מפרסומיו של יהודה רימרמן ז"ל
מאיר חובב


מבוא


יהודה רימרמן היה פסיכולוג שפרסם מספר רב של ספרים ומאמרים שעסקו במגוון נושאים, לרבות ניתוח של תופעות חברתיות, תיאורי מקרים וסיכומים תיאורטיים של בעיות בתחום עבריינות נוער.[1] הפרסומים ראו אור בבימות מקצועיות ובמסגרת שירות המבחן לנוער, בו עבד כקצין מבחן מחוזי במחוז המרכז.


כתיבתו משלבת בין תיאוריה לפרקטיקה, לימוד ולקחים מתוך הניסיון הטיפולי שלו ושל עובדי שירות המבחן וכן גם עוסקת בבעיות חברתיות הרלבנטיות לאותה תקופה. פרסומיו שיטתיים ומקיפים, ובדרך־כלל כוללים מספר מאמרים וסיכומי פעילות וזאת בשלושה נושאים מרכזיים:


טיפול קבוצתי בנוער, עשרה פרסומים, בין השנים 1947 ל־1982.
נערות סוטות וזנות ויחסים אסורים במשפחה, תשעה פרסומים, בין השנים 1962 ל־1985.
ציורי ילדים, חמישה פרסומים, בין השנים 1960 ל־1983.


נושאים נוספים שהעסיקו את יהודה רימרמן ושיקפו את פעילותו (לפי סדר כרונולוגי): הילד בפני בית־המשפט (1958), היבטים פסיכולוגיים של התפתחות ילדים עבריינים (1964 א'), (1964 ב'), ילדים בעלי פיגור שכלי הנמצאים בפיקוח קצין מבחן (1966), היבטים התפתחותיים בחקירת ילדים (1967), התאבדויות וניסיונות התאבדות של ילדים, ביחד עם מנחם אמיר (1971), ועברייני מין קטינים (1981).


הגישה המנחה את כתיבתו ופרסומיו היתה פסיכולוגית־דינמית והדגישה את חשיבות שלבי ההתפתחות של הילד והילדה, האב והאם, והיחסים בתוך המשפחה, וכן גורמי סביבה שיש בהם להשפיע על הילד ומשפחתו. כמו אנשי מקצוע אחרים שעסקו בטיפול בשנותיה הראשונות של המדינה, גם הוא נחשף לבעיותיהם הסוציאליות של עולים חדשים שנקלטו בארץ. הציטוטים שיובאו בהמשך הפרק וכן בנספחים משקפים את הכתיבה של רימרמן וכן את השיח המקצועי שהתקיים באותה תקופה.


בהמשך הפרק נציג ספרים ומאמרים של יהודה רימרמן על־אודות הבסיס התיאורטי, הקליני והמחקרי של הטיפול הקבוצתי בנוער במצוקה ובעוברי חוק קטינים. נסקור את פרסומיו בתחום הנערה הסוטה, הזנות וגילוי־עריות, נושאים שונים הקשורים בעבודתו בשירות המבחן לנוער וכחוקר ילדים. נציג בקצרה גם את פרסומיו על התאבדויות קטינים וכן על ציורי ילדים ככלי אבחון, נושא שעליו זכה למוניטין רב בקרב פסיכולוגים ואנשי חינוך בארץ.


יהודה רימרמן היה מטפל חדשן שנענה לאתגרים חדשים ולמצבים משתנים. הוא חלק את ניסיונו הקליני עם רבים מעובדיו בשירות המבחן לנוער, עם קציני מבחן חדשים, עם סטודנטים בחוג לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר־אילן, שם לימד בשנות השבעים, ועוד.


טיפול קבוצתי בנוער במצוקה ובקטינים עוברי חוק


תחום טיפולי זה העסיק את יהודה רימרמן בין השנים 1947-1982, והוא כולל עשרה פרסומים. ספרו הראשון להעניש או לרפא (Strafen Oder Heilen), יצא לאור בגרמניה ב־1947. הספר עוסק בתפקיד הקשה של הפדגוג במוסד לעבריינים צעירים בברית־המועצות לשעבר, בזמן מלחמת־העולם השנייה, כאשר רבים מבני־הנוער העזוב הסתובבו ברחובות הערים ועסקו בשוד ופשיעה. הספר מבוסס על מחקר פסיכולוגי איכותני כאשר המסר המרכזי שלו הוא שלא ניתן להחזיר את הנוער הזה למוטב רק באמצעות ענישה.


המאמר "הגורם הסוציאלי בהרכב חבורות נוער – קווים לגישה חדשה" (1951) נכתב בעת עבודתו כפסיכולוג וכמדריך בעליית הנוער, במחנה המעבר לנוער עולה בכפר הנוער בן שמן. לדעתו של רימרמן, תחנת מעבר זו לא היתה רק מקלט לנוער עולה, אלא שימשה כור היתוך לקליטתו העתידית בחברה הישראלית. הוא תיעד את טיפולו בקבוצה של 40 ילדים ונערים עולים והציע גישה אובייקטיבית יותר להרכבת הקבוצה, זאת תוך הדגשת הגיל, ההתקשרות החברתית והיווצרותן של תת־קבוצות ומידת השתתפותם של היחידים בפעילותה. הוא צפה באופן ישיר בה ובנה מדד של כושר התחברות של היחידים בקבוצה. למדד עשר דרגות והוא מורכב מההיבטים הבאים: קשר בדיבור (מחלש לטוב), קשר בקבוצה (מספוראדי לחזק ומתמיד), כושר משחק משותף (ממשחק לבד למאורגן), כושר לעבודה משותפת (מחלקי למארגן בעצמו), נכונות לעזרה (מלא מוכן למוכן) ופעילות בקבוצה (מסביל לפעיל).


בהתייחסו לילדים ברמות הנמוכות, הוא שואל: האם יש להותירם בקבוצה? דעתו נחרצת שיש לשלבם, תוך התייחסות לבעיותיהם האישיות שעשויות להיות רפואיות או מצריכות טיפול פסיכיאטרי. בסיכום הוא כתב: "הרכבה אובייקטיבית יותר של חברות (קבוצות בימינו) עשויה למנוע אי־הבנות, סבל מיותר וקשיים מן החברות החינוכיות" (97).


במחנה המעבר עוסק יהודה רימרמן גם בנושא לו הקדיש את מאמרו הראשון – "אגרסיביות ועונש בחינוכנו" (1950). הוא דן בסוגיה זו ברגישות הראויה, בהתייחס לרקע התרבותי של הילדים, שהגיעו מארצות ומסורות תרבותיות שונות. לדעתו, בחינוך לחיים חדשים בישראל יש לנקוט גישה זהירה במתן עונש: "שיעלה בידנו להשפיע ולחנך את חניכינו עד שלא יהא עוד כורח לנקוט לגביו אמצעי ענישה" (46).


פרסומיו הנוספים מבוססים על התערבות קבוצתית שפיתח בשירות המבחן לנוער על היבטיה השונים, כפי שיתואר בהמשך.


במאמר "מועדון טיפולי – סיכום ביניים"(1969)[2] מציג רימרמן את הטיפול במועדון כטיפול קבוצתי. גישה טיפולית זו, שרווחה אותה עת בארצות־הברית, לא זכתה לתשומת־לב מספקת בארץ. הוא התעניין בהרכב הקבוצה וסבר כי רצוי לשלב בה באופן שווה ילדים תוקפניים, ניטרליים ופסיביים אך רצוי גם שלא יהיו עבריינים. משך גיבוש הקבוצה התעכב בשל התהליך הממושך של הוצאת צווי המבחן. המשותף לכל הילדים היה שכולם נדחו על־ידי משפחתם וסביבתם המיידית ולפיכך אלה הגבירו את הפעילות התוקפנית והא־סוציאלית שלהם. את הקבוצה הנחו שני מדריכים, גבר ואישה. הגבר ייצג את דמות האב החיובית והאישה את דמות האם. לדעתו, ילדים אלה זקוקים לדמויות אלה כדי לזכות בחוויה מתקנת. "השפעה על הילד היתה על־ידי התנסויות ממשיות, סיפוק חוויות חדשות רבגוניות, שתגרומנה לשינויים במערכת הנפשית אף ללא פסיכותרפיה ורבאלית ומניעת דחייה" (39). הוא מציג דוגמאות של נערים (משה, ברוך, מאיר). ההתנסות החווייתית והמשחק מאפשרים לילד להשתחרר ממתח ומתוקפנות ולהפנות את היצר לסיפוקים מעודנים וסוציאליים יותר.


הוא חשב כי יש לבחון בקפידה את יחסי הגומלין בתוך הקבוצה. פעילותה הציבה אתגרים למנהיגות הנראית של הנערים שלא תמיד נצפתה גם כאמיתית. בתום חצי שנת פעילות נוצרה תחושה של השתייכות: הקבוצה סיפקה לנערים גירויים שכה חסרים להם בסביבתם הטבעית וקידמה את התנהגותם בבית ובלימודים.


רימרמן הרחיב את הידע על טיפול קבוצתי בשלושה פרסומים נוספים: "הארוחה המשותפת – השימוש באוכל כאמצעי טיפולי בקבוצה" (1972 א') "המועדון הטיפולי (הקבוצה הפעילה)" (1972 ב') ו"טכניקת הטיול בטיפול בנוער בעייתי" (1973). הבסיס התיאורטי לארוחה המשותפת הוא פרוידיאני ועיקר חשיבות האכילה, והיניקה בחיי האדם הוא במילוי צרכים אוראליים ובפיתוח הרגלי תרבות. באופן מעשי, עסקה הקבוצה ברכישת מזון, עריכת השולחן והכנת האוכל, תורנות וחלוקת תפקידים, הרגלי שולחן הכוללים חלוקת האוכל ונימוסי שולחן. פעילות זו אפשרה להתמודד עם מצבי לחץ וקונפליקט, בהם עסקו המדריכים, וכן דיון בנושא עבריינות ומוסריות. רימרמן סיכם את הפעילות הטיפולית בתום שנה וחצי במילים הבאות: "הסתגלות לסידורי אוכל נאותים, לבחירה משותפת של התפריט, לשירות עצמי, לישיבה נכונה, להתאפקות ושליטה עצמית על־יד השולחן, לשימוש בכלי אוכל ולהרגלי אכילה חברתיים – היא תהליך ממושך, עם עליות וירידות, עם התקדמות ונסיגה" (44). המטרה במועדון הטיפולי או בקבוצה הפעילה היא: "לספק חוויות קונקרטיות, לרוב בלתי־מילוליות, על־ידי עיסוק, פעילות יוצרת ומשחק. השיחה, במידה ומתקיימת, קשורה לעשייה ולמעשה" (18). רימרמן מודע לכך שהשיטה אינה מתאימה לכל המופנים לשירות המבחן לנוער. מספר הילדים בקבוצה רצוי שיהיה בין 9 ל־12 ובגילאי 11-14.


