פרולוג
ג'ואי
בן שש
"למה אתה נמוך כל כך? אפילו הבנות גבוהות ממך."
"ושקט. אתה ממש־ממש שקט."
"לא יודע." משכתי בכתפיי.
זה היה השבוע הראשון של שנת הלימודים. הם היו שלושה, עמדו מולי וחיכו לתשובה לשאלה למה אני נראה כפי שאני נראה. איך הייתי אמור לדעת?
"אתה כמו שרימפ," אחד מהם אמר.
"הזרועות שלו כמו ענפים," אחד אחר אמר.
הם צחקו. אני ניסיתי לא לבכות. אם אבכה, באמת איראה כמו תינוק. זה מה שאבא תמיד אמר. "איך זה שקיבלתי תינוק במקום בן? אתה עדין מדי, חלש מדי. אני ממש מקווה שהחרא הזה ישתנה כשתתבגר." הנחתי שאם אבא והילדים האלה חשבו שמשהו לא בסדר איתי, הם כנראה צדקו, לכן רק עמדתי שם וספגתי את מילותיהם כפי שספגתי עם אבא שלי.
הם התחילו לצחוק חזק יותר, ואני ניסיתי להיראות אפילו קטן יותר, בתקווה שאוכל להתכווץ לתוך עצמי עד שאיעלם לגמרי. התפללתי להיות בשמיים – לא מת או משהו כזה – פשוט אהבתי את הכוכבים.
"תעזבו אותו." הסתובבתי לעבר הקול החדש. קראו לו גייג'. הוא למד איתי בכיתה. היה לו שיער כהה ופרוע וחורים בנעליים. ניתן היה לראות שהבגדים שלו לא חדשים כמו הבגדים של כל האחרים. "אתם רק מקנאים כי הוא חכם יותר משלושתכם יחד."
הבחורים נהמו. "ממש לא. אתה טיפש," אמר אחד מהם.
"מה שתגיד. תעזבו אותו. אבא שלו שוטר והוא יעצור אתכם!"
למה אני לא חשבתי על זה? אבל לנפנף בתפקיד של אבא שלי ככה... לא רציתי שהוא ידע על מה שקרה כאן. רציתי להיות חזק כמוהו.
עיניהם של כל השלושה התרחבו. "שיהיה. גם ככה לא אכפת לנו ממנו."
"בפעם הבאה יהיה לכם עסק איתי," אמר גייג' וגרם לדופק שלי לטוס אל השמש.
הילדים מלמלו שיהיה נוסף והסתלקו. בלי לומר מילה נוספת, פנה גייג' לכיוון השני.
"חכה," אמרתי.
הוא עצר, הסתובב והביט לעברי. "כן?"
"אממ... תודה."
גוון יפהפה של ורוד עלה בלחייו, כאילו הוא נבוך מהעובדה שהודיתי לו.
אני אוהב ורוד. לא ידעתי למה לא היו עוד בנים שאהבו את הצבע הזה, למה הם כינו אותו כצבע של בנות וצחקו על בנים שלבשו בגדים ורודים.
"אני לא אוהב אנשים מרושעים," הוא אמר.
גם אני לא אהבתי אנשים מרושעים, ובכל זאת לא הייתי אומר להם כלום. הוא חייך אליי בביישנות. הסיבה היחידה שידעתי את זה היא כי גם אני חייכתי בביישנות, ומאחר שהחיוך שלו הזכיר לי את זה, עיניי מייד הוסטו הצידה. הייתי בטוח שכל החיוכים שלי אליו יהיו כאלה.
הוא התחיל ללכת שוב.
"היי!" המילה נפלטה מייד מפי. נראה שהאומץ התעורר בי. אולי בדרך כלשהי קיבלתי אותו ממנו, כאילו הוא הקרין את זה וחדר מתחת לעורי, לתוך השרירים שלי, לעצמות שלי. "רוצה להיות חבר שלי?" שאלתי בדיוק ברגע שבו המורה הודיע שההפסקה הסתיימה.
לחייו של גייג' הפכו ורודות פעם נוספת, והוא משך בכתפיו. "כן. אוקיי."
