פרק 1
(מכתב מאן שֶרְלי, בוגרת תואר ראשון במדעי הרוח, מנהלת תיכון סַאמֵרסַייד, אל גילִבֵּרט בְּלַיית, סטודנט לרפואה במכללת רֵדְמוֹנד, קינְגסְפּוֹרט)
בית עצי הצפצפה
משעול הרפאים
יום שני, 12 בספטמבר
יקר שלי,
בהחלט כתובת ראויה לשמה! האם שמעת מימיך משהו מופלא כל כך? 'בית עצי הצפצפה' הוא שמו של ביתי החדש, ואני אוהבת אותו. אני אוהבת גם את 'משעול הרפאים', שלא קיים באמת באופן רשמי. הוא אמור להיקרא רחוב טְרֵנט, אבל הוא נקרא כך רק בהזדמנויות הנדירות שבהן שמו נזכר בעיתון השבועי, ואז אנשים מביטים זה בזה ואומרים, "איפה זה רחוב טרנט, לכל הרוחות?" השם הוא משעול הרפאים, אם כך, אף שאינני יכולה לומר לך מדוע. כבר חקרתי את רֵבֶּקה דְיוּ בנושא, אבל היא רק אמרה שככה קוראים לו מאז ומעולם, ושלפי איזה סיפור ישן המקום רדוף רוחות רפאים. אבל היא מעולם לא ראתה ברחוב הזה יצור מאיים יותר ממנה־עצמה.
על כל פנים, אני רצה מהר מדי בסיפור. אתה עדיין לא מכיר את רבקה דיו. אבל אתה תכיר אותה, הו, כן, אתה בהחלט תכיר אותה. אני צופה שרבקה דיו תוזכר הרבה במכתביי העתידיים.
שעת דמדומים עכשיו, יקירי. (דרך אגב, 'דמדומים' היא מילה מקסימה כל כך, נכון? אני מעדיפה אותה על 'בין ערביים'. הצליל כל כך קטיפתי ועטוף צללים ו... ו... דמדומי.) בשעות היום אני שייכת לעולם... בלילות - לשינה ולנצח. אבל בשעת הדמדומים אני חופשייה משניהם ושייכת לעצמי בלבד... ולך. לכן אני מתכוונת להקדיש את השעה הזו אך ורק לכתיבת מכתבים אליך. אף על פי שהמכתב הזה לא יהיה מכתב אהבה. העט שלי חורק, ואני לא מסוגלת לכתוב מכתבי אהבה בעט חורק, או בעט קשיח מדי או חלוד מדי. לכן תקבל ממני מכתב מהסוג ההוא רק כשיהיה לי עט מהסוג הנכון בדיוק. בינתיים, אספר לך על משכני החדש ועל הנפשות הגרות בו. גילברט, הן כאלה מתוקות!
הגעתי לכאן אתמול בחיפושים אחר אכסניה. גברת רייצ'ל לינד נלוותה אליי, כביכול על מנת לערוך קניות, אבל למען האמת, ובכך אין לי שום ספק, כדי לבחור את האכסניה שאגור בה. חרף ההתמחות שלי באמנויות והתואר הראשון במדעי הרוח, גברת לינד בטוחה שאני יצור צעיר וחסר אונים לחלוטין שיש להדריכו, להכווינו ולהשגיח עליו בשבע עיניים.
נסענו ברכבת, והו, גילברט, עברה עליי ההרפתקה המשעשעת ביותר! אתה יודע שתמיד הייתי מאותם אנשים שההרפתקאות נקרות בדרכם - בין שירצו בכך ובין שלא. נראה שהן נמשכות אליי כמו מגנט, וכך היה גם הפעם.
זה קרה בדיוק כשהרכבת החלה להאט לקראת העצירה בתחנה. התרוממתי מהמושב, וכשהתכופפתי להרים את המזוודה של גברת לינד (היא תכננה לבלות את יום ראשון אצל חברה בסאמרסייד), השענתי את כל כובד משקלי על מה שהנחתי שהוא זרועו המבהיקה של אחד המושבים. בן־רגע ספגו אצבעותיי הצלפה אלימה, ובקושי הצלחתי להחניק יללת כאב רמה. גילברט, מה שחשבתי לזרוע המושב היה למעשה ראשו הקירח של אחד הנוסעים! האדון נעץ בי מבט זועם, והיה ברור שזה עתה התעורר משינה. התנצלתי בפניו בהתרפסות וירדתי מהרכבת מהר ככל שיכולתי. כשהעפתי לעברו מבט אחרון, הוא עדיין נעץ בי עיניים זועפות. גברת לינד הייתה מבועתת לחלוטין, ומפרקי האצבעות שלי עדיין כואבים!
