פרק 1
הודעה מעצבנת


"תתקן את העולם!" פקד עליי איתמר, ואני נלחצתי.


איך אתקן את העולם? בקושי אני מצליח לתקן את עצמי, אז את העולם? איך עושים את זה?


אמנם יש לי יד פלא מופלאה, אבל זה לא אומר שאני מסוגל לעשות הכול!


מה הוא רוצה ממני?


מה בסך הכול ביקשתי?


קצת שקט?


כן, כן, אני רן,


פעם רציתי מאוד שיהיו לי חברים, ורעש, וחיים מעניינים.


אבל עכשיו, אני רוצה רק שקט! זה בגלל הקורונה והסגרים, התרגלתי להיות לבד בבית, עם המקרר, המזגן, ועם המסכים והמשחקים האלה שבשביל לנצח בהם צריך רק להזיז אצבע.


הבעיה היא שפתאום פרצה לחיים שלי ילדה בשם לינוי, שהודיעה לי שגם לה יש יד פלא כמו שלי, ולינוי הזו היא ממש סופת טורנדו, היא מתעצבנת ומתחממת מהר, היא כדור אש מסוכן.


*


הכול התחיל ביום שלישי בצָהֳרַיִים.


חזרתי מבית הספר ושמחתי לראות שהבית ריק.


'איפה אתם?' סימסתי לאמא והיא מיד ענתה.


'מחפשים לך מתנה ליום ההולדת... אולי תגיד לנו מה אתה רוצה וזהו?'


'הפתעה. עדיף הפתעה.' כתבתי מיד.


ככה זה ייקח להם יותר זמן, והבית יישאר ריק ושקט כמו שאני אוהב.


לפתע הרגשתי רטט בטלפון. הודעה בוואטסאפ.


'היי רן, זו לינוי, אתה פנוי? אפשר לבוא?'


אוי לא! שוב לינוי הזו...


פרק 2
לינוי?


למי שלא קרא את הספר הקודם — אסביר.


לינוי לומדת ב־ה'2, היא אחותו התאומה של איתמר, החבר שלי שלומד איתי בכתה ה'1.


פעם אחת, כשהייתי אצלו, לינוי ראתה איך ניסיתי לעזור לאבא שלהם, קלטה שיש לי יד פלא וגילתה לי בסוד:


"רן, אתה יודע? גם לי יש יד כזו, בוא ניפגש ונעשה משהו יחד! נשתף פעולה."


לא הסכמתי. אני לא אוהב שיתופי פעולה. לא בא לי לעשות דברים יחד. אני רגיל לעשות ולהיות... לבד.


אפילו עם נוגה שהיא כאילו ה'חברה' שלי, אני לא נפגש כמעט.


היא תמיד עסוקה.


בבית הספר היא עסוקה עם החברות שלה, ובערב עסוקה בחוג הרכיבה שלה או באפייה שלה.


היא מעלה את התמונות של המאפים שלה לרשת, ואני עושה לה לייקים ועוקב.


אנחנו קוראים אחד לשנייה בשמות חיבה: אני קורא לה נוגי והיא קוראת לי רנוש.


אבל זהו, זאת כל ה'חֲבֵרוּת' שלנו.


'נו, למה אתה לא עונה? אתה מסנן אותי?!?!'


וואו, איזו חסרת סבלנות הלינוי הזו!


'אי אפשר לבוא אליי', כתבתי 'אני באמצע משהו, ביי!'


'באמצע מה?'


'משהו' כתבתי. אני לא חייב לה הסברים.


'אל תשקר, אחי אמר לי שאין לך חיים... ☺'


היא הוסיפה סמיילי אבל זה לא הצחיק אותי.


איתמר ולינוי מעצבנים!


שמתי את הפלאפון בצד והלכתי לחפש את השלט של המזגן, אני חייב לקרר את האוויר עוד קצת.


הצצתי לחדר של אחי והסתכלתי על השידה. הַשַּׁלָּט לא היה שם אבל הייתה שם מחברת פתוחה שהעירה את הסקרנות שלי.