


צמרמורות חולפות בגבי. "אנחנו ניפגש במועדון הלילה שבו היא עובדת. זה מקום ציבורי." אז אדע אם היא בחור סוטה או דוחה.


שיי מביט בי, כאילו כך יצליח לשבור את האופטימיות ואת התוכניות שלי. הוא לא יוכל. לא אתן לו.


"נותרה לך שנה אחת באוניברסיטה," הוא אומר, "ואת עומדת לזרוק את הכול?"


אני מנידה בראשי. "בדיוק להיפך. החיים שלי עכשיו מתחילים."


1 מצרפתית: אהבה.


פרק 1


אני מגלגלת את המזוודה על השביל הפנימי המרוצף שמוביל לעבר 'המוות האדום'. זה מועדון הלילה שבו קמילה עובדת, וממוקם בתוך 'מסקרייד, מלון וקזינו'. היא סיפרה לי ששם המועדון הוא משחק מילים על הסיפור 'מסכת המוות האדום' מאת אדגר אלן פו, אולי כדי להקל על החששות שלי שאסיים את הטיול הזה בשק גופות.


אני מתנשפת כדי להקל על הלחץ. את יכולה לעשות את זה, ת'ורה, אני לוחשת לעצמי. שיחת העידוד עוזרת קצת.


אני ממשיכה קדימה ונאבקת להתחמק מחבורה של בחורות בנעלי עקב ובשמלות נוצצות. הן נעמדות בטור מאחורי חבל הקטיפה, ומתאימות לנורות הבוהקות של וגאס כמו זיקיות. משמאלי, מכונות הקזינו נוצצות, מסנוורות ומצלצלות כשאנשים ממהרים במסדרונות הרחבים למקומות שאליהם הם צריכים להגיע. יש להם מסיבות להשתתף בהם וכסף להמר עליו.


אני הפיל פה, שסוחב את עצמו בנעלי 'אדידס' מרופטות, במכנסי לייקרה ובחולצת 'אוניברסיטת אוהיו' הגדולה מדי למידותיי. תוסיפו את השיער, המקורזל מארבע שעות טיסה, ומזוודה אדומה ובוהקת, ואני בולטת מאוד.


גלגלי המזוודה מרעישים על המרצפות, מושכים אליי תשומת לב. זה מחבל ביציבה הרגילה והזקופה כקרש שלי. כתפיי מתחילות להשתופף בדרכים שאני לא אוהבת. תוך כדי הליכה אני נושמת עמוק ומוציאה את הנייד כדי לשלוח הודעה לקמילה.


אני: אני פה. התור ממש ארוך. לחכות בו?


אני לוחצת 'שלח'. אין לי מושג אם לברמנים יש את הכוח לאפשר ל'גולשי ספה' לעקוף בתור. הנייד שלי משמיע צליל.


קמילה: נתתי את השם שלך לשומר הסף. לכי אליו והוא יכניס אותך.


אני ממשיכה לצעוד קדימה. עיניים מתמקדות בי כמו לייזרים על מטרה. המבטים השופטים צורבים את עורי, אבל אני מנסה להתעלם מהם ודואגת להתמקד אך ורק בשומר הסף הגדול והמוצק, שקעקועים מעטרים את שריריו הבולטים.


"התור מתחיל מאחור, מותק!" אחד הבחורים צועק מקדימה.


"שתוק, טרנט. אולי היא הלכה לאיבוד," עונה לו אחת הבחורות. אני מכחכחת בגרון כששומר הסף מסתכל על המזוודה שלי.


"אני ת'ורה. ת'ורה ג'יימס. קמילה היא..." חברה? נשמע הגיוני יותר להגיד שאני גולשת הספה שלה, אבל אני לא יודעת אם הוא יבין.


"תעודת זהות," שומר הסף אומר בקשיחות, לוח כתיבה מתחת לבית השחי שלו. אני מוציאה את הארנק מהכיס במזוודה ומעבירה לו את רישיון הנהיגה, זיעה מכסה את מצחי. אני מנגבת אותו בזרועי ומסתכלת על הדלת שמאחוריו, הבלתי ידוע הופך את בטני. שומר הסף מוחק את שמי מהרשימה שלו, ואז דוחף ופותח את הדלת השחורה, הענקית. גניחות ממלאות את האוויר.