פעילות המועדון הטיפולי התבססה על עקרונות הדינמיקה הקבוצתית ורעיון הקבוצה הטבעית השכונתית. "ערך הקבוצה אינו בקשר הדו־צדדי בין קצין המבחן, המדריך, לבין הקטין אלא בקשר הרב־צדדי בין הפרט לבין חברי הקבוצה, ובין חברי הקבוצה לבין עצמם. ההתנגדות למטפל, למשל, בקבוצה הטיפולית, במידה והיא קיימת, היא פחות חמורה ופחות משמעותית, מאשר בטיפול האינדיבידואלי, כאשר היא אינה מביאה להפסקת הטיפול, אינה גורמת בהכרח לתסכולים ונסיגה, וזאת הודות לעידוד אותו מוצא הקטין בהשתייכות לקבוצת השווים. הקשרים הרב־צדדיים בין הקטינים לבין עצמם, ובין הקטינים לבין המדריך, מספקים לא רק את הצורך לחברה – שהוא לעצמו חשוב מאוד, אלא מהווים גם מכשיר רב ערך לקידום הקטין – הם יוצרים כאילו ממד חדש בטיפול" (20).


יהודה רימרמן הטיב להציג במאמר זה את השקפתו הטיפולית: "יש חשיבות רבה לחדר הפעילות ולציודו, שיהיה רב־גוני ומורכב מחומרים שונים: חימר, עץ ומתכת: החימר מבקש שיגעו בו, ללוש אותו. העץ והמתכת הם חומרים קשים לשינוי. עיסוק בהם דורש מאמץ והתמדה ועל נקלה מביאים את הקטין לייאוש וכישלון, הצבעים הינם לא רק אמצעים להבעת רגשות אלא גם מעוררים מצבי־רוח" (24). את הקבוצה הפעילו מדריך ומדריכה אשר הקפידו למלא את הצרכים של הילדים ולפתח יחסי גומלין נאותים. ובשפתו של רימרמן: "המטפלים בקבוצה השתדלו למנוע התהוות סיטואציות של תוקפנות, ליזום מצבים של רגיעה, אך כאשר למרות הכול פרצו מעשי תוקפנות ואיבה, השתדלו, על־ידי הפעלת תהליכים קבוצתיים, לרסן את חברי הקבוצה. ניסיון של הגבלה עצמית של דרישות תוקפניות ואיבה הוא שלב חשוב בתהליך הסוציאליזציה" (32).


את נטייתו לחדשנות בפיתוח שיטות טיפול הציע במאמרו על טכניקת הטיול. לדעתו, טיפול לא חייב להיות בעל צביון פסיכיאטרי. לטיול ערך טיפולי שכן הוא מתייחס לאופי הדינמי של הילד. להערכתו, טכניקה זו מתאימה לילדים בעלי קושי מילולי. הטיול ככלי טיפולי עשוי להתאים להתפתחותם הגופנית והנפשית של מתבגרים. בתחילת הפעילות, היה קושי למדריכים ולילדים להסתגל ולראשונים לשלוט בילדים במרחב הפתוח. במהלך הפעילות פותחו שלוש טכניקות:


הביקור – טיול קצר של 2-3 שעות כמו ביקור בגן החיות, בקיבוץ, לשחק משחקים.
הסיור הממושך – מחצי יום עד יום.
והתיור – לתקופה ממושכת יותר, לאחר תהליך הגיבוש בטכניקות הקודמות.


יהודה רימרמן סבר שגיבוש הקבוצה והתנהגותה יאפשרו מפגש עם קבוצות נוער אחרות שאינן בעלות עבר סטיגמטי.[3]


רימרמן היה מטפל שדגל בביקורת עצמית וסבר כי אל לו למטפל להתבשם מהערכותיו האישיות לגבי הצלחת הטיפול. הוא סבר שיש לבצע מחקר הערכה לבדיקת מידת "ההצלחה והכישלון של טיפול קבוצתי בעבריינים צעירים" (1977 א'). מטרת המחקר היתה לבדוק את שיטת הטיפול הקבוצתי למול הטיפול הפרטני. אוכלוסיית המחקר מנתה 42 קטינים, בני 10 עד 13, שהופעלו בחמש קבוצות בין השנים 1965 ל־1970. לקבוצות המחקר היתה קבוצת ביקורת של 40 קטינים שנתוניהם התאימו לקבוצת המחקר. המשתנים היו: מועד הכניסה למבחן, גיל, מספר עבירות, מקום המגורים, וכן המשתנים: מקצוע האב ותעסוקתו, מספר ילדים במשפחה, ארץ מוצא, השכלה, סדר לידה ביחס לאֶחיו ומיון קליני. ממצאי המחקר העיקריים מוצגים להלן בהתייחס למשתנים הבאים:


עבירות בעת צו המבחן – בטיפול הקבוצתי ל־79% מהקטינים לא היו עבירות ובטיפול האינדיבידואלי ל־56% (שוני מובהק סטטיסטית).
עבירות במעקב של 4 עד 8 שנים – בטיפול הקבוצתי ל־69% לא היו עבירות, בעוד שבטיפול אינדיבידואלי ל־45% (שוני מובהק סטטיסטית).
גיל – "השפעת הטיפול הקבוצתי על גילאים צעירים יעילה יותר מאשר בגילאים מבוגרים יותר" (33).
אבחנה קלינית – "בעלי הפרעות אישיוּת, הפרעה התנהגותית מהטיפוס האדיפלי, נוירוטיים אסוציאליים, הצליחו בדרך־כלל פי שניים ויותר בטיפול הקבוצתי מאשר בטיפול הפרטני. מאידך, ילדים 'עזובים' מבחינה נפשית היוו את הקבוצה השכיחה בין העבריינים החוזרים" (36).


הוא סיכם את המחקר במילים הבאות: "הטיפול הקבוצתי, על־פי המודל המבוצע במחוז המרכז של שירות המבחן לנוער, מתאים יותר מהטיפול הפרטני בלבד: (א) לילדים צעירים מתחת לגיל 13, (ב) לילדים נוירוטיים, אסוציאליים ובעלי הפרעות התנהגות מהטיפוס האדיפלי ו(ג) לילדים עם בעיות התפתחות שקשייהם מתבטאים בעיקר באי־יכולת להסתדר עם ילדים אחרים" (37).


כפי שציינו בדברי המבוא, יהודה רימרמן נהג לסכם את פעילותו וניסיונו במאמר או בספר המעריך את הנושא בכללותו. הוא עושה כן בשני המאמרים הבאים: "הפעילות בקבוצה ומשמעותה הטיפולית" (1977 ב') ו"העבודה עם נוער חבורות רחוב – הלכה ומעשה" (1982). המאמר הראשון מובא בהרחבה מאחר שלדעת המחבר יש לו משמעות מסכמת של פעילות טיפולית בקבוצה והוא גם משמש בסיס לפעילויות שהיו בהמשך בשירות המבחן.[4]


יהודה פותח בחשיבות ההבחנה בין "עבודה" ל"משחק", הבחנה הברורה יותר בקרב הבוגרים ופחות בקרב ילדים. המשחק של הילד יכול להיות כלי טיפולי והשימוש בו הוא הבסיס לטיפול הקבוצתי.


המשתתפים בקבוצות בשירות המבחן לנוער היו חסרי התנסות בגירויים רב־גוניים, זאת פרי הסביבה בה גדלו. דבר זה חייב את המטפל ליצור סביבה עשירה בגירויים והתנסות שתעניק להם סיפוק. אולם יצירת סביבה כזו אינה מספיקה מאחר שאינה מבטיחה את קליטתם של הגירויים השונים על־ידי המשתתפים, ולכן יש ליצור תנאים לקליטתם ולהתנסות פעילה בהם. הוא מביא דוגמא של נער אשר שהה בקבוצה אולם לא נחשף לפעילותה עד שבהשפעת המנהיג הטבעי של הקבוצה, בסיוע המדריך, הוא התחיל להשתלב בה ולהגיע להישגים בפעילות, דבר שהביא לחיזוק אישיותו.


"הקבוצה לא הגבילה את הילדים לרמת פעילות המתאימה לגילם. כך יכלו ילדים מבוגרים לשחק משחקים ילדותיים או ליהנות מפעילות ילדותית, כדי לספק את גרעון ההתנסויות. ההנחה היתה שהם לא יישארו ברמת הפעילות המוקדמת, אלא יגיעו לרמת פעילות גבוהה יותר לאחר סיפוק החסר" (46).


חשיבות רבה מייחס יהודה רימרמן לתוכן הפעילות בקבוצה ולדרך ניהולה. כמו כן הוא מבחין בין פעילות שהקבוצה מעוררת לבין אלה שהיא מרגיעה. כן הוא מדגיש את חשיבות הפעילות עם חומרים ולא רק קיום קבוצה המתבססת על שיחות.


"העבודה במכשירים ובחומרים יוצרת הזדמנויות רבות להפעלת תהליכים חברתיים בעלי ערך טיפולי בתוך הקבוצה. הילדים לומדים לחלוק עם אחרים, לשתף פעולה זה עם זה בתהליך המורכב של היצירה וכן לוותר איש לרעהו. אין ספק, כי העבודה במכשירים הוא אמצעי טוב בהסתגלות להגבלות הנובעות מעצם העובדה של שיתוף־פעולה, וקבלת הנורמות הקבוצתיות. הסתגלות להגבלות מסוג זה היתה חשובה מאוד בקבוצה של ילדים עזובים, שבדרך־כלל אינם מסוגלים לוותר זה לזה ולדחות סיפוקים לזמן ממושך, או אף לוותר עליהם. המדריכים אם כן עוררו מצבים מכוּונים, כדי לעמוד על מידת התקדמותם של המטופלים וכדי ליצור סיטואציות בהן ילמדו החניכים, תוך מאבק עם עצמם או עם חברי הקבוצה, לשאת הגבלות וחשׂיכות, לשם התקדמותם בתהליך החִברוּת" (46-47).