לא חשבתי שיהיה קשה כל כך למצוא אכסניה מתאימה, כי גברת טום פְּרינְגֵל אחת שיכנה בביתה את מנהלי תיכון סאמרסייד השונים במהלך חמש־עשרה השנים האחרונות. אבל משום מה אותה הגברת החליטה בפתאומיות שנמאס לה מה'טִרְחה' הכרוכה באירוח והודיעה שלא אוכל להתגורר אצלה. כמה וכמה מקומות מומלצים אחרים דחו אותי במגוון תירוצים מנומסים. כמה וכמה מקומות אחרים לא היו מומלצים. שוטטנו ברחבי העיירה כל אותו אחר הצהריים, מיוזעות ועייפות ומדוכדכות וכאובות ראש... בכל אופן, כך הרגשתי אני. כבר הייתי מוכנה להתייאש ולהרים ידיים, ואז, משעול הרפאים פשוט קרה!
קפצנו לבקר את גברת בְּרֵדוֹק, ידידה ותיקה של גברת לינד. וגברת ברדוק אמרה שהיא חושבת ש"האלמנות" עשויות לארח אותי.
"שמעתי שהן מחפשות דייר כדי לשלם את השכר של רבקה דיו. הן לא יוכלו להרשות לעצמן להמשיך להעסיק את רבקה אלא אם ימצאו מקור הכנסה נוסף, ואם רבקה תלך, מי בדיוק יחלוב את הפרה האדומה הזקנה?"
גברת ברדוק מדדה אותי בעיניים זעופות, כאילו חשבה שאני זו שאמורה לחלוב את הפרה האדומה, למרות שלא האמינה שאוכל לעשות זאת גם אם חיי יהיו תלויים בכך.
"על אילו אלמנות את מדברת?" דרשה גברת לינד לדעת.
"על דודה קייט ודודה צֵ'אטי, כמובן," אמרה גברת ברדוק, כאילו כולם, אפילו בעלת תואר ראשון בורה כמוני, אמורים לדעת במי מדובר. "דודה קייט היא גברת עַמְשָׂא מֵק'קוֹמבֵּר (אלמנתו של הקפטן), ודודה צ'אטי היא גברת לינקולן מֵק'לין, סתם אלמנה פשוטה. אבל כולם קוראים להן 'דודות'. הן גרות בקצה משעול הרפאים."
משעול הרפאים! זה הכריע את הכף. ידעתי שאני פשוט חייבת לגור עם האלמנות.
"בואי נלך לדבר איתן מייד," הפצרתי בגברת לינד. הרגשתי שאם נאבד ולו רגע, משעול הרפאים יתפוגג וישוב אל ממלכת הפיות.
"את יכולה לפגוש אותן, אבל רבקה תהיה זאת שתחליט אם הן ייקחו אותך או לא. רבקה דיו מושלת ביד רמה ב'בית עצי הצפצפה' - את זה אני יכולה להבטיח לך."
בית עצי הצפצפה! זה לא ייתכן, זה פשוט טוב מדי. הייתי בטוחה שאני חולמת. וגברת לינד בדיוק העירה שזה שם מוזר לבית.
"אה, קפטן מק'קומבר קרא לו ככה. זה היה הבית שלו, אתן מבינות. הוא שתל את כל הצפצפות סביבו והיה גאה בו מאוד, למרות שהגיע הביתה רק לעיתים רחוקות, ואף פעם לא נשאר הרבה. דודה קייט תמיד אמרה שזה לא נוח לה, אבל אף פעם לא הבנו אם הפריע לה הזמן הקצר שהוא בילה בבית, או זה שהוא חזר הביתה בכלל. טוב, העלמה שרלי, אני מקווה מאוד שתגורי שם. רבקה דיו היא טבחית טובה ומומחית ממש בטיפול בתפוחי אדמה! אם היא תחשוב שאת בסדר — תראי בעצמך בת־מזל. ואם לא... טוב, אז לא, וזהו. שמעתי שהגיע לעיירה בנקאי חדש שמחפש אכסניה, והיא עלולה להעדיף אותו. די מוזר שגברת טום פרינגל לא הסכימה לקחת אותך. סאמרסייד מלאה בבני פרינגל ובבני פרינגל למחצה. אנחנו קוראים להם 'המשפחה המלכותית', ותצטרכי לוודא שהם יחבבו אותך, העלמה שרלי, או שלעולם לא תצליחי להסתדר בתיכון סאמרסייד. הם תמיד ניהלו פה את העניינים. יש לנו רחוב שנקרא על שם קפטן אֵייבְּרֵהם פרינגל הזקן. הם ממש שבט, אבל שתי הגברות הזקנות במֵייפּלהֵרְסט הן המנהיגות הבלתי מעורערות. באמת שמעתי שהן לא מרוצות ממך."
"איך זה יכול להיות?" קראתי, "הרי מעולם לא נפגשנו."