"אתה בטח צוחק עליי," טרנט מתלונן, "אני מחכה פה כבר יותר משעה. אני מקווה מאוד שאת רקדנית או משהו!"


הוא חייב לצעוק את החלק האחרון במשפט כי אני כבר במסדרון. הדלת נסגרת מאחוריי וחשיכה עוטפת אותי. צלילי בס עמומים ומהדהדים ממלאים את החדר הדומם. כנראה יש וילונות היכן שהוא שאפשר להיכנס דרכם.


אני פוסעת כמה צעדים זהירים קדימה ומבחינה בבד כלשהו, שמסתיר את הנוף למועדון. המוזיקה מתחזקת כשאני הולכת ומתקרבת, וכשאני מזיזה לצד את ווילון הקטיפה הרך, אני רואה לבסוף את 'המוות האדום' בשיא תפארתו. אורות אדומים מהבהבים מאירים את הבר שבקצה השמאלי. כל היתר כמעט חשוך לגמרי, מלבד השרשראות הזוהרות. כל מי שנמצא במועדון עונד שרשרת שמאירה את פניו. אדום, כחול, ירוק.


"את רווקה?"


אני קופצת בבהלה. לשמאלי עומדת על במה בחורה צעירה בשמלה סגולה, דקה וצמודה. היא עונדת שרשרת זוהרת בירוק, ואמות ידיה מכוסות בצמידי ניאון.


"את רווקה?" היא צורחת עליי שוב בניסיון להישמע מעל המוזיקה האלקטרונית.


אני לא מצליחה להבין את השאלה. מדובר בתשלום עבור הכניסה או משהו? במקום לתת לה מזומן אני אמורה לומר לה אם אני נשואה או לא? ככל שאני משתהה בתגובתי, כך הגבות שלה הולכות ומתכווצות בכעס.


"כן," אני אומרת, לא מספיק בקול. עיניה נפקחות לרווחה.


"מה זה היה??"


"אני רווקה!" אני צורחת.


היא מעבירה לי שרשרת כחולה וזוהרת. עוד ועוד אנשים מתחילים להופיע מבעד לווילונות וחוטפים שרשרת מידיה של המארחת. אני לוקחת את שלי בלי שאלות ובורחת איתה לעבר הבר העמוס, ליבי קודח חור בכלוב הצלעות שלי.


אני שונאת להיראות אבודה, כמו תיירת, או גרוע יותר, כמו דג שמשתולל ומשתנק לאוויר מחוץ לקערה שלו. אני לא רוצה להיות דג מחוץ למים, אז אני מזדקפת. מספיק עם הכתפיים השפופות.


אני מגלגלת אחריי את המזוודה כאילו יש לי מקומות חשובים להיות בהם. כאילו אני בעצמי אישה חשובה. אני צועדת ישירות לבר. שיננתי את תווי פניה של קמילה רואיז לפי התמונה שראיתי בפרופיל הפייסבוק שלה. שיער חום מתולתל, עור קרמל ועיני דבש.


המזוודה שלי מתנגשת בזוג רוקד. "סליחה," אני אומרת. גם אנשים חשובים יכולים להתנצל. הבחורה נועצת בי מבט זדוני. מעניין אם אלה פני הזעף שלי, שעושות את שלהן. אני מתקרבת לבר, אך לא מצליחה עדיין להגיע לכיסאות.


אני מותחת את הצוואר ומחפשת את הברמנים. תוך שתי דקות הלחץ שלי מתפוגג. אני מבחינה בצמה הרופפת שלה, ובשרשרת הירוקה והזוהרת שמונחת על תלתליה היפים כמו כתר. שפתיה משוחות בצהוב בוהק, והצללית הוורודה שמקשטת את עפעפיה נועזת באותה המידה. לא רימו אותי. אני מוציאה את הטלפון ושולחת הודעה לשיי.


אני: היא בחורה. וממש מגניבה, ממה שאני רואה.


שיי: ועדיין, אל תורידי את המגננות. תשמרי על עצמך.


אני די מצטערת שהוא לא אמר 'אני שמח' וזהו.


עד שאני מצליחה להידחס בין האנשים ולהגיע לבר, היא מוזגת שוטים לשתי בחורות בקצה השני. אני מנסה לגרור את המזוודה קרוב יותר אליי ונכשלת, והמזוודה פוגעת בישבן של בחור. הוא מעניק לי מבט זועם. "סליחה," אני אומרת.