הוא נותן חשיבות רבה לפעילות היצירתית של הקבוצה הטיפולית – "התכונה המאפיינת את הקבוצה היא פעילות באווירה של פתיחות ועידוד, המאפשרת לכל חברי הקבוצה להיות חופשיים מלחצים ומסכנות, ולנסות להגשים את עצמם במצב חדש. משתי הנטיות הטבועות באדם: להיפתח אל העולם או לבקש את הביטחון שמעניקה המוגנוּת בתוך עולם סגור של פרספקטיבה מוכרת, נוטה העבריין הצעיר לבקש את המוגנות והביטחון שמעניקים לו עולם מוכּר – המגביל את יכולתו וניסיונו להתרחק ממצבים בלתי־ידועים, המסכנים כאילו את אורח חייו ומצמצמים את תודעתו... הדעה המקובלת כי ילדים עזובים ודלים בהתפתחותם הרוחנית, חסרי כוחות יצירתיים, אין לה על מה לסמוך... אמנם הילדים בקבוצה לא הצליחו בלימודים, אך תופעה זו לא נבעה מפוטנציאל לימודי נמוך, אלא מאי־יכולת לנצל אותו באופן יעיל. מטרת הטיפול היא, בין השאר, לעזור לילדים בקבוצה לצאת מעולמם הסגור ולגלות את כוחותיהם הגנוזים" (47).


בסכמו את הפעילות הוא כותב: "בפעילות קבוצתית ניתנת לילדים, שסרו מדרך ההתפתחות הרגילה, אפשרות לחזור על עקבותיהם עד לאותה נקודה בה חלה ההסתאבות, ולהתקדם ממנה שנית בכיוון הרצוי. בחירת ילדים בני 10-13 לטיפול בקבוצה, התבססה על ההנחות כי הילדים נמצאים עוד בתחילת גיל ההתבגרות, ובעיותיהם ניתנות לפתרון, וניתן לשנות את הרגליהם, וכי האינסטנציות הפסיכיות של הילדים בגיל זה אינן נוקשות עדיין, ואפשר להשפיע עליהן השפעה ישירה, על־ידי גרימת התנסויות ממשיות וסיפוק חוויות חדשות רב־גוניות, שמביאות לשינויים במערכת הנפשית" (48).


במאמר השני יש התייחסות כללית לנושא הטיפול הקבוצתי וחבורות הרחוב ולא רק להתנסות של שירות המבחן לנוער. יהודה מציג את עמדותיו בשני נושאים מרכזיים, הפעלת שני עובדים בטיפול בחבורה והרכבת קבוצה טיפולית. בוויכוח על הפעלת עובד אחד בחבורה או בקבוצה טיפולית או שני עובדים מצדד יהודה בהפעלת שני עובדים והוא מסכם את היתרונות העיקריים:


"א. הדבר מסייע לכל אחד מהם לתפוס את האירועים המתרחשים בחבורה בצורה אובייקטיבית יותר.


ב. הדבר מאפשר שחזור מפורט של התפתחויות שונות שחלו בחבורה, ובכך מסייעת להערכת העבודה הטיפולית, ולתכנון המשך העבודה עם החבורה ברמה האישית והקבוצתית.


ג. הדבר מאפשר לכל אחד מהעובדים לתרום תרומה ייחודית, המבוססת על הידע והניסיון הספציפיים עליהם הוא חולש, להבנת החבורה כקבוצה וחבריה כפרטים, ולטיפול בהם. הפעלתם של שני העובדים אינה מבטלת את חשיבותו של המנחה המקצועי. ליווּי עבודת שני המדריכים על־ידי מנחה צמוד עשוי לשפר במידה רבה את איכות הטיפול בחבורה" (292).


לדעתו, "אין לקבוע מראש חלוקת עבודה מוגדרת, בין עבודה שהמוקד שלה הוא פרטני לבין עבודה בעלת דגש קבוצתי וקהילתי אלא יש להשאיר את עיצוב וגיבוש דפוסי העבודה ההדדיים לעובדים עצמם. הם עשויים לחלקה על־פי הכשרתם וניסיונם המוקדם באם יחפצו בכך. יש להבטיח עם זאת שהעבודה תתבסס על יחסי גומלין, ושותפות שתהא צמודה לתוכנית טיפולית אחת" (292).


בנושא הֶרכב הקבוצה הטיפולית, מצדד יהודה רימרמן בהפעלת קבוצות המורכבות על־ידי המטפל (לעומת הקבוצה הטבעית). הקבוצה מורכבת על־פי עקרונות שנקבעים מראש ובאים לשרת את המטרות הטיפוליות שנקבעו. הבחירה יכולה להיות על־פי: גיל, אופי ההתעניינות של החברים המאפשרים יצירת תקשורת הדדית, תכונות אופי ודפוסי התנהגות. "ערכה של קבוצה מורכבת זו אינה רק בקשר הדו־צדדי המתהווה בה בין העובד והנערים, אלא גם בקשר הרב־צדדי הנרקם בין הפרט לבין הקבוצה, בין חברי הקבוצה לבין עצמם. בשל התכנון המוקדם של הרכב הקבוצה ניתן אף להקטין את אפשרות התהוותה של התנגדות קבוצתית לעובד הטיפולי.


"את המטרות הטיפוליות אותן הציב לעצמו העובד, שעה שטרח על הרכב הקבוצה, ניתן להשיג בשתי דרכים עיקריות: 1. על־ידי יצירת אווירה קבוצתית עשירה בגירויים, אשר תפעל במקביל לסביבה הטבעית בה חי הצעיר. יכולתו של העובד ליצור אווירה כזו, מבוססת על היכרותו המוקדמת של שטחי ההתעניינות וההעדפה של חברי הקבוצה מחד, וצורכיהם הנפשיים והחברתיים מאידך. 2. על־ידי יצירת אווירה קבוצתית חמה וידידותית, אשר תשתקף הן ביחסים בין חברי הקבוצה לעובד, והן ביחסים בין חברי הקבוצה לבין עצמם. אווירה זו עשויה לתרום להזדהות עם ערכים חברתיים חיוביים ולהפנמתם, אף להתפתחות כוחותיו של כל פרט בקבוצה, ולהגברת תרומתו לכלל.


"העבודה הקבוצתית אינה מגבילה את עצמה ליחסי גומלין בין חברי הקבוצה ופתרון בעיות של הקבוצה ככלל, אלא גם עוסקת בטיפול בפרט, ובפתרון בעיותיו האישיות. חברי הקבוצה יכולים להעלות ללא חשש את בעיותיהם האישיות במסגרת הקבוצה ולהסתייע בה. כוחה של הקבוצה הוא ביצירת רקע ואווירה נוחה להבנת בעיותיו של הפרט על־ידי השוואתם לבעיות דומות של פרטים אחרים. מבחינה זו הופכים חברי הקבוצה, כל אחד לחוד וכולם ביחד, לגורמים מטפלים המסייעים לחבר הקבוצה בפתרון בעיותיו. למרות זאת יישאר תחום של בעיות בהם הפרט, חבר הקבוצה, יוכל להיעזר רק באמצעות קשר אישי עם העובד. בעיות אלו עשויות לכלול מצוקה אישית שלא ניתן להעלותה לדיון קבוצתי פנימי בשלב זה של התפתחות הקבוצה, מצב המחייב התערבות דחופה של העובד, או הסתבכויות הדורשות התערבות של גורמים קהילתיים וחוץ־קהילתיים. השירות האישי שניתן לחבר הקבוצה במצוקתו אינו עומד בסתירה לתהליכים הקבוצתיים אלא משלים אותם. במילים אחרות, 'הקבוצה המורכבת' לא באה לגרוע מהשירותים האישיים בהם משתמש עובד החבורות אלא להוסיף עליהם. העבודה הטיפולית עם 'הקבוצה המורכבת' עשויה להתבצע אומנם על־ידי עובד אחד, אך על יסוד הדיון דלעיל, בו עמדנו על היתרונות שבהפעלת שני עובדים, אנו ממליצים שכך ייעשה גם בעבודה עם סוג זה של קבוצה" (292-293).


נערות סוטות, זנות וגילוי־עריות (incest)


יהודה רימרמן היה בין המטפלים הראשונים בארץ שטיפל וכתב על נערות סוטות וזונות צעירות ותרם להבנת נושא סבוך ומורכב זה. הוא פרסם חמישה מאמרים ושלושה ספרים בתקופה שבין 1962-1985. בשלב הראשון הוא הציג את המפגש הטיפולי וכתב את "יומן טיפול בזונה וסרסורה" (1962), בשלב השני תיאר טיפול ולימוד מעמיק של התופעה: "נערות סוטות בטיפול" (1965), "אישיותה של הזונה הצעירה" (1975 א'), "הנערה הסוטה, בעיותיה ומצוקתה" (1976 א'). הוא היה בין הראשונים בישראל שהציג עמדה מוצקה בנושא הלגליזציה של הזנות (1975 ב'). הוא פרסם את הספר הזנות בעולם משתנה – בעיית הזנות והנערה הסוטה (1974) בהוצאה פנימית של משרד הסעד, ולאחר־מכן בכותר מורחב: הזנות והנערה הסוטה שראה אור בהוצאת צ'ריקובר (1977). גם ספרו יחסים אסורים במשפחה – סוציולוגיה ופסיכולוגיה של גילוי עריות (1985) הוא חדשני ומציג לראשונה בארץ גישות לאבחנה וטיפול בתופעה הקשה של גילוי־עריות.


הפרסום הראשון בנושא – "יומן טיפול בזונה וסרסורה" (1962), מתעד פגישות טיפוליות עם סוזן, זונה צעירה, ועם הסרסור שלה, פגישות שנמשכו 12 שנה. למרות שברוב המקרים המטפלים נוטים להפריד בין הזונה לסרסור שלה, סבר יהודה רימרמן כי לעיתים יש להעניק "טיפול זוגי" כדי למנוע מן הסרסור פעילות מפריעה לטיפול ואף לשנותה למסייעת. היומן הציג בפירוט רב את הטיפול האישי והטיפול הזוגי, בכך הוא שירת את המטרה ההוראתית בקורס הכשרת קציני מבחן אשר במסגרתו הוכן החומר. יש ביומן התבוננות מעמיקה בשינויים שחלו במשך השנים בכל אחד מהמטופלים ובשניהם כזוג. ניכרת הבנה של המציאות בה הם חיים והלחצים מהסביבה בה הם פועלים. היומן שימש שנים רבות חומר לימוד והדרכה של שירות המבחן לנוער ושל סטודנטים ומטפלים בנערות במצוקה.