"איזה דודן מדרגה שלישית שלהן הגיש מועמדות למִשֹרת מנהל בית הספר, וכל הפרינגלים חושבים שהוא היה צריך לקבל אותה. כשהמועמדות שלך אושרה, כל הלהקה חשפה שיניים וייללה בזעם. ככה זה אנשים. צריך לקבל אותם כמו שהם, את יודעת. הם יהיו נופת צופים מולך, אבל יחתרו תחתייך בכל הזדמנות. אני לא רוצה לרפות את ידייך, אבל אזהרה מראש עשויה לעזור. אני מקווה שתצליחי רק כדי להראות להם מה זה! אם האלמנות ייקחו אותך, לא יהיה אכפת לך לאכול עם רבקה דיו, נכון? היא לא משרתת, את יודעת. היא דודנית רחוקה של הקפטן. היא לא יושבת ליד השולחן כשיש אורחים, במקרים כאלה היא יודעת את מקומה. אבל מובן שהיא לא תחשיב אותך לאורחת אם באמת תגורי שם."
הבטחתי לגברת ברדוק החרֵדה שאשמח לאכול בחברת רבקה דיו וגררתי את גברת לינד משם. הייתי חייבת להקדים את הבנקאי.
גברת ברדוק הלכה בעקבותינו אל הדלת.
"ולא תפגעי ברגשותיה של דודה צ'אטי, נכון? היא נפגעת בקלות כזאת. כל כך רגישה, האומללה. את מבינה, היא לא ממש בעלת אמצעים כמו דודה קייט, למרות שגם לדודה קייט אין יותר מדי. חוץ מזה, דודה קייט חיבבה מאוד את בעלה, כלומר, את בעלה שלה, להבדיל מדודה צ'אטי שלא ממש חיבבה אותו... את הבעל שלה עצמה, אני מתכוונת. ולא פלא! לינקולן מֵקְ'לין היה תימהוני זקן. אבל היא חושבת שאנשים חושבים עליה רעות בגלל זה. מזל ששבת היום. אם זה היה יום שישי, דודה צ'אטי אפילו לא הייתה מעלה על דעתה לקחת אותך. היית חושבת שדודה קייט תהיה בעלת האמונות התפלות מבין שתיהן, נכון? מלחים הם כאלה. אבל זאת דווקא דודה צ'אטי, למרות שהבעל שלה היה נגר. היא הייתה יפה מאוד בזמנו, מסכנה."
הבטחתי לגברת ברדוק שאנהג ברגשותיה של דודה צ'אטי בחרדת קודש, אבל היא עקבה אחרינו במורד השביל.
"קייט וצ'אטי לא יחטטו בחפצים שלך כשלא תהיי בבית. הן מאוד מצפוניות. רבקה דיו עלולה לעשות את זה, אבל היא לא תגלה כלום לאף אחד. ובמקומך לא הייתי ניגשת לדלת הקדמית. הן משתמשות בה רק באירועים חשובים במיוחד. אני לא חושבת שהיא נפתחה מאז ההלוויה של עמשא. נסי את הדלת הצדדית. הן מחזיקות את המפתח מתחת לעציץ הפרחים שעל אדן החלון, אז אם אין אף אחד בבית, פשוט תפתחי את הדלת ותחכי להן בפנים. ולא משנה מה, אל תעזי לומר מילה טובה על החתול, כי רבקה דיו לא אוהבת אותו."
הבטחתי שלא אומר דברים טובים על החתול ולבסוף הצלחנו להימלט איכשהו. במהרה מצאנו את עצמנו במשעול הרפאים. זהו רחוב צדדי קצר מאוד שמוביל לשדה פתוח, ובמרחק מתנוססת גבעה כחולה המשמשת לו תפאורת רקע יפהפייה. בצידו האחד של הרחוב אין כלל בתים, והאדמה משתפלת מטה עד הנמל. בצד השני יש רק שלושה. הראשון הוא סתם בית, אין מה לספר עליו. השני הוא אחוזה גדולה, מרשימה ועגומה למראה, עשויה לבנים אדומות ומעוטרת אבן, עם גג משופע משני צידיו ותָחוּם במעקות ברזל, שחלונות רבים משובצים לכל אורכו. סביב־סביב לבית פזורים כל כך הרבה עצי אשוח ואשוחית עד שבקושי אפשר לראות אותו. בטח חשוך להחריד בפנים. והשלישי והאחרון הוא בית עצי הצפצפה, ממש בפינה. הרחוב עטור הדשא בחזיתו, ושביל כפרי של ממש, יפהפה ואפוף צללי עצים, מתפתל מצידו האחר.
התאהבתי בו מייד. אתה יודע שיש בתים שכובשים אותך ממבט ראשון, מסיבה שקשה מאוד להגדיר. בית עצי הצפצפה הוא כזה. יכולתי לתאר לך אותו כבית עץ לבן, לבן מאוד, עם תריסים ירוקים, ירוקים מאוד, ש"מגדל" מתנוסס בפינתו האחת, ושני חלונות מעטרים את גגו משני צדדיו. חומת אבן נמוכה חוצצת בין הבית ובין הרחוב, ועצי צפצפה קנדיים זהובים נטועים סביב לו במרווחים שווים. מאחורי הבית יש גן גדול, ובו גדלים יחד פרחים וירקות בערבוביה נהדרת, אבל כל זה לא יעביר לך את קסמו. בקצרה, זהו בית עם אישיות מלבבת, ומשהו בו מזכיר לי את החווה הירוקה.
