בית
בית הוא משענת. מקום שאליו אתה חוזר ושבו אתה מוצא נחמה וביטחון. הוא במידה רבה מה שמגדיר אותך כאדם. הבית שלי הוא בית אלפא. כבר לא כל־כך קיבוץ, אבל עדיין בית. גם אחרי שעזבתי אותו, אולי אפילו יותר. עוברת בי המחשבה האוניברסלית והסובייקטיבית לחלוטין שאם עברת שם, בנקודה כלשהי על ציר הזמן, אפילו לחודשים או שבועות ספורים, דמותך ואישיותך בוודאי הושפעו מהנופים, מהאוויר, מהשבילים, מההר, מהעמק. מהבית.
זה היה באחד הקיצים. בדיוק שקדתי על ליקוט חומרים למחקר היסטורי חדש, שאפתני משהו. תכננתי לכתוב על רחוב מפורסם בתל אביב. אספתי מאמרים, שאלתי ספרים. התחלתי בקריאת טקסט חשוב כבסיס למחקר. אבל בכל פעם שפתחתי את הספר מצאתי עצמי מחפש באובססיביות ובלהט חומרים היסטוריים על נושא אחר לגמרי. כל מידע שמצאתי הוביל לקצה חוט אחר, לאט־לאט הורכב פאזל צבעוני ומרתק. ובעודי נאבק בספר התל־אביבי, מסתבר שבינתיים גמעתי חמישה ספרים על מה שבאמת עניין אותי. הקיבוץ שלי.
מגיל צעיר נמשכתי לעבר של הקיבוץ. הוא הילך עליי קסם, ריחף מעל היום־יום ובמיוחד בחג ומועד. עזבתי אותו מזמן. התרחקתי למחוזות אחרים, ואיכשהו זה כל הזמן חזר. התקשיתי להודות בפני עצמי עד שלא נותרה לי ברירה. הבנתי שעליי להגיב איכשהו לדחף הזה, לבדוק מה העניין.
אולי זו האווירה העכורה באותם ימים, בשיאו של מאבק ציבורי מכוער שהתנהל סביב נחל בקיבוץ השכן; אולי השהות הממושכת בבידוד בקיבוץ שכן אחר בשל מגיפה עולמית; אולי זרם עומק נפשי שכלל לא הייתי מודע אליו. הבירור, בכל אופן, היה מהיר. ההחלטה קלה — ברור שאכתוב על הקיבוץ.
אבל על מה? המסגרת הטבעית שאפשר להיתלות בה — ציון מאה שנים לעלייה על הקרקע בנובמבר 2022. על הלינה המשותפת כבר כתבו המון. ההפרטה והשינוי מעניינים אבל טריים מדי, פצעים רבים עדיין פתוחים. הסיפור של הקיבוץ מראשיתו ועד היום רחב וכללי, תפסת מרובה לא תפסת.
בינתיים התחלתי לעבור על סיפורי החיים של כל מייסדי וּותיקי הקיבוץ. הייתי מרותק, המון פרטים לא מוּכּרים, מסקרנים. אף שאפשר לחשוב שהקשישים קשי העורף, הזועפים, המרירים, שזכרתי מילדותי, נולדו כאלה, נעו באטיות על קלנועיות מקרטעות, נזפו בנו כשהכדור נבעט לגינה שלהם והטילו עלינו אימה, הם היו צעירים פעם. הם חיו חיים סוערים. הם יצרו. הם בנו בית. רובם היו שותפים לאותה פרשה חשוכה ונשכחת, אשר לאן שלא תפנה בדברי הימים של בית אלפא, תמצא אותה.
למרבה הצער לעתים בית מתפרק. הוא לא חדל מלהיות, אבל הוא משתנה ללא הכר והופך ונהיה משהו אחר. הסיפור שאני רוצה לספר כאן הוא על הדרך שהובילה את הבית שלי להתפורר מבפנים. זה בכלל קרה הרבה לפני שנולדתי. לפני שההורים שלי נולדו. הסבים שלי הגיעו לקיבוץ רק שנים ספורות אחר־כך.
זה סיפור שיש בו אידאולוגיה, פוליטיקה, יצר והמון־המון ייסורים. סיפור שהוא יותר מכול על בני אדם. משום מה הוא נשכח, ולא בהכרח מסיבות שגויות. הטראומה הכבידה. האם נכון בכלל לחזור ולנבור בפצע? למי זה יועיל? ולמה? הנושא לא מוצה לפני שמונים שנה? מדוע להכאיב שוב?
אינני יודע להשיב לשאלות האלה. משהו בזה לא נותן מנוח. שנים ארוכות הפצע היה פתוח. המעורבים לא הִרבו לדבר על זה. לא היה צורך במילים ובהתוודות. המבט החטוף כשהדרכים הצטלבו על המדרכה אמר הכול. הזמן חלף, הדור הלך ונגמר. "הפצע נגלד וצלקת נשארה," אמר אחד מגיבורי הפרשה כארבעים שנה אחרי שהסתיימה.