פרפרים השתוללו בבטן שלי ודגדגו אותי. אולי גם זה היה משהו מוזר בי, לכן ניסיתי להבריח אותם כשהלכתי לעברו.
נכנסנו יחד לבית הספר ומאוחר יותר, כשהתבקשנו לעבוד עם בני זוג, גייג' עבר לשבת לידי כדי לעבוד איתי.
בן עשר
"מר בומונט, אם אתה רוצה לסיים את כיתה ה' בהצלחה, תצטרך לעבוד הרבה יותר קשה." שמעתי את המורה של גייג' אומרת לו בזמן שחיכיתי לו. "אתה אף פעם לא מגיש את שיעורי הבית שלך."
השנה לא למדנו באותה כיתה, וזה היה מבאס. למרות זאת, בילינו יחד כל הזמן. הלכנו יחד אל האוטובוס בסוף היום, וישבנו בו זה לצד זה עד שהגענו לתחנה שלי, שהייתה לפני התחנה שלו.
גייג' גר מחוץ לעיר, באזור מרוחק יותר. תקופת הזמן הארוכה ביותר שבילינו בנפרד הייתה במשך עונת הבייסבול. גייג' היה שחקן ממש טוב. אבא שלי אהב את זה בו. זה היה הדבר היחיד שהוא אהב בגייג'. רוב הזמן הוא אמר שגייג' הוא פרחח ושאבא שלו פושע.
"יש משהו שאתה רוצה לספר לי?" שאלה המורה את גייג'. "בעיות כלשהן בבית?"
אנשים תמיד הניחו שאביו של גייג' מעורב במשהו רע. אף על פי שהוא שתה יותר מדי, הוא מעולם לא עשה משהו רע שידעתי עליו. הוא אף פעם לא אמר לגייג' את המילים הקשות שאבא שלי נוהג לומר לי. ובכל זאת, הוא נעצר על ידי המשטרה פעמים רבות. לפעמים הוא משאיר את גייג' לבד כל הלילה, או אפילו למשך זמן רב יותר, אבל גייג' אמר לי לא לספר לאף אחד, במיוחד לא לאבא שלי.
"לא, הכול בסדר. אני חייב ללכת, אחרת אפספס את האוטובוס." הוא לא חיכה לתשובה שלה ורץ לעבר הדלת, שם חיכיתי לו.
הוא לא אמר מילה כשרצנו אל האוטובוס, כשעלינו עליו, כשהוא המתין ואפשר לי לשבת קודם מפני שהוא ידע שאני אוהב להביט מהחלון או להניח את המצח על הזכוכית. תחושת הזכוכית על העור שלי הייתה נעימה.
אחרי שהתיישבתי, גייג' התיישב במושב לידי. כמעט שאלתי אותו אם הוא בסדר, אבל ידעתי שהוא לא יענה, לא כשיש סביבנו כל כך הרבה אנשים. גייג' היה מגונן. הוא גם היה טוב מאוד בלחיות את חייו בהעמדת פנים שהכול בסדר, אלא אם כן הוא דיבר איתי.
כשהתקרבנו אל התחנה שלי, הוא שאל, "אני יכול לבוא אליך?"
הגבות שלי התקרבו זו לזו כשהבטתי בו – לא מפני שלא רציתי שהוא יבוא, אלא מפני שחשבתי שהוא כנראה עצוב. שנאתי לראות את גייג' עצוב. תמיד הרגשתי כאילו העצב שלו חי גם בתוכי. תהיתי אם גם אצלו זה ככה, אבל הנחתי שלא. הפרפרים תמיד השתוללו בבטני כשהייתי בקרבתו, והייתי די בטוח שזה לא אמור להיות ככה. אבא שלי ישנא את זה, כולם יקניטו אותי, ואולי גייג' ישנא אותי אם הוא ידע.
מאחר שלא עניתי מייד, הוא שאל, "מה? אתה מגניב מדי בשביל להסתובב איתי?"
"כן, אבל אחרוג ממנהגי הפעם."
הוא גלגל עיניים וחייך. החיוכים של גייג' היו כמו לקבל קפקייקס שוקולד בלי הגבלה.