"זה המקום בשבילי... אני בטוחה שזאת יד הגורל," אמרתי בהתרגשות.
גברת לינד נראתה כאילו אינה סומכת במיוחד על יד הגורל.
"זו תהיה הליכה ארוכה לבית הספר," אמרה בפקפוק.
"זה לא מפריע לי. הזדמנות טובה לפעילות גופנית. הו, תראי את חורשת עצי הלִבְנה והאדר הנפלאה הזאת שמעבר לשביל!"
גברת לינד הביטה אבל אמרה רק, "אני מקווה שהיתושים לא יציקו לך."
גם אני קיוויתי כך. אני מתעבת יתושים. יתוש אחד מסוגל למנוע ממני להירדם יותר ממצפון לא נקי.
שמחתי שלא היינו צריכות להיכנס דרך הכניסה הראשית. היא נראתה מאיימת כל כך... דלת כפולה גדולה עשויה עץ מלא, מאוגפת משני צידיה בלוחות זכוכית אדומים מעוטרים בפרחים. היא נראית כל כך לא שייכת לבית. הדלת הצדדית הקטנה והירוקה, שאליה מוביל שביל מתוק להפליא עשוי אבני חול דקות ושטוחות השקועות בדשא במרווחים שווים, נראתה ידידותית ומזמינה הרבה יותר. השביל הקטן נתחם משני צדדיו בערוגות מסודרות בקפידה של עשב חפוּרית, עשב לענה, חבצלות נמר, חינניות אדומות ולבנות, פרחי לבבות מדממים, ויליאם המתוק וזר הכלה, ומה שגברת לינד מכנה 'אדמניות'. מובן שלא כולם פורחים בעונה זו, אבל ניכר שהם פרחו במועדם ופרחו לתפארת. בפינה מרוחקת שבין בית עצי הצפצפה לבית האחוזה הקודר יש חלקת ורדים, ובסמוך לה חומת לבֵנים מכוסה גפנית מחומשת, שבמרכזה שער ירוק־דהוי שסבכה מקושתת קבועה מעליו. לפני השער צומחת גפן שחוסמת לחלוטין את הגישה פנימה, כך שברור שאיש לא פתח אותו זה זמן רב. למעשה, מדובר במחצית השער בלבד, כי החצי העליון הוא מלבן פתוח שדרכו יכולנו להציץ בפיסת גן שגדל פרא מן העבר האחר.
ברגע שעברנו את שער הגן של הבית, הבחנתי במקבץ תלתנים קטן ממש על יד השביל. דחף פנימי גרם לי להשתופף ולבחון אותם מקרוב. בחיים לא היית מאמין לזה, גילברט! ממש שם, אל מול עיניי, היו שלושה תלתנים עם ארבעה עלים! אם כבר מדברים על אותות וסמלים! אפילו הפרינגלים לא יוכלו להתווכח עם דבר כזה. חשתי בוודאות מוחלטת שלבנקאי אין שמץ של סיכוי מולי.
הדלת הצדדית הייתה פתוחה, כך שהיה ברור שיש מישהו בבית, ולא נאלצנו להציץ תחת עציץ הפרחים. דפקנו על הדלת, ורבקה דיו ניגשה אל המפתן. ידענו שזאת רבקה דיו כי היא לא יכלה להיות אף אחת אחרת עלֵי־אדמות, ולא יכול היה להיות לה שום שם אחר.
היא בסביבות שנות הארבעים שלה, ואם לעגבנייה היה שיער שחור היורד על מצחה, עיניים שחורות קטנות ומרצדות, אף זעיר עם חוד גבשושי ופֶה שאינו יותר מחריץ דק - היא הייתה נראית בדיוק כמוה. הכול בה קצת קצר מדי, זרועות ורגליים וצוואר ואף, הכול מלבד החיוך שלה. הוא רחב דיו להגיע מאוזן לאוזן.
אבל בשלב זה עדיין לא ראינו את החיוך שלה. היא נראתה זועפת מאוד כששאלתי אם אוכל לראות את גברת מק'קומבר.
"את מתכוונת לגברת קפטן מק'קומבר?" אמרה בתוכחה, כאילו היו לפחות תריסר גברת מק'קומבר בבית.