הוא משמיע נהמה וממלמל לעצמו. אני מבחינה בשרשרת הכחולה שלו לפני שאני מפנה אליו את הגב. "קמילה!" אני צועקת מעל המוזיקה. היא מחליקה את השוטים לבחורות ואז מחייכת כשהיא רואה אותי.


"היי, ת'ורה!" היא צועקת, מתחילה למזוג שוט נוסף, ורק לאחר מכן היא מתקרבת אליי. היא לא מתרגשת מהבגדים שאני לובשת, היא רק אומרת, "בואי נתחלף! תני לי את המזוודה ותוכלי לקבל את זה." היא כבר מעבירה אליי שוט של וודקה.


אני מביטה במזוודה הענקית והכבדה שלי ובבקבוקי האלכוהול היקרים שעל הבר, ומדמיינת שאני זורקת לה את המזוודה ומפילה את כולם. זו נשמעת כמו אסטרטגיה מהגיהינום.


היא קוראת את הבעת פניי ומהנהנת לבחור שלידי, זה שהמזוודה פגעה בו. "היי, ג'ון." היא נשענת על זרועותיה. "אם תצליח להעביר אליי את המזוודה של החברה שלי בלי לשבור שום דבר מאלה." היא מסמנת לעבר בקבוקי האלכוהול, "אתן לך שוט על חשבון הבית."


הוא עוטה חיוך לא משועשע. "שלושה."


היא נוחרת בלגלוג. "זה לא משא ומתן, דודן. אם המחיר לא מוצא חן בעיניך, אני יכולה למצוא מישהו אחר שירצה."


אני מנסה לראות את הדמיון המשפחתי, אבל קשה בחושך.


"כרגע נתת לה שוט חינם רק מפני שהיא הגיעה." הוא כבר קם מהכיסא. "סליחה באמת על שניסיתי להשיג עסקה טובה יותר." הוא גונח כשהוא מרים את המזוודה הכבדה. הוא גבוה יותר ממני, ומצליח להעביר אותה לקמילה בלי להתנגש בשום דבר שביר.


היא לוקחת את המזוודה ומורידה אותה במהירות לרצפה כי היא לא מצליחה להחזיק בה זמן רב מדי. אני מתבוננת בה מאחסנת אותה מתחת לבר. ג'ון מעניק לי מבט מוזר.


"את יודעת, יכולת פשוט להשאיר את המזוודה בשמירת החפצים."


אני זזה במקום באי־נוחות. "יש דבר כזה פה?" עכשיו אני מרגישה מוזרה, כמו אותו דג יבש. אני חייבת להיכנס בחזרה למים, אבל בכל הכנות, אני לא בטוחה שאני יודעת איך.


קמילה אומרת לו בלי קול 'תפסיק', ואז היא אומרת לי, "הוא לא אמור לקטר. הוא הרגע קיבל שני שוטים חינם."


"שני שוטים חינם?" ג'ון מעלה הבעת התלהבות מזויפת. "בת הדודה שלי, הנדבנית האמיתית."


"אני באמת נדבנית. איך אתה קורא לזה?" היא מנופפת לעברי.


"משוגעת," ג'ון אומר, עיני החום־דבש שלו פוגשות בעיניי שוב. "את מטורפת? סוציופתית?"


אה...


"היי." קמילה מקישה באצבעותיה מולו.


"מה?" הוא גונב את השוט שלי ולוגם ממנו בתמימות. "אני יכול שלא לדאוג לאחיינית הקטנה שלי? את נותנת לאיזו זרה להתנחל על הספה שלך, והיא בהחלט עלולה לרצוח אותך בשנתך." הוא מעביר את ידו לאורך צווארו בתנועת שחיטה. טוב. לפחות הדאגה דו־כיוונית כשמדובר בגלישת ספה.


קמילה מצמידה את ידיה לבר. "את סוציופתית, ת'ורה?" שפתיה מתעקלות בחיוך.


"לא. אני נורמלית, אני חושבת."


"רואה, היא נורמלית."


"היא חושבת שהיא נורמלית," ג'ון עונה. הוא מוריד את השוט ואומר לה, "תוחלת החיים שלך הולכת ומצטמצמת עם כל יום שעובר, קמילה."