אחרי שירדנו מהאוטובוס, בדקתי את תיבת הדואר שלנו, ואז התקדמנו לאורך שביל הגישה לכיוון הבית שבו אני גר עם אבא שלי. אימא שלי מתה כשהייתי תינוק. כשאבא נמצא באחד ממצבי הרוח האכזריים שלו, הוא אוהב להגיד לי שהיא מתה באשמתי, שהיא לא הייתה היא אחרי הלידה. משהו בי העציב אותה, לכן היא התאבדה. הוא גם אומר שזה היה הדבר המביך ביותר שקרה לו, אחריי כמובן. למרבה המזל, מצבי הרוח האלה לא קורים כל הזמן.
"מה קורה בבית הספר?" שאלתי את גייג'. הוא מעולם לא השיג ציונים גבוהים וככל שהתבגרנו, כך ראיתי שהוא מתקשה יותר. אימא שלו עזבה כשהוא היה צעיר יותר, ואבא שלו מעולם לא התעניין בכל הקשור ללימודיו או לעובדה שהוא בכלל הולך לבית הספר.
"שום דבר. זה מטומטם וזהו. כאילו, מתי בכלל נשתמש בכל החרא הזה שמלמדים אותנו?"
"זה כרטיס היציאה שלנו מפה."
"זה כרטיס היציאה שלך מפה."
"הכרטיס שלי הוא הכרטיס שלך," אמרתי והרגשתי את לחיי בוערות. לפעמים, כשהיינו רק שנינו, אמרתי דברים כאלה לגייג'. הוא מעולם לא גרם לי להרגיש לא בנוח לגבי זה, מעולם לא גרם לי להרגיש מוזר או משהו כזה, אבל אולי הוא יגיב אחרת אילו ידע על הפרפרים... חוץ מזה, זאת הייתה האמת. לא קיים דבר שלא אעשה למענו.
"אתה כזה חנון," הוא אמר בגיחוך. "נראה מי יגיע ראשון."
שנינו מייד פתחנו בריצה לאורך שביל הגישה. רגליי הרבה יותר קצרות משלו, לכן הוא השיג אותי – מה שהיה ברור שיקרה – ואז הסתובב, תפס אותי בידיו ומשך אותי איתו אל ערימה של עלים. התגלגלנו מצחוק תוך כדי שנאבקנו זה בזה בין העלים, וחשבתי על כך שאני אף פעם לא נהנה כמו שאני נהנה כשאני עם גייג'. כשאני איתו, אני לא מרגיש כמו שרימפ או שידיי נראות כמו ענפים, כפי שהילדים בבית הספר נוהגים לכנות אותי. ואני לא מרגיש שאני הגורם לכך שאימא שלי התאבדה או שאני עדין מדי. לא עם גייג'.
הוא זרק עלים אל פניי. אחד נכנס לתוך פי וירקתי אותו, ואז שנינו התגלגלנו שוב מצחוק.
כשנרגענו, הוא אמר בקול שקט, "לפעמים אני לא מצליח להבין את המילים... האותיות מבלבלות אותי. אני מנסה ומנסה וזה מתסכל אותי, מה שהופך את המצב לגרוע יותר. אני מרגיש כאילו המילים נכנסות לראש שלי ונעלמות שם, עד שלבסוף אני לא זוכר מה קראתי."
הלב שלי פעם בחוזקה. שמעתי על לקויות למידה שמשפיעות על יכולות הקריאה. אולי גייג' סובל מלקות כלשהי?
"סיפרת את זה למישהו?"
"מה אתה חושב?" הוא התפרץ.
"היי, אל תתעצבן עליי."
"סליחה." הוא נענע בראשו, התרומם מערמת העלים וישב בגבו אליי. זזתי גם אני והתיישבתי על הדשא לצידו.
"אני יכול לעזור לך. אנחנו יכולים לקרוא יחד, ואני יכול לעזור לך בשיעורי הבית. לא נספר לאף אחד." אם צריך, אכין בשבילו את כל שיעורי הבית.
"אלוהים, אני שונא את זה שאני טיפש." הוא טמן את ידו בשערו.