"כן," אמרתי בהכנעה, והיא הובילה אותנו ללא דיחוי אל הטרקלין והשאירה אותנו שם. זה היה חדר קטן ונחמד למדי, אמנם עמוס מדי בשלל מפיות תחרה, אבל כזה המשרה אווירה שקטה וידידותית שמצאה חן בעיניי. לכל אחד מהרהיטים היה מיקום בלעדי שממנו לא זז שנים. ואיך שהם הבהיקו! שום חומר הברקה קנוי לעולם לא יניב ברק דמוי־מַראָה שכזה. לא היה לי ספק שהסוד הוא המירוק האימתני שזכו לו ודאי מידיה של רבקה דיו. על אדן האח ניצבה ספינת מפרשים בבקבוק, שסיקרנה מאוד את גברת לינד. היא לא הצליחה לתפוס איך, בשם האל, הצליחו להכניס אותה לשם... אבל היא חשבה שהפריט מעניק לחלל "אווירה ימית".
האלמנות נכנסו לחדר. חיבבתי אותן מייד. דודה קייט הייתה גבוהה ורזה ואפורה, ומעט חמורת סבר - בדיוק הטיפוס של מרילה; ודודה צ'אטי הייתה נמוכה ורזה ואפורה, ומעט עגמומית. ייתכן שהייתה יפה מאוד בעבר, אבל כעת לא נותר מיופייה דבר מלבד עיניה. הן מקסימות, רכות וגדולות וחומות.
הסברתי את מטרת בואי, והאלמנות החליפו מבטים.
"אנחנו חייבות להתייעץ עם רבקה דיו," אמרה דודה צ'אטי.
"ללא ספק," אמרה דודה קייט.
וכך זומנה רבקה דיו מהמטבח. החתול נכנס בעקבותיה, חתול רוסי כחול, גדול ופלומתי, עם חזה וקולר לבנים. הייתי שמחה ללטף אותו, אבל זכרתי את אזהרתה של גברת ברדוק והתעלמתי ממנו במופגן.
רבקה דיו נעצה בי מבט ללא שמץ של חיוך.
"רבקה," אמרה דודה קייט, שלמדתי שאינה נוהגת לבזבז מילים, "העלמה שרלי רוצה להתאכסן כאן. אני לא חושבת שנוכל לקבל אותה."
"למה לא?" שאלה רבקה דיו.
"אני חוששת שזו תהיה טרחה רבה מדי עבורך," אמרה דודה צ'אטי.
"אני בהחלט מורגלת בטִרחה," אמרה רבקה דיו. אי־אפשר להפריד בין שמה הפרטי לשם משפחתה, גילברט. זה בלתי אפשרי. אף שהאלמנות עושות זאת. הן קוראות לה "רבקה" כשהן פונות אליה. אני לא יודעת איך הן מצליחות לעשות זאת.
"אנחנו קשישות מכדי שאנשים צעירים ייכנסו ויצאו יומם ולילה," התעקשה דודה צ'אטי.
"דברי בשם עצמך," השיבה רבקה דיו. "אני רק בת ארבעים וחמש ובכושר מצוין. ואני חושבת שיהיה נחמד אם אדם צעיר יגור בבית. בחורה עדיפה על בחור כמובן. הוא יעשן ללא הפסקה, יום ולילה, עוד ישרוף אותנו במיטה. אם אתן חייבות לקחת דייר, העצה שלי היא לקחת אותה. אבל כמובן, זה הבית שלכן."
אמרה, ונעלמה ואיננה. ידעתי שכל העניין סוכם, אבל דודה צ'אטי אמרה שעליי לעלות ולראות אם החדר המיועד מתאים לי.
"ניתן לך את חדר המגדל, יקירה. הוא לא גדול כמו חדר האורחים, אבל יש בו פתח לארובת תנור בחורף, והנוף הרבה יותר יפה. רואים ממנו את בית הקברות הישן."
ידעתי שאוהב את החדר. רק השם, "חדר המגדל", העביר בי רטט. הרגשתי כאילו עברתי לחיות בשיר הישן ההוא שנהגנו לשיר בבית הספר באֵבוֹנְלִי על העלמה אשר "דרה במגדל גבוה על שפת ים אפור". התברר שזהו המקום המתוק ביותר עלי אדמות. טיפסנו אליו דרך גרם מדרגות פינתי קטן. החדר באמת די קטן, אבל רחוק מלהיות קטן כמו החדרון האיום ההוא שלי בפרוזדור, בשנה הראשונה ברדמונד. יש בו שלושה חלונות: חלון גג הצופה מערבה, חלון בשיפוע הגג הצופה צפונה, ובפינת המגדל חלון צרפתי משולש שנפתח החוצה, ותחתיו מדפים בשביל הספרים שלי. הרצפה הייתה מכוסה שטיחים עגולים קלועים, ועל מיטת האפיריון הגדולה נחה שמיכת טלאים בדוגמת אווזי בר. היא הייתה כל כך מסודרת ומושלמת שנראה חבל לקלקל אותה בשינה עליה. וגילברט, היא גבוהה כל כך שעליי לטפס אליה באמצעות סולם מדרגות קטן ומגוחך שנדחף תחתיה במהלך שעות היום. מתברר שקפטן מק'קומבר קנה אותם יחד באיזשהו מקום "זר" והביא אותם הביתה.