"והפסימיות, הציניות והגישה הכללית שלך עומדים להפוך אותך לענן גשם ענק ושחור שישאב את כל האנרגיה שלך." היא מכניסה אוויר, כשואבת את נשמתו.


הוא לא חולק עליה. הוא פשוט מתיישב בחזרה על הכיסא, מסתובב אליי ומושיט את ידו. "אני ג'ון רואיז."


"אני ת'ורה ג'יימס." אני לוחצת את ידו. אחיזתו חזקה. לא מפתיע, מכיוון שהצליח להרים את המזוודה שלי, ששוקלת עשרים ושניים קילו, בקלות יחסית. אני קרובה יותר אליו עכשיו ואני יכולה לראות את תווי פניו הכהים. את עור הקרמל, את הלסת הלא מגולחת, ואת קצוות השיער החומות שנופלות על מצחו.


הוא עומד להגיד לי משהו כשהמולה פורצת במרכז רחבת הריקודים. כולם זזים הצידה ויוצרים מעגל. אנשים מתחילים להריע ולשרוק, וידיים מוחאות כפיים על משהו שאני לא מצליחה לראות. בהתחלה אני חושבת שזו אולי תחרות ריקודי ברייקדנס, אבל ג'ון מתחיל לקלל.


"מתי, לעזאזל, יאסרו את ההתנהגות העבריינית הזאת?" קמילה מעבירה לי שוט חדש וג'ון גונב גם אותו.


"כש'אוורירי ושמימי' יפסיקו לספק חמישים אחוזים מהמכירות בשבת בלילה," היא אומרת, "ותפסיק לקחת את השוטים של ת'ורה."


הוא גומע את השוט בלגימה אחת. אני מתמקדת בשם של להקת הקרקס, ליבי מדלג על פעימה. "האומנים מ'אוורירי ושמימי' באים לפה?"


קמילה פותחת את הפה, אך ג'ון הוא זה שעונה. "בכל שבת מחורבנת," הוא אומר בכעס. "היית חושבת שמכיוון שהם ספורטאים או אקרובטים או מה שזה לא יהיה, הם יבחרו מקום שלא יהיה ממוקם רק קומה אחת מתחת למקום העבודה שלהם. זה ממש מהלך של עצלנות מצידם."


"זה נוח להם," קמילה מחזירה לו.


ל'אוורירי ושמימי' יש שלושה מופעים שונים שמציגים ב'מסקרייד, מלון וקזינו', וחמישים אומנים מציגים בכל אחד מהמופעים, אך רק מקומיים כנראה יודעים איפה הם משחררים קיטור אחרי הופעות.


"אתה יודע," קמילה אומרת בחיוך, "שת'ורה פה כדי להיבחן לאחד המופעים של 'אוורירי ושמימי'?"


ג'ון מביט בי בהלם. "את אחת מהם?"


הוא אומר את זה כאילו הפכתי לפתע לסייבורג. "אני עדיין צריכה להיבחן," אני אומרת. אני עדיין לא אומנית, אני רק מתעמלת עם שאיפות גדולות להיות אקרובטית, שאיפות ששיי אומר שיתנפצו בקרוב.


עוד קריאות עידוד נשמעות וקוטעות את מחשבותיי. אנשים מוחאים כפיים וצועקים בקול חזק כל־כך, שאני מצליחה להבין את המילים מעל המוזיקה. "טאט! טאט! טאט!"


"אלוהי רוסיה מנצח שוב," ג'ון אומר בפרצוף חמוץ ומחפש על הדלפק שוט נוסף שניתן חינם. אין כזה. הוא נעמד לפתע. "רוצה לראות מה אנשים מסוגך עושים?"


"אנשים מסוגי?" הגבות שלי מתרוממות.


הוא אוחז בכף ידי. "בואי. הכיף בכיוון הזה." הוא מסמך מירכאות באוויר והמילה 'כיף' נשמעת בדיוק להיפך. אני מביטה לאחור בציפייה שקמילה תתערב ואולי אפילו תציל אותי מהלא־נודע, אך היא עומדת מטרים ספורים מאיתנו וממלאת כוסות בבירה מהחבית.


ג'ון מוביל אותי סביב שניים שמתנשקים באגרסיביות, ידיהם אבודות זה בשערו של זה, שניהם עונדים שרשרות ירוקות. "האמת שזה לא עד כדי כך מעניין," הוא צועק כשהוא גורר אותי איתו, "האמת שזה די טיפשי, אבל את צריכה לראות את הטיפשות שאת עומדת להצטרף אליה."