"אתה לא טיפש."
"אתה רוצה ללמד אותי לקרוא, ג'ואי. המשמעות היא שאני טיפש."
"אתה לא טיפש," אמרתי שוב, בקול רם יותר הפעם.
הוא נראה מהוסס, שחרר את ידו משערו ופרע אותו. "לפעמים, כשאתה אומר דברים, אני מאמין לך כי אתה אומר אותם. אתה גורם לי לרצות להאמין בהם. אולי כי אתה חכם כל כך? או... לא יודע... אני בטוח שגם זה נשמע מטומטם."
הלב שלי פעם חזק יותר. הרגשה לא מוכרת עלתה בחזי... חום? זה היה מוזר, כאילו אושר וחום מתפשטים בגופי, ופתאום היה קשה לי לנשום. אהבתי את העובדה שאני חשוב לגייג'.
"אז נראה שגם אני טיפש כי ככה אני מרגיש לגביך."
הוא הביט בי, גלגל עיניים, ויכולתי לראות שהוא מנסה לכבוש חיוך. "מפני שאתה חנון, זוכר?" הוא אסף בידו עוד עלים וזרק אותם אל פניי.
המשכנו לשחק עוד זמן מה לפני שנכנסנו הביתה, שם התיישבנו ליד שולחן האוכל והכנו יחד שיעורי בית. גייג' לא הסכים לקרוא בפניי, ולא הכרחתי אותו. בשנה שעברה הוא תמיד התחמק מלקרוא בקול. עכשיו הבנתי למה.
הקראתי לו את השאלות ואת התשובות המגוונות שהוא היה צריך לבחור מהן. הכיסאות שלנו היו קרובים זה לזה, וכששמעתי את דלת הבית נפתחת, זזתי הצידה והתרחקתי ממנו. אני לא יודע למה, אבל פשוט ידעתי שזה מה שאני צריך לעשות.
כעבור דקה, שמעתי את צעדיו המתקרבים של אבא אל המטבח.
"איך היה היום שלכם, בנים?"
"בסדר, אדוני," ענה גייג'.
"אבא שלך מתרחק מצרות?" שאל אבא, ועצרתי את עצמי מלגנוח. שנאתי את זה. לפעמים הוא היה מספר לגייג' על דברים שאבא שלו עשה. הוא תמיד אגרף את כפות ידיו והעמיד פנים שזה לא מטריד אותו, אבל זה כן הטריד אותו. הרגשתי את זה.
"כפי שהוא תמיד עושה, אני מניח," השיב גייג'.
"אל תגדל להיות כמוהו. תמשיך לשחק בייסבול ותעשה משהו עם החיים שלך. קיוויתי שגם ג'ואי ישחק, אבל הוא רזה מדי."
אבא צחק, ומייד השפלתי מבט, מקווה שאיכשהו גייג' לא שמע את זה. כן, הייתי רזה מדי ושנאתי את זה, אבל זו לא הייתה הסיבה לכך שלא שיחקתי בייסבול או כל ספורט שהוא. לא שיחקתי כי לא אהבתי את זה. אני חייב לאהוב ספורט רק כי אני בן?
סנאפ!
עיניי מייד נמשכו הצידה, והבנתי שגייג' החזיק את העיפרון שלו חזק כל כך, עד שהוא נשבר. אבא לא שם לב לזה. הוא המשיך למלמל, לקח משהו לשתות ויצא.
גייג' דחף אותי מעט ואמר, "לא משנה מה הוא אומר, אני אוהב אותך בדיוק כמו שאתה."
כשהוא שחרר את כף ידו המאוגרפת, ראיתי סימני ציפורניים בחלקה הפנימי. הוא השאיר את חותמו בה. עצביי גרמו לי להרגיש חוסר יציבות, נשימתי נעתקה, ובכל זאת, לא הצלחתי לעצור את עצמי מלהושיט את ידי אליו... ולגעת בקצות אצבעותיי בסימני הציפורניים שנטמעו בכף ידו. בבקשה, אל תחשוב שאני מוזר. בבקשה, אל תחשוב שאני מוזר. אבל זה היה גייג', לא? איכשהו, הוא תמיד הבין אותי.