ליומן הקדים יהודה רימרמן התייחסות לכמה נושאים כלליים: רוב הנערות הופנו לשירות המבחן ללא שהייה, רמז לבעיות מיניות וזנות. מתוך 15 נערות רק שתיים נאשמו בעבירות הקשורות לזנות. לרבות מהן יש נטייה אובדנית, ואף ניסיונות אובדניים (9 מתוך 15 ניסו להתאבד). הנערות משתפות פעולה עם המטפל כאשר הן במצבי משבר, כגון: כניסה להריון או שהסרסור נעצר או נכלא. רק לעיתים רחוקות ניתן לזהות את הסרסור, גם כשיודעים על קיומו. היחסים של הנערה עם הסרסור מורכבים, מקנים ביטחון אך גם מלוּוים ביחסי שליטה, הוכחת גבריות ואלימות.


במחקר "נערות סוטות בטיפול" (1965) הוא התייחס להסבר תיאורטי של התופעה: "בגיל ההתבגרות מסתמנת התגברות של דחפים אסוציאליים והחלשת כוחות הריסון, העושות את הצעיר נוח לפיתויים חיצוניים. מצטמצמת המוסריות וגוברת אי־התקינות" (29). כמו כן מוסיף רימרמן ניתוח של יחסי אב־בת ואם־בת, דחייה על־ידי המשפחה, ענישה קשה על התנהגות לא מקובלת, כגון: גזיזת שיער, כוויות.


יש קושי בטיפול בנערות הנובע מכמה גורמים: המצב הנפשי של הנערה, עזובה מינית, דביליות והשפעת גורמי חוץ, בעיקר הסרסור שאינו רוצה להפסיד את הנערה. לסרסור תפקיד של מגן ופטרון הנותן לנערה ביטחון. הטיפול מותנה בנכונות להיכנס לטיפול ובקיום קשר עם המטפל, דבר שלא קיים אצלן. יש לפעמים אשליה של קשר בין המטפל לנערה שלמעשה אינו קיים. גם בקשר של הנערה עם הסרסורים יש אמונה בקשר חזק (ובאהבה) שאינם קיימים בפועל ולזמן ארוך יש הרבה משברים: הריון, הפלה, מחלות מין, משפטים, מאסר הסרסור. "על המטפל לשמש בשלב זה של הטיפול (במשברים) תחליף של הורה – מגן ולא מעניש. עליו להיזהר מלהטיל הגבלות ואיסורים או להביע דעה הדוחה את התנהגותה השלילית" (31).


מעבר להפגנת כוח הנערה חשה חוסר אונים ותחושת אפסות. 7 מ־15 הנערות ניסו להתאבד.[5] אין להן כוחות להתמודד עם מצבן, וגם כשיש התקדמות בטיפול אין הוא לזמן ארוך. הטיפול דומה לטיפול באדם הנוירוטי הדורש הרבה הבנה וטקט כדי לעזור לנערה להתייחס למציאות חייה. רימרמן ממליץ, על כן, למצוא לנערה, בתהליך הטיפול, שיקום חברתי וכלכלי. בסכמו את הנושא המורכב והסבוך הוא מציין כי "היצאנית אינה מהווה סוג נפרד של מופרעות, אלא רק צורה של תגובה על מצבים רבים: גופניים, נפשיים, חברתיים וכלכליים" (32). "חשוב מאוד לטפל בנערה הסוטה [הדגשה שלי מ.ח.], אך לא פחות חשוב לטפל במניעת גיוס של קטינות למקצוע" (32). הדאגה לצרכים בעוד מועד של נערות סוטות תהיה יעילה יותר וחסכונית לאין שיעור מאמצעי הטיפול במופרעים המסכנים את ביטחונה של החברה ואת בריאותה.


במחקר נוסף שערך רימרמן, ב־1975, הוא בדק כמה מרכיבים דמוגרפיים של הזונות הצעירות לעומת כלל הנערות בישראל באותם הגילאים. בתוספת למחקר, שפורסמה ב־1976, הוא מציג את הממצאים הבאים:


רוב הנערות שעסקו בזנות מוצאן ממשפחות נחשלות, מעוטות יכולת ובעלות תנאי חיים ירודים.
רוב האבות של הנערות עסקו במקצועות פשוטים שאינם דורשים הכשרה מיוחדת או לא פעילים מבחינה כלכלית (71%).
תעסוקתן של האמהות, במידה שהן עבדו מחוץ לבית, הצטמצמה בעבודות משק בית, ניקיון או שימשו פועלות בלתי־מקצועיות.
כ־50% מהמשפחות נזקקו לשירותי סעד או לתמיכה כלכלית.
השוואת גיל המדגם לאוכלוסייה הכללית מורה שהזונות מיוצגות יותר בגילאי 14-17, והדבר מוסבר בגירויים הפסיכולוגיים של גיל ההתבגרות.
יש ייצוג גבוה יותר של זונות בקרב יוצאי אסיה ואפריקה מאשר באוכלוסייה הכללית, זאת לאור תהליכי הקליטה והקונפליקטים הבין־תרבותיים המשפיעים בגיל ההתבגרות.
מבחינת התפתחותן השכלית, הבדיקות הפסיכולוגיות מראות כי אינן מהוות קבוצה אחידה והן מצויות בכל רמות המשכל, כאשר הרמות הנמוכות הינן פי שמונה מאשר באוכלוסייה הכללית. לדעתו, חוסר ההתפתחות הינו בעיקרו סביבתי.
מבחינת שנות הלימוד – באופן ברור הזונות הצעירות למדו פחות שנים מהאוכלוסייה הכללית המקבילה.


יהודה סיכם את דבריו: "עיקר בעיותיהן של הנערות הוא בתחום הרגשי. אופיינית להן לַבּיליות רגשית עד לאימפולסיביות, הלובשת לרוב צורה של התפרצויות אפקטיביות ללא יכולת איזון ושליטה בהן. אחדות מהן משתחררות מהאפקטים במעשים אסוציאליים גלויים, בקטטות וגניבות, ואחרות בתוקפנות מכוּונת כלפי פְּנים – תוקפנות פסיבית או ניסיונות התאבדות. אחד האפיונים הבולטים המשותף לכל הנערות האלה, בעלות רמה שכלית בינונית עד למעלה מבינונית, ואלה בעלות רמה שכלית נמוכה מהממוצע, הוא לרוב האינפנטיליות (ילדותיות), המתבטאת בשטחים שונים של החיים הנפשיים, בנסיגה בהתפתחות הליבידו, בלַבּיליות רגשית, אי־יכולת לקשור קשר ממושך עם הזולת וכיו"ב.


"האם ניתן לבודד את הגורמים והנטיות שעשו את הנערות נוחות להתדרדרות לזנות? כלומר, האם ניתן להסביר באמצעות אחד משלושת הגורמים העיקריים – החברתי, הנפשי ונטיות מיניות – את ההתנהגות הסוטה? בתולדות המחקר אמנם הודגש מדי פעם גורם כזה או אחר כמכריע בהתהוות הסטייה, אך ספק אם ניתן בימינו לקבוע חשיבות מכרעת לגורם מסוים ולזהותו מחדש במקרה הקונקרטי. עובדה היא כי כל אחד מהגורמים והתופעות עלולים לעיתים קרובות להתגלות גם אצל נערות אחרות בעלות רקע דומה, אלא שמסיבה זו או אחרת לא הפכו ליצאניות" (42).


רימרמן סבר כי ראוי שהפסיכולוג לא יתעלם מנקיטת עמדה בפולמוס שהיה בזמנו בנושא הליגליזציה של הזנות בישראל (1975).[6] במאמר סקירתי הוא מתייחס לתופעת הזנות בעולם העתיק וכן בימי־הביניים ובתקופתנו, ומפרט את שלוש הגישות לזנות: האוסרנית, הליגליסטית והאבולוציוניסטית. בניתוח מעמיק של הגישות, שרווחות גם כיום, הוא סבור שהגישה האבוציונליסטית היא גם הריאליסטית והמקובלת בארץ, שכן היא אינה ממסדת את הזנות או אוסרת עליה.


בספר הזנות והנערה הסוטה (1977 ג'), והפרסום שקדם לו (1974), סיכם יהודה רימרמן את פעילותו בתחום הטיפול והמחקר בנושא הזנות של קטינות. מצאנו לנכון להביא כאן את תוכן סיכומו של הספר. רימרמן מתאר את בעיית הזנות, מאפייניה והשינויים שחלו בה במשך הדורות, בתרבות היהודית, היוונית־רומית, הנוצרית, ובתרבויות פחות מפותחות. הוא מנסה לנתח את היקף הזנות אולם מצביע על כך שכמעט ואין אפשרות לבצע את הדבר בגלל חוסר מידע ובשל אופייה של הפעילות שברובה אינה גלויה. הוא מציג את דרכי הגיוס לזנות, ההכשרה לפעילות ולהתנהגות וכן תת־הקבוצות של העיסוק. הוא מסכם את התיאוריות העיקריות להסבר תופעת הזנות:


"ההתפתחות המהירה של הביולוגיה והפיזיולוגיה במחצית השנייה של המאה ה־19 השפיעה על התיאוריה הביולוגית להסבר תופעות נפשיות. לפי גישה זו, מקורה של הזנות בניוון גנטי, לאמור כי הזונה היא אישה נחותה מבחינה ביולוגית ופיזיולוגית, בלתי־אינטליגנטית, קרירה מבחינה מינית, בעלת סטיות תורשתיות או סטיות מלידה. התפתחותן של תיאוריות מסוימות במדעי החברה הובילה להדגשת הסביבה בהתהוות הזנות תוך התעלמות מגורמים אישיים, התפתחותיים ומבניים. לפי התיאוריה המטריאליסטית, נשים נקלעות לזנות מחמת מצוקה כלכלית וחוסר אפשרות להתפרנס בדרך אחרת. תיאוריית 'ההתחברות הדיפרנציאלית' תולה את הקולר בהתחברות הנערה אל עבריינים, זונות וסרסורים. זונה היא התנהגות נלמדת כשם שנלמדים פעולות ועיסוקים אחרים. יוצא אפוא כי התנהגותה של הזונה היא תוצאה של התגברות לחצים חברתיים המוליכים לעבריינות על לחצים המוליכים להתנהגות חוקית וחברתית.


