"אדוני השוטר“, אני מנסה לומר לו באדיבות ובאורך רוח, "דום לב זה מוות מהיר, אין לי הרבה מה לספר על זה“. “אבל אני חייב למלא עמוד שלם בדוח“, הוא אומר לי ברצינות גמורה, כולו לחוץ, "אני לא יכול לכתוב בתיאור המקרה רק שורה אחת“. גם מעבר להלם שהייתי בו הצלחתי להבין שהוא כנראה חדש בתפקיד, אבל זה לא עניין אותי. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא אבא שלי, שמת פתאום על הספה בסלון, במרחק של עשרים ס״מ ממני. איך הוא שכב שם מכוסה בסדין ובשנייה אחת קיבל את שמו החדש בישראל "גופה".
שבעה זה הזמן שבו מתחילים ללעוס. תנועות פה מונוטוניות, צפופות, מתחילות ללעוס בשבילנו את המאכל הזה, הקשה והמר לעיכול. רגע לפני שהוא נכנס אלינו לגרון כגוש קשה לבליעה, אנחנו לועסים כמה שיותר את הידיעה שנפלה עלינו, והיא תמיד נופלת עלינו גם כשזה צפוי. 
אני לא יודעת איפה זה, כלומר הספרון הזה, פוגש אתכם - לפני אבל או אחריו - אבל יש מצב שתשאלו את עצמכם למה אתם צריכים את זה, או למה היא, כלומר אני, צריכה להוציא את זה. ובכן, אין לי תשובות. זו מסה אישית עם רגעים משתי השבעות שישבנו על הורי, ששבע שנים פרידו ביניהן. יש כאן רגעים שריגשו  אותי, רגעים שהצחיקו אותי, תובנות שקיבלתי תוך כדי, טיפים שאני רוצה לתת, ובסוף - בסוף יש לי גם כמה משפטי נחמה. אתם יותר ממוזמנים לקפוץ ישר אליהם.
רונית סלניקיו־גפן היא אמא של ניב ואסף, בת הזוג של טלי, אשת תקשורת, מגשרת, מחברת ספר הפרוזה "קרידה" ושני ספרי שירה: "תני לי לקרוא לך" ו"שח הקול אני".