"לפעמים, כשאתה אומר דברים, אני מאמין לך כי אתה אומר אותם. אתה גורם לי לרצות להאמין בהם," חזרתי על המילים שהוא אמר לי קודם לכן, כשהיינו על ערמת העלים.
גייג' לא הגיב, לכן הרמתי את מבטי כדי לפגוש בעיניו הכחולות. הוא הביט בי באופן מוזר, פניו התעוותו כאילו הוא מנסה להבין משהו.
"כנראה זאת הסיבה שבזכותה אנחנו צוות טוב," הוא ענה לבסוף.
כן, כנראה זאת הסיבה.
פרק 1
גייג'
בן שבע־עשרה
"השמועות מספרות שקייטי טיילור דלוקה עליך. שמעתי שהיא רוצה לתת את הבתולים שלה לגייג' האגדי כי הוא כזה חתיך. אז... אתה יודע... נראה שתוכל להשכיב אותה."
שכבנו על הדשא בזמן הפסקת הצהריים – קווין, אנג'י, ג'ואי ואני. קווין החזיק שקית של סקיטלס בידו, זרק סוכריות אחת־אחת לתוך פיו ודיבר תוך כדי כך. לפעמים הוא התנהג מגעיל, אבל בסופו של דבר הוא בחור טוב. הכרנו את אנג'י בכיתה ז' ואת קווין בכיתה ח'. החברות בינינו הייתה טובה. הם חיבבו את ג'ואי ואותי, קיבלו את ג'ואי ואותי. וגם אם הם לא הבינו למה אנחנו קרובים כל כך, הם מעולם לא אמרו משהו על זה. אף אחד אחר לא עבר את המבחן הזה, וגם אם הייתי בסדר עם רוב האנשים – כמו חבריי לקבוצת הבייסבול – אף אחד לא באמת היה חלק מאיתנו, חוץ משניהם.
"כן?" שאלתי לבסוף והפניתי את מבטי אל קייטי. היא ישבה עם החברות שלה סביב אחד מהשולחנות החיצוניים. קייטי הייתה מעודדת. מקובלת. כל מה שג'ואי שנא. היא הביטה לעברי, והחיוך שלה אישר לי את מה שקווין אמר על כך שהיא דלוקה עליי. אם כי הייתי בספק שהיא רוצה לשכב איתי.
"אנחנו אמורים להיות מופתעים?" שאל ג'וג'ו. "כולן דלוקות על גייג'." הוא הכניס צ'יפס אחד לתוך פיו. רק אני קראתי לג'ואי ככה. כשאחרים ניסו, הוא אמר להם לא לעשות את זה. לא לקרוא לו בשם הזה. שאלתי אותו פעם אם מפריע לו שאני קורא לו ככה. אני לא בן זונה. לא אקרא לו בשם שהוא שונא. הוא רק משך בכתפיו ואמר שאם אחרים יקראו לו ככה, התחושה תהיה לא נכונה. ככה היינו. הקשר ביני לבין ג'ואי היה מיוחד, כאילו נועדנו להיות החברים הכי טובים. אולי זה לא נשמע הגיוני, אבל מי אמר שזה חייב להיות הגיוני? זה היה המצב וזהו.
"טוב... אני באמת חביב מאוד." הקפצתי את הגבות שלי בשובבות.
ג'ואי גלגל עיניים ואמר, "אתה מגוחך."
"אם אני מגוחך, אז גם אתה מגוחך." כמובן, ג'וג'ו לא היה מגוחך. הוא לא היה שחצן כמוני ובכל זאת, כולם ידעו שלכל מקום שג'ואי ילך, אני אלך וכך גם הוא. השוני היחיד בינינו היה הבייסבול בשבילי והנושאים החכמים בשבילו. זה הוביל לבדיחה קבועה בינינו שאמרה, לא משנה מה אחד מאיתנו יהיה, כך יהיה גם השני. היינו שונים בכל כך הרבה דרכים אבל כמו שאמרתי, היינו אנחנו. צמד. עסקת חבילה.