"התיאוריות הפסיכולוגיות זוקפות את ההתדרדרות לזנות להתפתחות המעוּותת של הנערה שהושפעה מנתונים פסיכולוגיים שמקורם בתולדותיה האישיות בגיל הילדות וההתבגרות, נתונים היוצרים פרדיספוזיציה נפשית לסטייה ולזנות. המחקרים החדשים העלו לרוב כי כמעט תמיד מצוי בהתדרדרות הנערה לזנות יסוד של הפרעה נפשית הנעוצה בגיל צעיר: חוסר זהות מינית ברורה, משפחה הרוסה ובעקבות זה רתיעה מחיי משפחה. העובדה כי דווקא בשכבות החברתיות הנחשלות מרובות המשפחות המעורערות מעידה כי הזנות היא תופעה מורכבת, תוצאה של השתלבות גורמים רבים, ביולוגיים, סביבתיים והתפתחותיים. העלאת גורם מסוים כדומיננטי בתקופה מוגדרת מושפעת מהזרמים המחשבתיים אשר שלטו באותה תקופה" (178).


היבט נוסף ומסכם של פעילותו של יהודה רימרמן מובא בספרו האחרון בנושא: יחסים אסורים במשפחה – סוציולוגיה ופסיכולוגיה של גילוי עריות (1985). הספר נחלק לארבעה חלקים: בחלק הראשון – הוא הגדיר את תופעת גילוי־העריות ומתחקה אחר מקורותיה האנתרופולוגיים, הסוציולוגיים והפסיכולוגיים. בו הוא מציג את היקף התופעה והמעורבים בה. בחלק השני הוא מתייחס לדפוסי ההתנהגות של המעורבים בגילוי־עריות במשפחה הגרעינית ולתוצאות מחקר שנעשה על 105 מעורבים (40 הורים ואחים, 40 קורבנות ו־25 אמהות). הוא אפיין את התוקפן ויוזם גילוי־העריות, את הקורבנות ואת התנהגות האם – כיוזמת יחסים אסורים עם בנה, וכמעורבת משנית (סבילה) באינססט של האב עם בתו. בחלק השלישי הוא מתייחס להיבט המשפחתי הכולל ולהכללת גורמים אישיים וסביבתיים ברקע למעשה גילוי־ עריות במשפחה. החלק הרביעי עוסק בדרכי התערבות, שכוללות שלוש גישות: טיפול מיידי בנפגע, שילוב של טיפול ופיקוח של בית־המשפט וגישה של טיפול משפחתי. הטיפול מחייב תחילה הפרדה בין הקורבן לפוגע, כדי להגן על הנפגע מהפעלת לחץ על שינוי העדות שלו. זמן ההפרדה הינו זמן המיועד לטיפול בנפגע ובמשפחה.[7] ספר זה משמש עד היום מקור חשוב לגיבוש אבחנה ודרכי טיפול בתופעה כאובה זו.


נושאים מתחום העיסוק של רימרמן בעבריינות נוער וחקירת ילדים


הרעיון ויישום הטיפול הקבוצתי בשירות המבחן וכן הטיפול בנערה הסוטה ומצוקותיה נדונו בהרחבה בסעיפים הקודמים. יהודה רימרמן היווה סמכות מקצועית בנושאים נוספים של עבריינות נוער וחקירת ילדים. אלה מתועדים בפרסומים הבאים (על־פי סדר כרונולוגי).


"הילד בפני בית־המשפט" (1958)


כבר בראשית דרכו כמטפל בנוער עבריין, העריך רימרמן את חשיבות בית־המשפט לנוער. במאמר זה הוא מציג את רעיון הטיפול המשפטי בעוברי חוק קטינים, את חשיבות ההתייחסות לקורבן של העבירה ולא רק לעבריין, במיוחד במקרים של עבירות מין ומוסר וכמו כן מציג את הרעיונות שבחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) תשט"ו־1955, ואת חשיבות הראיון בחקירת חוקרי הילדים. הוא כותב: "הניסיון הראה שחומר המתקבל מפי הילד באופן חופשי מהימן יותר מחומר המתקבל על־ידי שאלות מפורטות" (6).[8] במאמר קצר זה הוא מביא לידיעת הקורא את המגמות של עבריינות הקטינים בישראל מ־1948 עד ל־1957, על־פי סוגי העבירות ואחוז העבירות של קטינים מכלל העבירות בישראל.


קטינים בטיפול שירות המבחן לנוער


בשני סקרים בדק רימרמן את הקטינים שבטיפול שירות המבחן לנוער: "גורם התפתחות בעבריינות נוער" (1964 ב') ו"ילדים מפגרים בפיקוח קצין מבחן" (1966).


בסקר הראשון נבדק "היחס בין הילדים המופרעים לבין הבלתי־מופרעים בגילאים השונים בקרב 1,000 ילדים יהודים שהופנו לשירות המבחן לנוער במחוז המרכז בין השנים 1959-1960" (94), תוך הבחנה גילאית (מגיל 8 ל־18), מינית (קטינים וקטינות) והתפתחותית (קטינים רגילים וקטינים פרובלמטיים). "תוצאות המחקר עשויות להיות לתועלת והבנת הגורמים הקרימינוגניים בקרב הנוער וכן [עשויות] לתרום להתאמה טובה יותר של המוסדות המטפלים בנוער" (94).


הבסיס התיאורטי היה הגישה הפסיכולוגית־פסיכיאטרית להתפתחות הילד ולעבריינות הנוער. "ילדים מופרעים תוקפניים ואסוציאליים מגיעים מהר יותר לידיעת גורמי אכיפת החוק ולטיפול בעבריינים יותר מאשר הילדים המופרעים הפסיביים. המאמר מסתמך על חוקרים המשלבים גורמים אישיותיים עם גורמי סביבה. "עבריינים ואסוציאליים עלולים להיות תוצאה מעיכוב [בהתפתחות הילד] או נסיגה לשלב מוקדם אחר בהתפתחות הילד" (95). ובהמשך יש התייחסות להשפעת התפתחותו השכלית של הילד, על־פי הגילאים, על תפיסתו את המותר והאסור.


הממצאים העיקריים מעידים כי עם העלייה בגיל ישנה עלייה בעבריינות, וגילאי 13-15 מגיעים לשיא העבריינות.[9] ההסבר לכך הוא גיל ההתבגרות, העבריינות היותר קבוצתית – נעשית בצוותא, ונודעת השפעה קבוצתית חזקה בגיל זה, וכן חיפוש אחר השייכות והביטחון האישי. רק 20% מכלל העבריינים הצעירים ממשיכים את עבריינותם לאחר גיל ההתבגרות. למרות הקושי באבחון, רימרמן מציג תשע קטגוריות אבחוניות, לרבות אחוז העבריינים בכל אחת מהן:


אוליגופרנים – 7.6% מכלל המטופלים, פי שלושה מאשר באוכלוסייה הכללית. האבחנה: "אלה שהאפשרות להשפיע עליהם היא זעומה בלבד. בדרגות הנמוכות הם אינם אחראים למעשיהם".


בעלי רמה שכלית גבולית – 11.1%, שכיחות כמעט כפולה מאשר באוכלוסייה הכללית. אבחון עד מנת משכל של 70-80.


פסיכוטיים – 0.3%, אינם אחראים מבחינה פלילית.


פסיכופתיים – 0.9%, נכללו רק כאלה שאובחנו בבדיקה פסיכיאטרית ופסיכולוגית מקיפה.


אורגניים – 0.6%, האבחנה: "בעלי מחלה אורגנית במוח ואפילפסיה".


נוירוטים – 6.3%, המאפיין אותם: "אי־נוחות מהמעשה האסוציאלי, רגשי אשמה ורצון להיענש".


עזובים – 12.5%, "בולטים בשנאתם לחברה, מנהיגיה וסדריה, מכאן תשוקתם לנקום, להרוס ולפגוע".


הרגילים – 58.3%, הקבוצה השכיחה: "העבירה הינה מקרית או כרוכה בקשיים של ימי הבשלה ובעיותיהם אינן חורגות מתחום הנורמה".


אחרים – 2.4%, אלה שאין להם אבחנה ברורה.


במאמר השני, "ילדים מפגרים בפיקוח קצין מבחן (הערות)" (1966), ניסה רימרמן יהודה להביא לידיעת המטפלים והמשפטנים את נושא הקטינים עם פיגור שכלי שעברו עבירות, כדי להציע דרכי פתרון.[10] בתחילה הגדיר רימרמן את הפיגור השכלי והקשר שלו לעבריינות, לאחר־מכן הציג את היקף הבעיה והטיפול בה. הוא מצא שהילדים המפגרים המופנים לשירות המבחן, הם ברובם עם פיגור שכלי קל ובעלי רמה שכלית גבולית. מעטים מאוד הילדים המופנים לשירות המבחן שלהם רמה שכלית נמוכה יותר. ביניהם יש גם ילדים שרמת הפיגור שלהם היא תגובתית, כלומר ילדים הפועלים כאילו היו מפגרים, אך לאמיתו של דבר הם לוקים במופרעות אמוציונלית ("מפגרים מדומים").


בסקר שנערך ב־1964 במחוז המרכז על המופנים לשירות המבחן לנוער, מצא רימרמן ש־7.6% הינם מפגרים דבילים ו־20% גבוליים. אולם לדעתו של רימרמן החלק היחסי של מפגרים דבילים נמוך יותר מאחר שרבים מהם הינם מפגרים "מדומים" והטיפול בהם עשוי להחזירם למצב תפקוד תקין. יהודה רימרמן הצביע על כך שיש לערוך מבחנים ברמה ארצית ולשפר את מערכות האבחון הקיימות. הגישה הדיאגנוסטית חייבת להיות רב־ממדית, מבחינה כמותית ואיכותית. היה קושי רב, בזמנו של רימרמן, לטפל בילדים אלה, מהסיבות שהוא מפרט:


קצין המבחן לא היה מיומן די צורכו בטיפול בילד המפגר, בתהליך הכשרתו ובגישה הטיפולית.
תקופת המבחן המקובלת היתה קצרה מכדי להיענות לצורכי הילד המפגר, שהתפתחותו איטית. "הילד המפגר זקוק לטיפול, לליווי ולהגנה זמן ממושך יותר מאשר הילד הלא מפגר (17).


רימרמן גרס שיש צורך בהתייחסות למשפחה ולסביבה בה גדל הילד, ובמיוחד קיים הצורך להביא להתקבלותו של הילד המפגר במשפחה ובסביבה ולא לדחותו (כפי שקרה רבות באותה תקופה).


