מאז ומתמיד התנגדה תורת המוסר לתובנה הילדותית, ולפיה אי אפשר להיות ראויים לאושר. התנגדות זו נשענה לא אחת על דברי הפילוסוף עמנואל קאנט, שעמד יותר מכל אדם אחר על ההבדל שבין חיים מכובדים לחיים מאושרים. "מה שדוחף אותך בלהט אל האושר", כתב, "זו נטיית הלב שלך; לאחר מכן, ההיגיון שלך מתנה את נטיית לבך בהכרח כי — ראשית כול — תוכיח כי אתה ראוי לאושר". עם זאת, הבעיה היא שאין לנו (או לילד שבנו) כל מושג מה לעשות עם אושר שאנו ראויים לו. איזה אסון יהיה אם אישה תאהב אותנו מכיוון שאנו ראויים לכך! ואיזה שעמום נורא זה להיות מאושרים כתגמול לעבודה שעשינו היטב!
מה שמאחד בין קסם לאושר אינו בלתי מוסרי ותו לא. אדרבה, הוא אף יכול להעיד על אתיקה נעלה. זו מתגלה באמרה העתיקה הקובעת כי האדם שהבחין באושר שלו כבר חדל להיות מאושר. כלומר, האושר מקיים עם הסובייקט שלו יחסים פרדוקסליים. אדם מאושר לא יכול להיות ער לאושרו שלו, והמושא של האושר אינו ממשי, אין לו צורה של מודעות — גם אילו הייתה הטובה ביותר. כאן מתגלה הקסם בערכו הייחודי: הקסם הוא האמצעי היחיד שמאפשר לאדם לומר לעצמו שהוא מאושר או בכלל להיות ער לכך. אדם שנמצא בהשפעת הקסם חומק מההיבריס שכרוך בהכרת האושר שלו. אף על פי שהוא ער לאושר שלו, האושר בעצם אינו שלו. כך, כשיופיטר התאחד עם אלקמנה היפה באמצעות התחזות לבעלה אמפיטריאון, הוא לא נהנה ממנה כיופיטר ואף לא נהנה ממנה כאילו היה אמפיטריאון. כל שמחתו השתייכה לכישוף, והוא נהנה במודע ובאופן טהור רק ממה שהשיג דרך נתיבי הקסם. רק האדם המכושף יכול לומר בחיוך "אני", והשמחה הראויה באמת היא זו שלעולם לא נחלום להיות ראויים לה.
*המשך הפרק בספר המלא*