אבא שלו לא אהב אותי כי הוא היה מפקד המשטרה ואני הייתי הבן של השתיין של העיר. לא העמדנו פנים שאנחנו מחבבים זה את זה. שנאתי את הבן זונה. לעיתים, כשהוא כעס, הוא הרים ידיים על ג'ואי. ולעיתים קרובות יותר, הוא אמר לו מילים קשות. תמיד חשבתי שההתנהגות שלו גרועה יותר מאשר מצב השכרות של אבא שלי. בנוסף, אף אחד לא ידע על מעשיו של אבא של ג'וג'ו. הוא לא הרשה לי לספר.
"אז זה אומר שגם אני כזה חתיך?" שאל ג'וג'ו.
"טוב... יש בינינו כמה הבדלים."
הוא זקר לעברי אצבע משולשת כשאנג'י אמרה לקווין, "אלוהים אדירים, רומיאו. למה אתה הרכלן הכי גדול בעולם?" קולה היה גבוה, מעט צווחני, מה שזיכה אותה בכינוי מאוס1. אנג'י מעולם לא הייתה מהשקטות. הכינוי של קווין היה רומיאו כי... כי הוא תמיד עשה דברים כאלה – שיתף רכילויות בנוגע למי דלוק על מי, מי רוצה להזדיין עם מי. חוץ מזה, הוא חשב שהוא מאוהב בכל בחורה שהוא יצא איתה, אבל האמת היא שהוא היה מאוהב רק במאוס, והיא לא תצא איתו לעולם.
"כדי שיהיה לך על מה להתלונן," השיב רומיאו. "נראה שהיית צריכה סיבה."
הם תמיד חזרו לאותה הנקודה שבה הם רבים.
בזמן שאבא שלי אהב לשתות יותר מדי, אימא של מאוס הייתה ידועה בכך ששכבה עם כל הגברים בעיר. לא הבנתי למה אכפת לאנשים כל כך. למי אכפת אם שני מבוגרים מזדיינים בהסכמה? בבקרים מסוימים, הייתי מוצא את אימא שלה מדדה אל המיטה עם אבא שלי אחרי שבילו לילה שלם בבר. ידעתי שזה הטריד את מאוס יותר מכפי שהיא הייתה מוכנה להודות. היא התנהגה כאילו זה לא מפריע לה, אבל בכל פעם שמישהו אמר משהו בנושא, זיק של כאב חלף בעיניה. היה לה אותו מוניטין כמו של אימא שלה, ולדעתי היא גרמה לזה בכוונה. כמו הפגנת סולידריות או משהו כזה. זו הייתה אחת מהסיבות הרבות שאהבתי להכות אנשים שקראו למאוס או לאימא שלה זונה.
אם לא הייתי טוב כל כך כשחקן בייסבול, הקטטות שנקלעתי אליהן והציונים שלי היו גורמים לסילוקי מבית הספר. יכולתי להתמודד לבד עם כל הקשור לבייסבול, וג'ואי ניסה לעזור לי להיות פחות מטומטם. הוא חשב שהוא מצליח. הוא טעה.
"למה אתם רבים כל הזמן?" שאל ג'וג'ו ברוגז. "זה מעצבן בטירוף."
התשובה לכך הייתה ההכחשה שלהם לעובדה שהם מאוהבים זה בזה. רומיאו כן יודה בזה, אם תינתן לו הזדמנות. מאוס, לעומת זאת, אף פעם לא תודה בזה.
"למה גייג' חושב שהוא אלוהים? אנחנו מי שאנחנו," ענה רומיאו.
למרבה המזל, נשמע הצלצול. לא שרציתי להיכנס לכיתה, אבל יותר מזה לא רציתי להיות השופט במריבות שלהם. התרוממתי על רגליי והושטתי את ידי אל ג'וג'ו. הוא החזיק בה ועזרתי לו לקום, ולאחר מכן עזרתי לרומיאו ולמאוס. הם התחילו לדבר על שיעורי הבית וככה פתאום הריב ביניהם נשכח.