בחדר יש גם ארון פינתי קטן ומתוק, שזרי פרחים מצוירים על דלתותיו, ומדפיו מעוטרים בשולי נייר לבנים מסולסלים. על מושב החלון מונחת כרית כחולה עגולה שכפתור גדול שקוע עמוק במרכזה, כך שהיא נראית כמו דונאט כחולה ושמנמנה. ויש גם כַּן רחצה חמוד עם שני מדפים. העליון מספיק בדיוק לכיור ולכַד כחול כמו בֵּיצה של אדום חזה, ועל התחתון מונחים סבונייה וקנקן למים חמים. יש שם גם מגירה קטנה עם ידית נחושת, מלאה מגבות, ועל המדף מעליה יושבת לה גברת חרסינה לבנה בנעליים ורודות ואבנט מוזהב, שוורד חרסינה אדום מעטר את שֹער החרסינה הזהוב שלה.
החדר כולו נצבע זהב בשל האור שחדר מבעד לווילונות בגון התירס, ועל הקירות הצבועים לבן נפרש שטיח־קיר נדיר. דפוסי הצל שהטילו הצפצפות מבחוץ על הקירות... עוררו תחושה של שטיח־קיר עם חיים משל עצמו, המשתנה ונרעד תדיר. איכשהו, החדר הזה נראה מאושר כל כך. הרגשתי כמו הנערה העשירה ביותר בעולם.
"את תהיי בטוחה כאן, זה העניין," אמרה גברת לינד כשעזבנו את הבית.
"אני בטח ארגיש קצת מוגבלת אחרי החופש המוחלט של 'בית פּאטי'," אמרתי, רק כדי להקניט אותה.
"חופש!" נחרה גברת לינד, "חופש! אל תדברי כמו ינקית, אן."
הגעתי הנה היום עם כל המטען שלי. מובן שממש לא רציתי לעזוב את החווה הירוקה. גם אם נעדרתי ממנה לא מעט לתקופות ארוכות, ברגע שהגיעה חופשה הפכתי שוב לחלק ממנה כאילו מעולם לא עזבתי, וליבי נקרע מחדש כשהגיע שוב הזמן להיפרד. אבל אני יודעת שאחבב את המקום הזה. והוא מחבב אותי. אני תמיד מרגישה אם בית מחבב אותי או לא.
המראות מהחלון שלי מקסימים. אפילו בית הקברות הישן, המוקף שורת אשוחים כהים, ושביל תחום בסוללות עפר מוביל אליו. מהחלון המערבי אני יכולה להשקיף הרחק על הנמל, על חופים ערפיליים רחוקים, עם סירות המפרש הקטנות שאני אוהבת, והספינות המתרחקות אל קו האופק בדרכן אל "מחוזות לא נודעים"... יופי של ביטוי! יש בו כל כך הרבה "מרחב לדמיון"! מהחלון הצפוני אני יכולה לראות לְעומק חורשת עצי הלִבנה והאדר שמעבר לרחוב. אתה יודע שכל חיי סגדתי לעצים. כשלמדנו את טניסון בחוג לספרות אנגלית ברדמונד, תמיד התעצבתי עם אוֹיְנוֹנָה האומללה, המתאבלת על האורנים החרבים שלה.
מאחורי החורשה ובית הקברות שוכן עמק מלבב, עטור סרט אדום מבהיק - דרך המתפתלת לכל אורכו — ובתים לבנים מנקדים אותה פה ושם. יש עמקים שהם פשוט מלבבים, לא ברור למה. עצם ההתבוננות בהם מסִבה לך עונג. ומעבר לעמק ניצבת, שוב, הגבעה הכחולה שלי. החלטתי לקרוא לה "מלכת הסופות". תאוות השלטון וכל זה, אתה יודע.
אני יכולה להיות כל כך לבדי כאן למעלה, אם אני רוצה. אתה יודע שנהדר להיות לבד מדי פעם. הרוחות יהיו החברות שלי. הן יְיַללו וייאנחו ויקוננו סביב המגדל שלי. רוחות החורף הלבנות, רוחות האביב הירוקות, רוחות הקיץ הכחולות, רוחות הארגמן של הסתיו, ורוחות הפרא של כל העונות כולן. "רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ". הפסוק הזה תמיד ריגש אותי, כאילו כל רוח ורוח נשאה הודעה עבורי. תמיד קינאתי בילד שעף עם רוח הצפון בסיפור הישן והמקסים של ג'ורג' מקדונלד. לילה אחד, גילברט, אפתח את חלון המגדל שלי ופשוט אצעד אל בין זרועות הרוח, ורבקה דיו לעולם לא תדע למה מיטתי נשארה ריקה באותו הלילה.