אני נלחצת ומתנגשת בכתפי בכתפה של בחורה אחרת, חזק כל־כך עד שנשמע קול כשאנחנו מתנגשות זו בזו. אני נרתעת, "סליחה." אני בקושי זוכה להצצה אל פניה המכווצות בכאב לפני שאני נגררת עמוק יותר למעגל הפנימי של גיהינום. אני לא רוצה להאמין לג'ון ש'אוורירי ושמימי' מטופשים. תמיד אהמר על עצמי, אפילו אם אהיה בצד המפסיד.


אני מדמיינת את העיצובים של 'אוורירי ושמימי', את שמי הלילה של המופע 'ויוה', שמצוירים בצורה ריאליסטית כל־כך שאנשים מאמינים שהם צופים מתוך יער. אני מדמיינת את התלבושות המורכבות שכל אומן שלבוש בהן זוהר כמו גחלילית, והם גם זזים מהר. ראיתי תמונות. לעיניי הם נראו מלכותיים, לא מטופשים. "הם לא יכולים להיות מטופשים," אני אומרת לו. הוא מעניק לי עוד מבט מוזר. "הקרקס זו אומנות," אני מסבירה. אומנות יקרה מפז. אני לא מוסיפה את הקטע האחרון בגלל חיוכו המשועשע, שנראה מלגלג יותר ממעריך.


הוא מתחיל לצחוק. כשאני לא מצטרפת אליו, חיוכו מתפוגג. "אלוהים אדירים, את רצינית." הוא ממלמל לעצמו משהו שנשמע כמו 'קמילה חייבת להפסיק להכניס הביתה חתולי רחוב'. הוא מושך אותי קדימה לתוך מעגל עמוס, אומר לבחור בעל שיער קצוץ לזוז. באופן מוזר, הם לוחצים ידיים וטופחים זה על גבו של זה כאילו הם מכירים.


כשהוא זז הצידה אנחנו זוכים להצצה על הרחבה, ועל מה שכולם בעצם מתלהבים ממנו כל־כך. אני מסובבת את הראש לאט כי אני לא בטוחה למה לצפות. רק בחור אחד עומד במעגל, וכיסא פנוי ניצב כמה מטרים מאחוריו. ההתרשמות הראשונה שלי היא, שהוא גבוה וגברי מאוד.


הוא בוחן את סביבתו במבט חד כתער וממוקד. בוחן אותנו, את הקהל. ליבי פועם בחוזקה כשמבטו הולך ומתקרב אליי. למה? אני בולעת בכבדות ומבינה שזו ההבעה המרוכזת והממוקדת שלו. זה גופו השרירי שמשדר 'אני מפתה נשים למחייתי', ועמידתו העוצמתית שמפגינה ביטחון עצמי, כאילו הוא בעל הבית, אפילו שהוא עומד לבדו במרכז המעגל. מרכז ההופעה.


כל העיניים נתונות אליו.


האורות האדומים והמהבהבים עוברים על האזור הזה כל חמש שניות, כמו שעון שוויצרי. פניו שטופות באור האדום, שטניות ומסוכנות. הוא לובש מכנסיים שחורים וחולצה לבנה, שכמה מכפתוריה פתוחים וחושפים שרירים מתוחים. שערו החום מגיע עד לאוזניו וקווצות עבות מוסטות הצידה מפניו. לסתו קשה ולא מגולחת. אני מעריכה שהוא בשנות העשרים המאוחרות לחייו.


סתם מתוך סקרנות, אני בודקת לראות אם יש לו טבעת על יד שמאל, אבל אין. הוא מתחיל לצעוד סביב המעגל, קרוב יותר אלינו. בום. התנועות שלו מובילות לגל של ידיים מונפות באוויר. בחורות מנופפות בידיהן בהתלהבות כדי שיבחר בהן, מקפצות בהתרגשות כמציעות את עצמן כקורבן.


זרועותיי נותרות צמודות לגופי כשאני מתבוננת בעיניו עוברות על הקהל במבט עוצמתי שמשדר שהוא יודע מה הוא רוצה. זה לוכד את תשומת הלב של כולם ובאופן מוזר ביותר, גם את שלי. אני מוצאת את עצמי רוכנת קדימה, מהופנטת. כל הדבר הזה מוזר – כמו להיות בשורה הקדמית בהופעה בלי לקנות כרטיס, ואני אפילו לא בטוחה מה כוללת ההופעה.