"נתראה אחר כך, ג'ואי. להתראות, הירו2," אמרה מאוס. שנאתי את הכינוי המפגר הזה. לא הייתי גיבור של אף אחד ולא רציתי להיות, אבל הם חשבו שאני כן. אתה אמור לעמוד לצד האנשים שאכפת לך מהם, זה לא אמור להפוך אותך לגיבור.
"הכנת את שיעורי הבית שלך?" שאל ג'וג'ו כשהרמתי את תיק הגב שלי והתחלנו ללכת לכיוון הכיתה.
"אין תגובה." השיחה הזאת לא הפתיעה אותי מכיוון שהוא תמיד בדק מה מצבי, לכן הוספתי, "הציון שלי נחשב לסביר. אני רק צריך שזה יהיה מספיק כדי לעבור. ניסיתי ו... אתה יודע." לפעמים זה היה הפתרון הקל יותר. כשמתאפשר לנו, ג'ואי ואני מכינים שיעורי בית יחד. הוא מקריא לי את הכתוב ועוזר לי להבין את החומר. רוב הזמן אני עונה על שאלות ומכתיב לו את התשובות שלי, מפני שאם אכתוב אותן בעצמי, אעשה זאת עם המון שגיאות כתיב או בבלבול. לכן הוא כותב אותן בשבילי ומוודא שזה יהיה בכתב יד שונה, אבל לאחרונה הוא התחיל לעבוד במשרה חלקית בסופרמרקט כאורז מוצרים ויש לו פחות זמן פנוי. "חוץ מזה, זה טיפשי."
הוא הביט בי וגלגל עיניים. ג'וג'ו עשה את זה הרבה. בכנות, באמת חשבתי שזה טיפשי. כשנסיים את התיכון בסוף השנה, ארבעתנו נסתלק מהנדרסונוויל, העיירה הקטנה בצפון קליפורניה, שלרוע מזלנו נגזר עלינו לגור בה. התוכנית שלנו היא לטייל במהלך הקיץ ברחבי ארצות הברית, לפני שנעבור לדרום קליפורניה, אבל לא בטוח שזה יקרה בסוף. הם מדברים על זה כאילו זה יקרה בטוח, אבל אני לא ממש אופטימי. חוץ מזה, לימודים ואני מעולם לא היינו שילוב טוב. ג'וג'ו מתכוון ללמוד אסטרונומיה, מאוס תלמד אומנות, ורומיאו רוצה ללמוד הוראה. אני אהיה הבחור שישתרך אחריהם, אם זה בכלל יצא לפועל.
"גייג'..." הוא השתמש בקול המאוכזב שלו, הקול שמבהיר לי שהוא לא בעד מעשיי. הכרתי את כל הקולות של ג'ואי.
כרכתי את זרועי סביב כתפיו ומשכתי אותו אליי. ג'ואי כמעט נפל. אומנם הוא היה גבוה כמעט כמוני, אבל ללא מסת שריר. ידיו ורגליו היו ארוכות ורזות, כך שהשם טוויג3 התאים לו. "תהיה נחמד אליי. מר ג'ונס עומד לצעוק עליי."
הוא נאנח. "לא, הוא לא יצעק עליך כי הכנתי בשבילך את שיעורי הבית שלך."
גופי נדרך מייד. הוא למד, עבד, הכין את שיעורי הבית שלו ואת שלי? "למה עשית את זה? אתה לא צריך לטפל בכל החרא שלי." עכשיו זה היה תורי להישמע קודר כלפיו. זו לא הייתה אחריותו לעבוד קשה יותר רק כי אני מתקשה עם המילים. להכין שיעורי בית יחד זה דבר אחד, אבל לאפשר לו להכין אותם בשבילי – זה פשוט לא הוגן.
"סתום את הפה וקח את זה, גייג'."
הוא היה היחיד בקבוצה שלנו שלא קרא לי הירו. זה לא משהו שהייתי צריך לבקש ממנו לא לעשות. הוא פשוט... ידע.
תחושת מבוכה בערה בתוכי. נהמתי ולקחתי ממנו את שיעורי הבית. לעזאזל. שנאתי להיות טיפש. "אני אפצה אותך."
הוא נענע בראשו. "אל תהיה מגוחך. אתה לא צריך לפצות אותי."