אני מקווה שכשנמצא את "בית החלומות" שלנו, יקר שלי, הרוחות ינשבו סביבו. אני תוהה איפה הוא נמצא, הבית הלא־ידוע הזה. האם אוהב אותו במיוחד לאור הירח או עם שחר? הבית הזה של העתיד שלנו, שנדע בו אהבה וידידות ועמל, וגם כמה הרפתקאות משעשעות שנוכל לצחוק עליהן לעת זִקנה. זִקנה! אתה חושב שבאמת נהיה זקנים פעם, גילברט? זה נראה לי בלתי אפשרי.
מחלון המגדל השמאלי אני יכולה לראות את גגות העיירה, המקום הזה שאני אמורה לחיות בו שנה לפחות. בבתים הללו חיים אנשים שיהיו ידידים שלי, אף שעדיין אינני מכירה אותם, ואולי גם אויבים שלי. כי אנשים מסוגם של בני פַּיי מצויים בכל מקום, תחת שמות שונים ומשונים, ואני מבינה שאין לזלזל בכוחם של בני פרינגל. בית הספר ייפתח מחר. אצטרך ללמד גיאומטריה! זה בטח לא יכול להיות גרוע יותר מללמוד גיאומטריה. אני נושאת תפילה שאין גאונים מתמטיים בין בני פרינגל.
הייתי כאן רק חצי יום, אבל אני מרגישה כאילו אני מכירה את האלמנות ואת רבקה דיו כל חיי. הן כבר ביקשו ממני לקרוא להן "דודה", ואני ביקשתי מהן לקרוא לי אן. לרבקה דיו קראתי "העלמה דיו" פעם אחת.
"העלמה מה?" היא חזרה אחריי.
"דיו," אמרתי בהכנעה. "זה לא השם שלך?"
"טוב, כן, זה השם שלי, אבל לא קראו לי ככה כל כך הרבה זמן, שדי הבהלת אותי. כדאי שלא תעשי את זה יותר, העלמה שרלי, אני לא רגילה לזה."
"אני אזכור את זה, רבקה... דיו," אמרתי במאמץ אמיתי להשמיט את ה'דיו', שנכשל.
גברת ברדוק בהחלט צדקה כשאמרה שדודה צ'אטי רגישה. גיליתי זאת בשעת ארוחת הערב. דודה קייט אמרה משהו על "יום הולדתה השישים ושישה של צ'אטי". העפתי מבט מקרי בדודה צ'אטי וראיתי שהיא... לא, היא לא פרצה בדמעות. זה בהחלט מונח נפיץ מדי לתיאור ההתרחשות. היא פשוט עלתה על גדותיה. הדמעות גאו בעיניה הגדולות והחומות וזלגו חרש ללא מעצורים, בלי מאמץ.
"מה קרה עכשיו, צ'אטי?" שאלה דודה קייט בנוקשות־מה.
"אני... הייתי אז רק בת שישים וחמש," ענתה דודה צ'אטי.
"אני מבקשת את סליחתך, שרלוט," אמרה דודה קייט, והשמש חזרה לזרוח.
החתול הוא זכר גדול ומקסים עם עיניים זהובות ופרווה אפורה הדורה ומשיית, מעוטרת בהבזקי לבן צח כשלג. דודה קייט ודודה צ'אטי קוראות לו דַאסְטי מילֵר על שום פרוותו האפורה, ורבקה דיו קוראת לו החתול הזה, כי היא מתעבת אותו ואת העובדה שעליה לתת לו מנת כבד מדי בוקר וערב, לנקות במברשת שיניים ישנה את השערות שהוא מותיר על מושב הכורסה בטרקלין בכל פעם שהוא מצליח להתגנב פנימה, ולצאת לחפש אותו אם לא שב הביתה בלילה.
"רבקה דיו תמיד שנאה חתולים," דודה צ'אטי מספרת לי, "ואת דאסטי מילר היא שונאת במיוחד. הכלב של גברת קמפבל הזקנה - היה לה כלב אז - הביא אותו לכאן בין שיניו לפני שנתיים. הוא בטח חשב שאין טעם לקחת אותו אל גברת קמפבל. כזה חתלתול קטן מסכן ואומלל, כולו רטוב וקפוא, העצמות הקטנות והמסכנות שלו בולטות מבעד לעור. גם לב של אבן היה נותן לו מחסה. אז קייט ואני אימצנו אותו, אבל רבקה דיו מעולם לא סלחה לנו באמת. לא נהגנו בדיפלומטיות אז. היינו צריכות לסרב להכניס אותו. אני לא יודעת אם שמת לב..." דודה צ'אטי הציצה בזהירות לעבר הדלת שבין חדר האוכל והמטבח, "לאופן שבו אנו מתנהלות עם רבקה דיו."