הוא צועד קדימה. התגובה הטבעית אמורה להיות להתרחק, אך סקרנות מקבעת אותי לרצפה. אולי מפני שהוא ב'אוורירי ושמימי'. אולי מפני שהוא לכד את תשומת ליבי, כמו שלכד את תשומת הלב של כל האחרים. הוא מתקרב עוד, מחפש בקהל.


אני לא זזה, צריכה לצפות בו. חמש שניות חולפות. עיניו סורקות את האזור שלי. ליבי פועם באגרסיביות. אני אפילו לא יודעת אם אצליח להתמודד עם קשר עין ישיר איתו ומתפללת בשקט שזה לא יקרה. יש סיכוי טוב שזה לא יקרה.


מבטו נוחת לפתע על נעלי הספורט שלי וננעל עליהן לשנייה. בלבול מתפשט בגופי והדופק שלי מאיץ. שפתיו מתעקלות בחיוך משועשע.


ואז הוא צועד אליי. ממש ככה. "שיט," ג'ון מקלל בשקט, "אל תסתכלי לו בעיניים."


מאוחר מדי. אני כבר לא סתם צופה מהצד המסתכלת באדישות... על משהו. אלוהים ישמור, המוח שלי כבר לא חושב באופן אינטליגנטי יותר. אני כבר לא מצליחה לחשוב על מה ה'משהו' הזה בכלל.


אני מתה.


דום לב. אם שיי היה בסביבה, אני בטוחה שהוא היה מביא מכשיר החייאה, אך לצערי הרב, אני בעיר החטאים, מפרכסת לי במועדון שבו אין לי כל חברים. החלק של החטאים, זה החלק שמפחיד אותי יותר מכול.


הוא נעצר מולי ומטה את ראשו, מחכה שאגיד משהו. אני במצב של הלם. המפרקים שלי חלודים ותקועים במקומם ונראה לי שאין סיכוי שאצליח לשמן אותם ולצאת לחופשי. אני נושמת בכבדות, כאילו אני עומדת לזנק אל מקצה ריצה ולא עומדת במקום.


מישהו צועק משהו ברוסית ואני מצליחה להבין רק את המילה 'ניקולאי'. המוח שלי עובד מספיק טוב כדי שאניח שזה השם שלו. בלי לנתק את מבטו ממני, הוא עונה לאדם ברוסית שוטפת ואז הוא אומר לי בקול עמוק וצרוד, "את נועלת נעלי ריצה."


שרירי פניי נמתחים. "כן. מה עם זה?"


מזווית העין אני רואה את ג'ון מניד בראשו כאומר 'אל תדברי איתו'. מאוחר מדי. ג'ון לא מוציא אותי מהתסבוכת. אולי הוא רוצה לראות איך אגיב. אין לי מושג. אני לא מוכנה לזה.


"מעט מאוד אנשים מתכוננים לזה," ניקולאי אומר. אם רק יכול היה לקרוא את המחשבות שלי. הוא בוחן את מבנה גופי הקטן כאילו הוא מפרק חלקים מחיי ומשלים את המידע החסר. איזה כלי שימושי. אני זקוקה לאחד כזה.


אפילו כשאני עומדת כמו פסל מבולבל, אני עדיין לא מסוגלת להתרחק. לניקולאי יש שליטה חזקה מאוד על הסקרנות, על הריכוז ועל קור הרוח שלי, או מעט מקור הרוח שיש לי. קנאה קלה מתעוררת בבטני. הלוואי שהיה לי כוח כזה, לשלוט בהופעה, לפתות את הקהל. זה ההבדל בין אתלט לאומן.


הוא פוסע צעד מהיר ופתאומי למרחב האישי שלי. אני נרתעת והאוויר נתקע בריאותיי, אך הוא אוחז בזרועי כדי להחזיק אותי במקום. מה קורה פה?


כשאני פוגשת בעיניו שוב, הן אומרות 'אל תפחדי. תסמכי עליי'. אני משחררת נשיפה מדודה וכלוב הצלעות שלי מתכווץ קצת יותר.