נישקתי את המצח שלו בנשיקה קולנית. רוב תושבי העיר היו הומופובים בטירוף, אבל תלמידי בית הספר לעולם לא יעירו לנו. כולם ידעו שככה נהגנו זה כלפי זה, ולמרות זאת, רוב התלמידים תהו אם ג'וג'ו גיי. אני לא תהיתי מפני שכך או כך, לא היה אכפת לי. הוא תמיד יהיה החבר הכי טוב שלי, לא משנה מה. ואם הוא גיי, הוא יספר לי כשהוא יהיה מוכן.
"אתה כזה מגעיל," הוא אמר וניקה בדרמתיות את הנקודה שבה נישקתי אותו.
"אז? אתה אוהב אותי בדיוק כמו שאני."
ג'ואי גלגל עיניים ואמר, "שיהיה."
לאורך השיעור הרגשתי שקייטי מסתכלת עליי, ומדי פעם בפעם הפניתי את מבטי לכיוונה. כאילו... איך יכולתי שלא? היא הייתה יפה, ואני הייתי חרמן.
כשנשמע הצלצול, ניגשתי אליה.
"היי, גייג'."
"היי. יש לך תוכניות לסוף השבוע הקרוב?"
"אני מקווה שעכשיו יהיו לי."
"אולי אחרי משחק הפוטבול בשישי בערב?" לא שיחקתי, אבל רומיאו כן שיחק, לכן אנחנו תמיד הולכים יחד כדי לתמוך בו. המשפחה שלו עשירה והוא מפונק בטירוף, אבל הוא מעולם לא ניצל את זה לטובתו. כמו כן, לא הוא ולא משפחתו התייחסו אלינו כנחותים רק כי יש להם יותר מאשר לנו. ההורים שלו היו נחמדים, ומכיוון שהיו להם הרבה מחויבויות חברתיות, לא תמיד הם הצליחו להגיע למשחקים.
"מגניב. אשמח מאוד," אמרה קייטי.
אהיה עם החברים שלי במהלך המשחק, ולאחר מכן אוכל להיפגש איתה.
כשהרמתי את מבטי, ראיתי שג'ואי יוצא מהכיתה שלו. מאחר שהשיעור הבא שלנו מתקיים בכיתות סמוכות, הוא בדרך כלל חיכה לי.
"מצוין. אהיה איתך בקשר," אמרתי ומיהרתי אל הדלת.
"ביי!" קראה קייטי בעודי מפלס את דרכי במסדרון הצפוף, ממהר להשיג את ג'ואי.
"מה לעזאזל, בנאדם?"
"נראה שהיית עסוק, אז תיארתי לעצמי שתמצא לבד את הדרך אל הכיתה," הוא אמר.
"אני אף פעם לא עסוק מדי בשבילך." גם אם אני יוצא לדייטים לפעמים, אין דבר שחשוב לי יותר מהחברים שלי, אפילו לא זיונים. אם כי סקס זה כיף אמיתי.
"וואו, כמה מזל יש לי!" הוא אמר בדרמתיות. ג'ואי בהחלט היה פחות שקט מכפי שהוא היה כשנפגשנו לראשונה, גם אם הוא מעולם לא היה רועש או בעל ביטחון עצמי כמונו. והוא גם היה היחיד שידע שלמרות הביטחון העצמי הגבוה שיש לי בנושאים מסוימים, ביתר המקרים אני מזייף לגמרי.
"כן, יש לך הרבה מזל."
שנינו התחלנו לצחוק. אם לא האבא שלו והעובדה שאני שונא את הבן זונה על כל החרא שהוא עושה, הכול היה יכול להיות מושלם. המחשבה על המפקד רובינסון גרמה לי לחרוק שיניים. למה חשבתי עליו, לעזאזל? הוא תמיד הרס לי את מצב הרוח.
ג'ואי היה ראוי להרבה יותר מהאבא הזה, לכן אמצא דרך להסתלק מהנדרסונוויל, ולו רק מפני שאני יודע שהוא לא יעזוב בלעדיי.
1 מאנגלית: עכברונת
2 מאנגלית: גיבור
3 מאנגלית: ענף