בסכמו את הנושא הדגיש רימרמן כי "קצין המבחן ללא עזרה מגורמים אחרים (עובדי שיקום, בתי־ספר, בתי־מלאכה מוגנים ומפתנים), לא יוכל לפתור את בעיית שיקומו של הילד המפגר באופן יעיל. מאמציו יתבזבזו וסופו להתייאש" (17).


"אספקטים התפתחותיים בחקירת נוער – 10 שנים לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) תשט"ו־1955" (1967)


בסקר זה סיכם יהודה רימרמן עשר שנים להיותו חוקר ילדים, במטרה להציג את החשיבות של החוק בהגנה על הילד ובשמירה על בריאותו הנפשית. לאחר שהוא מציג את החוק, הייחודי לישראל, מטרתו והפעולות של חוקר הילדים, הוא מעריך 253 חקירות שבוצעו באזור פתח תקווה, בין השנים 1955-1965, אשר מייצגים, לדעתו, את כלל ישראל.


בסיכום הסקר הוא מציין שהסקר התייחס לקורבנות העבירה בלבד, ויש להבחין בהיקף הפגיעה בילדים על־פי קבוצות העבירות: העבירות הקלות (נשיקה, לטיפה, חיבוק), נגיעה ושפשוף של איבר המין (קשה להתייחס לעבירה וחומרתה מאחר שהקטין בתהליך התפתחותו חשוף להם), והמקרים החמורים (יחסי מין מלאים או חלקיים אירעו בחלק קטן מהמקרים). "הבעיה איך משפיע הניסיון המיני המוקדם על עתידם של הילדים נשארת פתוחה. חוסר מעקב אחרי ילדים נפגעים אינו מאפשר לתת תשובה חד־משמעית. הידיעות המגיעות באופן מקרי אין בהן כדי להכריע לכאן או לכאן. גם בספרות מעטות הן עבודות המעקב אחרי ילדים שהתנסו בגיל מוקדם בחיי מין. לתשומת־לב ראויים גם הסוטים עצמם: הקבוצה הגדולה של עברייני מין היא זרים, אך לא חסרים גם ידידים ושכנים ואף קרובים. לא כל העבריינים הם מבוגרים, קבוצה לא מבוטלת (28%) הם קטינים מתחת לגיל 16. ברוב המקרים הוזהרו הילדים מפני אנשים זרים, ובמקרים מסוימים הם ידעו, כי המבוגרים שיתקרבו אליהם הם 'פושעים מסוכנים'. ההורים הזהירו את ילדיהם אך לא מנעו את הפיתוי. המבוגר שהתקרב אליהם לא היה דומה למפלצת ולא התאים לתיאור המפחיד שמצויר על־ידי ההורים" (32).[11]


במחקר מאוחר יותר, "עברייני מין קטינים" (1981), שילב יהודה רימרמן את ניסיונו כחוקר ילדים וכחוקר עבריינות נוער. הוא הציג "נתונים אמפיריים וניתוחים שיטתיים בתקווה כי הם יביאו להבנה טובה יותר של העבריין לתכנון הטיפול בו" (32).[12] במחקר זה הוא מתייחס למשתנים הבאים: עבירות מין בלבד ועבירות מין שבוצעו עם עבירות אחרות, קבוצות גיל, הבדלי גיל בין העבריין לקורבן, סוג העבירה וחומרתה וכן התייחסות להתנסות "הומוסקסואלית" על־פי קבוצות הגיל. הוא משווה את גורמי העבריינות הכללית לעבריינות המין ומוצא כי:


העבריינות הפלילית הכללית מתפלגת בין הגילאים באופן הדרגתי וללא קפיצות ואילו בעבריינות המין והמוסר יש עלייה תלולה בגילאי 14-16, "עת שמתרחשת תמורה בחיי המין".
הרבה מעבירות המין של ילדים, צעירים יותר, שאינן קשורות במגע פיזי, אינן מגיעות לידיעת המשטרה והן נחשבות למשחקי ילדים שאין לציבור עניין בהם, ואילו עבירות של ילדים בוגרים יותר, שיש בהם מגע עם הקורבן, מהוות עבירות המגיעות לידיעת המשטרה והציבור.


התאבדות וניסיונות התאבדות של קטינים עד גיל 18 (1971)


עבודת מחקר זו, מהראשונות בארץ בתחום חשוב זה, נערכה בשיתוף עם הקרימינולוג פרופ' מנחם אמיר ופורסמה על־ידי מחלקת המחקר של משרד הסעד. בעבודה שמו להם החוקרים כמטרה לעמוד על היקף הבעיה, לאפיין את התכונות של המתאבדים והמנסים להתאבד ולחפש את הסיבות המסבירות את התופעה, תוך התייחסות לתיאוריות בנושא ולממצאים של המחקר. מטרתה לקבוע את הפרמטרים של ההתאבדות, שכיחוּת הופעתם של כמה משתנים בסיסיים החשובים להבנת התופעה והמציינים את הכיוונים האפשריים למחקר נוסף. ההתייחסות היתה בשתי רמות: הרמה החברתית והקבוצות החברתיות להן הם משתייכים, ורמת היחיד.


המחקר עוסק בעיקרו בקטינים שניסו להתאבד; מספר ניסיונות ההתאבדות בין הקטינים שנסתיימו במוות היה זעום ולא עלה על 5%-6%. ממצאים אלה תואמים בדרך־כלל את שיעורי ההתאבדות בשנים קודמות (ראו התאבדויות וניסיונות התאבדות בישראל 1960-1966, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ירושלים, תשכ"ט).


המחקר של רימרמן ואמיר מתבסס על מקרי התאבדות של קטינים בין השנים 1963-1966, כאשר הדבר היה מנוגד לחוק.[13] הנתונים מנותחים במספר רב של לוחות ומובאים בפירוט רב. את הסיכום של המחקר והממצאים העיקריים אנו מביאים להלן:


אפיונים דמוגרפיים


התפלגות הקטינים שניסו להתאבד לפי גילאים אפשרה להתחקות אחרי הגיל הפגיע ביותר למעשי ייאוש – 54.5% מבין המנסים להתאבד במחקר היו בני 16-17. ניסיונות התאבדות בוצעו בדרך־כלל זמן ממושך אחרי עלייתם של הקטינים לישראל. 75.2% מאוכלוסיית המחקר ניסו להתאבד אחרי שהות של לפחות שלוש שנים בארץ. הממצאים מורים אפוא כי קשיי הסתגלות ראשוניים רק לעיתים רחוקות הביאו את הקטינים למצב של ייאוש קיצוני ולניסיונות התאבדות. רוב הקטינים היו בעלי "ותק" בארץ והיתה להם האפשרות להפנים ערכי תרבות. מעטים מבין הקטינים היו אנאלפביתיים וחלקם, בין הממשיכים בהשכלה על־יסודית, לא נפל בהרבה מהממוצע הארצי, למרות שרבים מהם מוצאם מסביבה תרבותית שלא עודדה הישגים לימודיים. חלקם של הבנים בין הממשיכים בלימודים על־יסודיים היה נמוך משל הבנות. נראה כי דווקא הסתגלותם של הקטינים לתרבות הכללית העמיקה את הקונפליקט ביניהם לבין הוריהם ולמבוגרים בני סביבתם, נושאי המסורת.


הקטינים במחקר היו ב־75% בנים למשפחות שלמות, אך רק 63% מהם התגוררו יחד עם הוריהם, ו־31.7% התגוררו אצל אחד ההורים או מחוץ לבית הוריהם. השוואה בין סידורי מגורים של בנים ובנות מורה, כי האחרונות גרו באופן שכיח יותר יחד עם שני ההורים או עם אחד מהבנים. למעשה, כל צעיר שני וכל צעירה רביעית התגוררו מחוץ לבית ההורים.


לפי המחקר נמצא, כי שיעור גבוה של קטינים הגרים מחוץ לבית הוריהם, בין הקטינים הנוטים להתאבד, מורה על קשר מסוים בין שתי התופעות, כלומר בין משבר אנומי ביחסים חברתיים ואנומיה אישית, ואמנם איבוד קשר עם משפחה נמצא באופן שכיח גם אצל מתאבדים מבוגרים.


המניעים להתאבדות


מחקר "המניעים להתאבדות" התמקד בבדיקת הסיבות המוצהרות והודעות הקטין במשטרה על הסיבות לניסיון ההתאבדות מיד אחרי המעשה ומאוחר יותר, לגבי חלק מהקטינים, בשירות המבחן או בקליניקה של הפסיכולוג או הרופא. השימוש במונח "הנעה" (מוטיבציה) במחקר, מרמז על הסיבות אשר דחפו למעשה הייאוש, ואשר הן נפרדות מהאופי, מההיסטוריה האישית, הארוכה והמסובכת של הקטין ומצבו הנפשי. סכסוכים עם ההורים היוו את הגורם השכיח ביותר: 36.7% – סכסוכים בשל חששם של הורים מפני התדרדרותו המוסרית של הקטין, בשל התחברות הבת עם בנים או הבן עם בנות, בשל קונפליקטים עם הורים בגלל אי־שביעות־רצון של הקטינים מהתנגדותם הבלתי־הולמת בעיניהם של הורים, בשל בעיות כספיות, בשל הרגשת קיפוח ודחייה מצד ההורים כמו בשל איפור, לבוש בלתי־צנוע וכיו"ב.


סכסוכים עם אחרים, שלא מחוג משפחת הקטין היוו את קבוצת המניעים השנייה בגודלה: 21.6% – הם כללו קטינים שהסתכסכו עם משפחות אומנות, עם מדריכים, חברים, שכנים וכיו"ב. במקרים רבים הורגשה בקבוצה זו בדידותם של הקטינים המנותקים מסביבתם הטבעית וממשפחותיהם, סכסוכים עם חברים וידידים, בין אלה סכסוכים שפגעו בהמשך הידידות וסכסוכים שהסתיימו בפירוד ובאכזבה מרה, סכסוכים עם שכנים וידידים בשל השמצה, הפצת דיבה ועלבונות שמטרתם לפגוע בכבודו של הקטין.


קבוצת מניעים שלישית מבחינה כמותית שהוגדרה כ"בעיות ומצבים" כללה 18.1% מן המקרים. בקבוצה זו סוּוגו הודעות על מצבים שלדברי הקטין היו אחראים למעשה הייאוש, כגון: אי־הצלחה בלימודים, פחד מפני מאסר, סכסוכים בבית־הסוהר, היריון ללא נישואים, וייאוש ללא סיבה.