בהחלט שמתי לב לזה... אמנות לשמה. אנשי סאמרסייד ורבקה דיו עשויים לחשוב שהיא מושלת בכיפה, אבל האלמנות יודעות את האמת. "לא רצינו לקחת את הבנקאי. גבר צעיר בבית היה מערער את שלוותנו, והיינו דואגות כל כך אם הוא לא היה פוקד את הכנסייה בקביעות. אבל העמדנו פנים שאנחנו בעדו, ורבקה דיו פשוט לא הייתה מוכנה לשמוע על זה. אני כל כך שמחה שאת כאן איתנו, יקירתי. אני מרגישה בבירור שתהיי אדם שנחמד מאוד לבשל עבורו. אני מקווה שתאהבי את כולנו. לרבקה דיו יש כמה מעלות נפלאות. כשהיא הגיעה לכאן לפני חמש־עשרה שנים, היא לא הקפידה על סדר וניקיון כמו עכשיו. פעם קייט נאלצה לכתוב באצבע את שמה - 'רבקה דיו' - על המראה שבטרקלין, כדי שתבחין באבק. אבל היא לא הייתה צריכה לעשות זאת שוב מאז. רבקה דיו מבינה רמזים. אני מקווה שיהיה לך נעים ונוח בחדרך, יקירתי. את רשאית להשאיר את החלון פתוח בלילה. קייט ממש לא בעד אוויר הלילה, אבל היא מבינה שלדיירים יש זכויות יתר מסוימות. היא ואני ישנות יחד, והסדרנו את העניינים כך שלילה אחד החלון סגור בשבילה, ובלילה שאחריו הוא פתוח בשבילי. תמיד אפשר לפתור מחלוקות קטנות שכאלה, את לא חושבת? אין דבר העומד בפני הרצון. אל תיבהלי אם תשמעי את רבקה משוטטת פה ושם בלילה. היא תמיד שומעת קולות ורעשים וקמה לבדוק מה קורה. אני חושדת שלכן היא לא רצתה את הבנקאי. היא פחדה שתיתקל בו בכתונת הלילה שלה. אני מקווה שלא יהיה לך אכפת שקייט לא מדברת הרבה. כזאת היא. ובלי ספק יש לה כל כך הרבה דברים לדבר עליהם. בצעירותה היא טיילה ברחבי העולם עם עמשא מק'קומבר. הלוואי שהיו לי נושאים מגוונים לשיחה כמו שיש לה, אבל אני מעולם לא עזבתי את אי הנסיך אדוארד. לעיתים קרובות תהיתי מדוע הדברים היו צריכים להתגלגל בצורה כזו. אני אוהבת לדבר, ואין לי שום דבר לדבר עליו; וקייט יכולה לדבר על כל דבר שבעולם, אבל שונאת לדבר. אני מניחה שהכול בידי ההשגחה העליונה."
למרות שדודה צ'אטי אכן פטפטנית, היא לא אמרה את כל זה בלי הפסקה. תרמתי כמה הערות משלי בהפוגות הרגעיות, אבל לא הייתה להן כל חשיבות.
הן מחזיקות פרה שרוֹעָה בשדה של מר ג'יימס המילטון, במעלה הרחוב, ורבקה דיו הולכת לשם כדי לחלוב אותה. תמיד יש בבית חלב ושמנת ללא הגבלה, ומתברר שרבקה דיו מעבירה ל'אישה' של גברת קמפבל כוס חלב טרי דרך הפתח שבשער החומה בכל בוקר וערב. החלב מיועד ל'אליזבת הקטנה', שחייבת לשתות אותו במצוות הרופא שלה. עדיין לא גיליתי מיהי 'האישה' ומיהי 'אליזבת הקטנה', אבל גברת קמפבל היא הדיירת והבעלים של המבצר הסמוך, שנקרא "משכן ירוקי העד".
אני לא מצפה שאישן הלילה. אני אף פעם לא נרדמת בלילה הראשון שלי במיטה זרה, וזאת בהחלט המיטה הכי מוזרה שנתקלתי בה מימיי. אבל לא אכפת לי. תמיד אהבתי את הלילה, ואני איהנה לשכב ערה ולחשוב על כל הדברים בחיי - בעבר, בהווה ובעתיד לבוא. בייחוד על מה שעתיד לבוא.
זה מכתב חסר רחמים, גילברט. לא אעניש אותך שוב במסמך ארוך כמותו. אבל רציתי לספר לך הכול, כדי שתוכל לדמיין לעצמך את הסביבה החדשה שלי. הוא מגיע לסיומו עכשיו, כי הרחק בקצה הנמל הירח "שוקע אל ממלכת הצללים". ואני עוד חייבת לכתוב מכתב למרילה. הוא יגיע לחווה הירוקה מחרתיים, ודֵיוִוי יביא אותו הביתה ממשרד הדואר, והוא ודוֹרה יתגודדו סביב מרילה בזמן שתפתח אותו, וגברת לינד תזקוף את שתי האוזניים... הו! נתקפתי פרץ געגועים הביתה. לילה טוב, יקר שלי, מזו שעכשיו ולנצח,
אוהבת אותך,
אן שרלי