הוא מתנשא מעליי. מטר תשעים ושמונה סנטימטרים, אולי. אני מותחת את הצוואר כדי לנעול את מבטי על שלו. הוא מרים את זרועי כבוחן את שריריי, אפילו נוגע בשרוול חולצת 'אוניברסיטת אוהיו' שלי, ידו הענקית מגמדת את זרועי ואני מרגישה קטנה לעומתו. מעולם לא הרגשתי כך בחברת שיי.


הוא לוחץ על כתפי. "את אתלטית," הוא מכריז, לא שואל. הוא אפילו מניח יד על ראשי, כבוחן את גובהי ואת מבנה הגוף שלי. הוא מתקשה להחליט איזו מן אתלטית אני.


"התעמלות קרקע," הוא אומר.


אולי הוא לא עד כדי כך מתקשה. "אולי," אני עונה. משהו לגביו גורם לי לרצות להחזיק את הקלפים קרוב לחזה. אני שומעת מלמולים שקטים מהקהל, אך המוזיקה מטביעה את רובם. הפכתי לחלק מהמחזה כרגע, לבידור של הלילה. הוא כמו קוסם שקורא למתנדב מהקהל, רק שלא ממש התנדבתי. נראה לי שנעלי הספורט שלי עשו את זה בשבילי.


"אולי?" הוא בוחן אותי שוב מכף רגל ועד ראש ומפיל את הזרוע שלי. "לא, את בוודאות מתעמלת קרקע. אני לא מכיר אותך, וזה אומר שאת לא חלק מהלהקה." הוא מטה את ראשו שוב, מרוצה מהמסקנה שלו.


אני נאבקת למצוא משהו להגיד, פי פתוח ומבטי המום. שפתיו הפעם מתעגלות ממש כלפי מעלה. "יש לך עיניים של שד, מישקה." הוא מביט ישירות לתוכן, "הן שחורות כמעט לגמרי."


זה נכון. תוסיפו את זה למבט הכלבתי שלי, ואי אפשר להתכחש לתכונותיי השטניות. עיניי עוברות לרגע לשרשרת הזוהרת האדומה שלו. "אם אני שדה, אתה בטח השטן." זה אולי הדבר הכי קיטשי שאמרתי בחיי.


"אולי," הוא עונה בקול עמוק ביותר, "ועדיין, את פה." מבטו נשאר עליי ורק עליי. "ומישקה..." קולו הופך לסקס נוזלי, "את לא יכולה להשתלט עליי, אפילו אם תנסי."


"אוווו!" אנשים צוחקים ונעים במקום אך ניקולאי לא מתייחס אליהם.


"אני לא מנסה," אני אומרת בשקט.


חיוכו הכריזמטי מתפוגג ועיניו זזות לרגע לחזה שלי. הוא בהה לי כרגע בציצים?


"הציצים שלך ענקים." הוא מציין זאת כעובדה. ליבי הולם. אני פותחת את הפה כדי להחזיר לו אך הוא ממשיך, "וזה אומר שקיבלת מחזור מוקדם יותר מהרגיל. לרוב המתעמלות זה עוצר את תהליך הגדילה."


הוא צודק. התחלתי להתעמל מאוחר יותר בחיי. עיניו עוברות באיטיות מהפה שלי לחזה, לירכיים ולרגליים ו... הוא יורד על ברכיו מולי. מה, לעזאזל?


עם יד אחת על ירכי כדי לייצב אותי, ניקולאי קושר את שרוכי נעלי. איך הוא גורם לי להרגיש כאילו זה משהו מיני, אין לי מושג. ואני חושבת שהוא מודע היטב להשפעה שיש לו עליי, לקסם ולעוצמה. אותו חיוך שטני מושך את קצות שפתיו שוב לפני שהוא מתרומם.


"נחשי מה, מישקה?" השרשרת הזוהרת והאורות המהבהבים עוטפים אותו באדום עמוק.


"מה?" אני אומרת בהיסוס.


הוא נעמד ומטה את סנטרי כלפי מעלה. "אני בוחר בך."


לא מפני שאני הבחורה הכי יפה פה כי אני ממש לא. לא מפני שלכדתי את תשומת ליבו בבגדיי הנועזים שלי כי אני לא. זה מפני שאני נועלת נעלי ספורט.


הנעליים האלה הציבו אותי ממש במרכזה של תעלומה.