קבוצת מניעים רביעית היא הסכסוכים עם בני משפחה אחרים כגון אחים, אחיות או בני־זוג ושכיחותה: 13.1% – הקבוצה כללה מריבות עם אחים, ששמו עצמם כאפוטרופוסים על הקטין, סכסוכים עם בני־זוג על רקע של דרישות כספיות, או בשל חשד בגידה של אחד מהם.


קבוצה אחרונה של מניעים הוגדרה כ"אחר" וכללה 10.5% מן המקרים. בקבוצה זו סוּוגו "מצבים" פיזיים שלא נכללו בארבע הקבוצות הקודמות.


נמצא שהמניעים שדחפו את הקטינים להתאבדות הושפעו מגיל הקטין: המניעים שהרקע שלהם היה קונפליקט נורמטיבי היו אופייניים לרוב לבני 16-17 ופחות לקטינים, צעירים ומבוגרים מהם. ניסיונות התאבדות בשל כישלון ביחסים שבינו לבינה אפיינו לרוב קטינים ומבוגרים ואילו קבוצת מניעים שהרקע שלה היה פער בין הדימוי העצמי למצב הייאוש התחלקה באופן שווה יותר בין כל קבוצות הגיל השונות ואילו המניעים שהגדרנו כ"אחרים" התחלקו בצורה בלתי־מובחנת.


מאלפת היא ההשפעה של ארץ הלידה או המוצא של הקטין, על סוג המניע. המניעים שברקעם קונפליקט נורמטיבי ו"אחרים" היו שכיחים ביותר בין ילידי אסיה ואפריקה ואילו המניעים שהרקע שלהם היה בתחום היחסים שבינו לבינה או ניגוד בין המצב העכשווי לבין הדימוי העצמי הושפעו פחות על־ידי המוצא של הקטינים.


המצב הנפשי של הקטין


השימוש במונח "מניע" נפרד מן האופי הכללי וממצבו הנפשי של הקטין, והוא מסביר רק באופן חלקי את התופעה. המחקר הפסיכולוגי התעניין לא רק במניעים, אלא קודם כול ברקע הנפשי ובמבנה אישיותו הכללי של המנסה להתאבד. פרטים על הרקע הנפשי של הקטין נמצאו ב־162 תיקים או 47.2% מכלל אוכלוסיית המחקר: מסתבר, כי 76 או 46.8% מהקטינים שניסו להתאבד, אובחנו כבעלי "אישיות תקינה" ו־86 או 53.1% "כמופרעים": השיעור הגבוה למדי של "לא מופרעים" מפתיע ואינו תואם את הממצאים של מחקרים רבים, ובמיוחד מחקרים שנערכו על־ידי פסיכיאטרים, על אוכלוסייה של כאלה שניסו להתאבד שאושפזו בבתי־חולים (בדרך־כלל אוכלוסייה מבוגרת או מעורבת של קטינים ומבוגרים גם יחד).


בעיות של קטינים רבים התבטאו לא רק בהפרעות נפשיות, אלא גם בהתנהגות חברתית סוטה. 14.8% מהם הואשמו בעבירות פליליות שונות, פי 7 יותר מאשר שיעורם באוכלוסיית הקטינים בני גילם (33.8% בנים ו־9.6% בנות). למעשה שיעור הבנות הסוטות היה גבוה יותר, והסטייה של הבנות התבטאה לרוב בהפקרות מינית ובזנות שאינן נחשבות בישראל כעבירות על החוק.


אמצעי התאבדות


החלוקה של מעשה ההתאבדות לשלוש קבוצות – פעילוֹת, פעילות למחצה וסבילות – סייעה להבלטת הקשר שבין בחירת אמצעי ההתאבדות ובין משתני מין, גיל, "מופרעות" של הקטין והתכוונותו.


הבנים בחרו לרוב באמצעי התאבדות פעילים 43.9% – תלייה, קפיצה מגובה, שריפה, השלכה עצמית מתחת לרכב וכיו"ב. במקום השני – 35.1% בשיטות סבילות – הרעלה והרעבה – ובמקום השלישי והאחרון בחרו 21.0% בפעילות למחצה. 75.5% מהבנות, לעומת זאת, בחרו לרוב בשיטות התאבדות סבילות. במקום השני בחרו 13.7% בשיטות פעילות למחצה ובמקום השלישי והאחרון בחרו 10.8% בשיטות פעילות.


הבחירה של אמצעי ההתאבדות אצל קטינים משני המינים היתה דומה למדי: בני 10-13 בחרו לרוב בשיטות פעילות, בני 14-15 בשיטות סבילות. הדיפרנציאציה בבחירת שיטות ההתאבדות בין המינים בלטה בגילים 16-18 – הבנים בגילים אלו העדיפו לבחור באמצעי התאבדות פעילים ואילו הבנות בסבילים.


השפעת הרקע הנפשי היתה בולטת למדי – מופרעותו של הקטין השפיעה בדרך־כלל על העדפת אמצעי ההתאבדות, פעילים ופעילים למחצה.


התאבדות וניסיונות התאבדות


המחקר דן בשאלה אם ניסיונות להתאבדות של קטינים הם בבחינת התאבדות בלתי־ מוצלחת או שהם מעשים שונים במהותם. במילים אחרות: האם מיעוט יחסי של התאבדויות פטליות בין הקטינים נובע משימוש בהתאבדות כאמצעי מניפולטיבי או בעיקר בשל בריאותם וחוסנם הכללי של הקטינים לעומת מתאבדים מבוגרים.


לגבי מבוגרים, נמצא כי המנסים להתאבד שונים מן המתאבדים בגילם, במינם ואופיים – רובם בני קבוצות גיל צעירות, יש ביניהם יותר נשים ויותר בעלי אופי אימפולסיבי וילדותי. לעומתם, "המתאבדים הפטליים" היו קשישים בגילם, רובם גברים ורב ביניהם מספר הפסיכוטיים. החוקרים לא יכלו לאמת הבדלים אלה בקבוצת המחקר, וזאת כי לא נמצא הבדל בגיל בין המנסים להתאבד לבין "המתאבדים הפטליים": בין ה"מתאבדים הפטליים" היה מספר הבנים והבנות כמעט שווה; גם לגבי השוני באופי התעוררו ספקות: שתי הקבוצות, "המתאבדים הפטליים" והמתאבדים "הלא פטליים", היו אימפולסיביות: תכונה שצוינה כאופיינית למתאבדים ולמנסים להתאבד גם יחד.


מחקר זה היה מחקר חלוץ בישראל. במשך שנים רבות הנושא לא נחקר. מרכז המחקר והמידע של הכנסת הכין מסמך בנושא (ב־2004) לקראת דיון הוועדה לזכויות הילד. חומר נוסף פורסם על־ידי כץ־שיבאן (1992), אפטר ועופר (1998) ואפטר ופרוידנשטיין (2001).


ציורי ילדים


יהודה רימרמן היה חלוץ האבחנה והטיפול הפסיכולוגי של ציורי ילדים בישראל. פרסומיו בתחום זה מנחים עד היום פסיכולוגים בהערכת אישיותם של ילדים. פרסומו הראשון בנושא ציורי הילדים היה ב־1960 ונמשך עד 1983. הוא כתב שלושה מאמרים:[14] "ציורי ילדים ומשמעותם הדיאגנוסטית" (תש"ך), "משמעות הצבע בציורי ילדים" (תשכ"ו) ו"ציורי ילדים – אמצעי אבחנה וטיפול" (1979), ופרסם שני ספרים: הילד ניכר בציוריו (1968) ואדם, משפחה וקבוצה בציורי ילדים ונוער (1983). בגלל חשיבותם של שני הספרים אני מביא את ההקדמה לספר הראשון ואת הסיכום של הספר השני במלואם.


הקדמה לספר: הילד ניכר בציוריו – הציור כאמצעי הבעה ואבחנה (1968)


"ספר זה הוא קובץ הרצאות על ציורי ילדים ומשמעותם האבחונית, שהושמעו בפני מורים, עובדים סוציאליים וקציני מבחן. ההרצאות עובדו, הורחבו והושלמו כדי תיאור מקיף ושוטף של הציור בהתפתחותו של הילד, תכונותיו המבניות של הציור וערכו כמכשיר אבחון.


"המחקר בציורי ילדים נתעורר במחצית השנייה של המאה הקודמת. אז נחקרה החוקיות בהתפתחות הכושר הגרפי, התכונות התוכניות והפורמליות של הציור, והוכשרה הקרקע לשימוש בציור כמבחן לאבחון ההתפתחות השכלית ולהבנת האישיות של הילד. נעשו גם ניסיונות לנסח קנה־מידה להערכת הציורים של תלמידי בתי־ספר יסודיים, שבעזרתו יוכל המורה – ולא רק הפסיכולוג המומחה – לקבוע קביעה ראשונה מי הם הילדים המוכשרים ביותר, הבריאים בנפשם, ומי הם הילדים הבעייתיים, הנוירוטיים, הזקוקים לתשומת־לב מיוחדת ולטיפול. נושאים מסוימים של ציורי ילדים, כגון 'אישה מטיילת וגשם יורד', או 'ציור איש', שתוקננו בקנה־מידה גדול, נבחרו כמבחני משכל והפכו במרוצת הזמן, הודות לערכם האבחוני ולפשטותם, למבחנים נפוצים ומקובלים. לעומת זאת, השימוש בציורי ילדים לאבחון אופיו של הילד, נתקל בקשיים רבים. תחילה היה מקובל הפירוש האינטואיטיבי בהערכת הציור, ובמרוצת הזמן נתקבל הפירוש השיטתי, אך אין המומחים תמימי־דעים לגבי משמעותן של הסגולות הספציפיות של הציורים. עדיין ניכרים גישושים, אי־ביטחון, וכן נמשך הוויכוח על פרטי הבעיות הטעונות פתרון.