פרשת בית אלפא קראו לה. או בשם — בדיעבד נטול טקט — ששרד עם השנים: "הטרנספר". קשה מאוד לסכם אותה לכדי משפט אחד. לא כל שכן להסביר אותה. בתודעה שלנו הטרנספר תמיד היה שם, אבל כמשהו אגבי ורחוק שנות אור: חילופי אוכלוסין בין בית אלפא לרמת יוחנן ב-1940 על רקע חילוקי דעות בין מפא"י לשומר הצעיר. זהו, פחות או יותר. על סיפורי העלייה לקרקע והחלוצים שמענו בלי סוף, גם על השירים וכל שאר הדברים שמהם עשוי הפולקלור המקומי. בפרשה ההיא לא נגעו, טאבו, וזה בדיוק מה שנחוץ כדי לעשות אותה למעניינת.
לא ידענו דבר על האנשים שעזבו, ומה הוביל אותם לעזוב. לא ידענו שזו הייתה פרשה ארוכה ומסועפת, מימי ראשית הקיבוץ. לא ידענו שהיא העסיקה את צמרת תנועת העבודה והיישוב. שברל, אשכול, גולדה, בן גוריון ורבים אחרים השקיעו בה את מיטב מרצם, ימים ולילות. ושכל זה קרה בימים של המרד הערבי ומלחמת העולם השנייה.
היום קשה להבין איך בשעה שהתחוללו שני אירועים מכוננים בעיצוב התודעה הישראלית העכשווית, שהיא תולדה של השואה ושל הסכסוך הישראלי־פלסטיני, עסקה צמרת היישוב בתככים של קיבוץ קטן ומרוחק בקצה עמק חרוד. אבל היו לכך סיבות, והקשרים, דברים שאז נתפסו כעומדים ברומו של עולם, כמכריעים לאומה ולארץ, ובמרחק הזמן נראים זניחים. אולי זו עוצמתו של הסיפור. הוא נקודתי ומקומי, אך מסַפר משהו גדול יותר על התקופה ועל האנשים.
היו לאורך השנים התייחסויות כאלה ואחרות לפרשה. שביבי הגיגים וכרוניקות בעיתונות תנועתית. שני אזכורים בולטים יותר. הראשון בספר "פרשת בית אלפא" שעוזבי בית אלפא הוציאו לאור ברמת יוחנן ב-1942, והוא כתב אישום זועם, נוקב וכואב כנגד הנשארים, שנכתב בסערה ונקרא כתעודה היסטורית חשובה. השני בספר "ההר והבית" של נתן שחם ב-1984, בסימן שישה עשורים לבית אלפא. בעט המיומנת של שחם, בלשונו הציורית ובידענותו הייחודית, הוא כותב את ההיסטוריה של בית אלפא ובתוכה גם הפרשה. שחם, שהכיר את הנפשות הפועלות היטב, ושחלקן עוד חיו בעת פרסום הספר, נשמר והקפיד — באופן מובן — בכבודם של גיבורי הפרשה. לכן היה ממד מסתורי וקשה לפיצוח בטקסט שלו, שרק יודעי חן יכולים לפענח.
כאמור, זמן עבר. יותר משמונים שנה מהטרנספר, כמעט ארבעים שנה מההר והבית. יש בעיקר שכחה. אחרוני דור המייסדים מזמן כבר אינם, מעטים בני הדור השני שזוכרים בצלילות את השנים ההן. באופן טבעי המטענים קצת שקעו. ניתן כעת להתבונן במבט מרוחק די הצורך על אשר אירע. לבחון את הנסיבות, להתחקות אחר הגיבורים, לספר את הסיפור כמו שהיה. וזה מה שאנסה לעשות כאן.
הבחירה בסגנון הסיפורי נועדה להקנות לטקסט מנגינה מסוימת, להוליך את הקורא/ת בנבכי התקופה דרך מסננת ידידותית ומציאותית. עם זאת, חשוב לציין שהספר מבוסס על מחקר היסטורי קפדני.
זהו לא שיר הלל לקיבוץ. לא התרפקות על עולם נעלם, לא נהי על אובדן הדרך והשתנות הקיבוץ והמדינה. כמו בכל בית, יש דברים להתגאות בהם ויש דברים להתבייש בהם. היום, כמו לפני מאה שנה. בסיפור שיסופר המורכבות ניבטת מכל אבן דרך. חולשות אנושיות לצד הִתעלות מופלאה, כחלק מפסיפס עשיר של קיבוץ שקם מאפס ונבנה עם הזמן. כולם טובים וכולם רעים. הוא מתמקד בתקופה מוגדרת, בפרשה נשכחת. מעבר להם, ברובד נסתר, מבויש משהו, מסופר סיפור שנובע מאהבה של איש למקום שממנו הוא בא.