"בספר זה נעקוב אחר אפשרויות של התבטאות ושל אבחון הצפונות בציור. לא נסתפק בתיאור הנושאים ובהצגת הבעיות, אלא נעסוק גם בהערכת הסגולות העיקריות של הציור והתאמתן להבנת התפתחותו של הילד ואישיותו. הספרות הדנה בציורי ילדים ענפה: ביוגרפיות של ילדים יחידים תוך תיאור ההתפתחות בציוריהם, מחקרים על יסוד ציורים רבים של ילדים בני כל הגילים, ילדים בריאים ומופרעים, ותוצאות של מבחני ציור. כל אלה תרמו להבנת הילד המצייר. מבחנים אחדים, ובמיוחד מבחנים לאבחון ההתפתחות הרוחנית והשכלית, הוכיחו את ערכם כמכשירים יעילים להבנת הילדים, ומבחנים אחרים – לאבחון ילדים ומבוגרים גם יחד. נתאר את הסגולות של הציור, כפי שהן מוגדרות בספרות המקצועית, ונשתדל לתרום מניסיוננו לפתרון הבעיות המתעוררות בקשר לשימוש בציור להבנת הילד. אין לנו עדיין תשובות חד־משמעיות, ורק המחקר והניסיון שיצטברו יאפשרו לנו לבחון את הבעיות הכרוכות בכך.


"בפרק הראשון נעסוק בשאלה: הציור מהו? אין לקבל כלשונה את ההגדרה המקובלת בספרות המדעית, כי הציור הוא שפה גרפית, לפי שאין הילד מתכוון להסביר משהו לזולת. גם המבוגר אינו משתמש כיום בציור כ'לשון', להוציא יחידי סגולה, ציירים ואָמנים.


"בפרק השני והשלישי נתאר את שלבי ההתפתחות הגרפית האופיינית לכל גיל. בפרק השני נדון בצורות ההתבטאות הגרפית, הטיפוסיות לילד, ובפרק השלישי – בדרך תפיסתו נושאים שכיחים בציורו: דמות האדם, בעלי־חיים, צמחים, עצים וציורי בית. נושאים כגון דמות האדם וציורי בית נתאר בהרחבה: ציור דמות האדם – בגלל חשיבותו של הנושא, ואילו תיאוריו של ציור בית, המתפרסמים בספר לראשונה, אופייניים לציוריהם של ילדי ישראל. פרקים אלה עשויים להדריך את המורה ועובד הנוער בהבנתה של תפיסת המציאות, אשר הילד מגלמה בציוריו בשלבי התפתחותו השונים.


"הפרק הרביעי יוקדש לציור כמכשיר לקביעת התפתחותו הרוחנית של הנבחן. נרמוז על הערכת הציור כמכשיר לבדיקת התפתחותו השכלית, נתאר מבחן 'ציור איש' לפי פ. גודאינף ונדגים כיצד מעריכים באמצעותו את רמתם השכלית של ילדים, כדי שהקורא יעמוד על סגולות המבחן ודרך השימוש בו.


"בפרק החמישי והשישי נדון בתכונות המבניות של הציור. ננסה לאחד בהם את היסודות המופיעים בשיטות פענוח של מבחנים שונים. נראה, כי תכונות מבניות של הציור עשויות יותר לשמש יסוד לשיטת פענוח אוניברסלית מאשר ביאור תוכנו. הפרק השישי, 'משמעותו של הצבע בציורי ילדים', הופרד מהפרק החמישי, המתאר את הסגולות הפורמליות של הציור, כגון צורת השימוש בנייר, גודל הציור ביחס לרקע, מידת ההתחשבות בגיליון הנייר וכו'. הפרדנו את הפרק בגלל חשיבותו של נושא הצבע והיקפו.


"בפרק השביעי נתאר מבחני ציור לאבחון האישיות – ציור איש וציור עץ – המבוססים על טכניקת ההטלה. בתיאור מבחנים נמעט בביאור תכונות מבניות, כפי שתוארו בפרק הקודם. מבחנים אלה, ובמיוחד המבחן 'ציור איש' להערכת האישיות, נודעו לנבדקים מבוגרים, והשימוש בהם לאבחון אופיים של ילדים, ואפילו המבוגרים שביניהם, מוגבל מאוד. אף־על־פי שאין השימוש במבחני אישיות לאבחון ילדים מרובה, היה חסרונו פוגם בשלמות ההרצאה" (עמודים 5-7).


סיכום הספר: אדם, משפחה וקבוצה בציורי ילדים ונוער (1983)


"בעבודה זו עמדו לנגד עינינו 8,332 דמויות אדם של קטינים בני 2-18, מהם 6,220 תיאורי דמות אדם של ילדים 'נורמליים', ואובייקטים אחרים, בשלבי התבטאות גרפיים שונים, 612 דמויות מעוּותות של קטינים בעייתיים וחולים ו־1,500 תיאורי קבוצות אנשים – משפחות וקבוצות ילדים.


"הרישומים שהוצגו בספר עברו לפני פרסומם ביקורת נוספת על־ידי השוואתם עם תיאורים גרפיים דומים ועם מבחני ציור מקובלים ומתוקננים. ברישומים של הילדים הנורמליים, בחלק הראשון, ניסינו להדגיש את התכונות הקוגניטיביות והרגשיות של המציירים. תכונות שחזרו ונשנו בתיאורים צוינו ברמז, כדי למנוע עומס יתר של פרטים.


"בהשוואה בין הציורים שהוצגו לציורים דומים בספרות ולמבחני ציור לא היה משום קושי. מאה שנות מחקר אינטנסיבי של ציורי ילדים ואלפי פרסומים בשפות שונות העוסקים בנושא מהיבטים שונים הקלו על המלאכה. עם זאת השתנו טכניקות הפענוח, תוקננו מבחני ציור, נבדקו חוקי התפתחותם וכיוצא בזאת.


"כאמור, בתיאור הציורים לא הסתפקנו בציון סגולותיו הקוגניטיביות של הילד אלא גם הרגשיות, שכן לדעתנו לא ניתן להפריד הפרדה מוחלטת ביניהן ושני סוגי הסגולות ממוזגים בציור הדמות המתוארת. הילד משליך על הדמות המתוארת מידע על תדמית גופו ועל התיאום התנועתי שלו. לפיכך, ילדים בעלי פגם אורגני, מום או הפרעה משליכים את תחושתם וידיעותיהם על מצבם ביצירותיהם הגרפיות. לפי הנחה זו, מעקב אחרי התפתחות הציור הילדי מסייע להבין את הציור המעוּות. זאת עשינו בחלק השני.


"שונה הוא המצב בתחום הציור של ילדים ובני־נוער מבוגרים. ציורים של בני גיל זה לא זכו עד לזמן האחרון להתעניינות ולמחקר אינטנסיבי, ואין עדיין תמימות־דעים באשר לערכו ההבעתי והאבחנתי. השפעת הסביבה התרבותית והחברתית על היצירה הגרפית של המתבגר מקשה לא מעט על המחקר, ועדיין יש גישושים ואי־ביטחון ונמשך הוויכוח לגבי ערכם של פרטים שונים כאמצעי התבטאות ואבחנה. במיוחד נכון הדבר לגבי הציור המעוות.


"התבוננות בציורי בני גיל ההתבגרות והנעורים מראה, כי רבים מהם אינם שונים באופן ניכר מציוריהם של ילדים צעירים מהם ואינם מצטיינים בטיב העיצוב. בחלק מהמתבגרים מופיעים ציורים בדרגות הציור הסכימטי המתקדם והטרום ריאליסטי. במילים אחרות: על סף המעבר מציור טרום ריאליסטי לריאליסטי, נעצרת ההתקדמות הגרפית של רוב הילדים. המבוגרים שאינם בעלי כשרון ומיומנות בציור ממשיכים לצייר כמו ילדים בני 11-13, כלומר, ההתקדמות של התיאור הגרפי שאפיינה ילדים מציירים עד גיל 11-13 נפסקה. אמנם ההישגים בתפיסת־העולם ובהבנתו, קידומם האינטלקטואלי והרגשי מכשירים אותם לראיית המציאות ולגילומה הגרפי, אך כפי שמסתבר, אין הם מקנים בהכרח את היכולת לעיצובה הלכה למעשה, אף לא להעמקת העניין בה.


"התעסקותם של בני ראשית ההתבגרות בעצמם אף היא אינה תורמת לרוב להגברת הריכוז הנדרש להבעת מחשבותיהם ורעיונותיהם דרך האָמנות הפלסטית.


"אנו נוכחנו לדעת, שכשליש מהנערים שציוריהם מצויים באוסף שלנו מצאו שוב עניין בציור וביניהם לא רק בעלי נטייה חזותית, שמטבע הדברים נמשכים לתיאור מראה עיניהם, אלא גם בעלי הנטייה ההַפְּטִית, הנוטים להדגיש את יחסם הרגשי לעולם. למעשה קשה להבחין בין שני טיפוסי התפיסה, כאשר רק לעיתים רחוקות ביותר הם מופיעים בצורתם הטהורה. גם התיאור הריאליסטי, שהוא כביכול אובייקטיבי, לא נקבע על־ידי חוקי האופטיקה בלבד אלא מעורבים בו גורמים אובייקטיביים וסובייקטיביים.


"דרגת התיאור הגרפי הריאליסטי מתחילה עם התגברות הילד על שרידי הציור הסכימטי. הדמויות באוסף השייכות לדרגת ציור זו מאופיינות בתיאור הייחודי לאובייקט, בהקפדה על תיאור הגפיים של הדמויות וחיבורם במקום הנכון, בקואורדינציה תנועתית של קווי הראש, תווי הפנים והגוף. לעיתים מופיעים בראש מצח (35%) וסנטר (22%). כף היד מובדלת מהאצבעות (55%) וכן בולטים הפרקים, הקמטים מתחת לעיניים או חריצים בין הגבות וקפלים בבגדים.


"תיאור מדויק של תווי פנים מצביע בדרך־כלל על יעילות ביחסי חברה, אבל הדגשה יתרה ומוגזמת של תווי הפנים פירושה תקיפות ושליטה מדומה בסביבה כפיצוי על חולשה כלשהי. כ־18% של בני 14 תיארו דמויות בנות מין נגדי בציור ראשון; קטינים מתארים קטינות או נשים, קטינות – קטינים או גברים. נערות מרבות בדרך־כלל יותר מנערים לתאר דמויות בנות המין הנגדי או דמויות מין בלתי־ברור (הדבר קשור כנראה בקושי המיוחד שיש לילדות בגיל זה לפתור את בעיותיהן האדיפליות – הצפות מחדש על פני השטח בגיל ההתבגרות). הציורים מבטאים באופן בולט למדי את המעבר מזהות מינית בלתי־ברורה לזהות מינית מגובשת יותר. לא נדיר הוא השימוש בהצללה ובהדגשת האזורים הארוגניים, המשקף ניסיון לגבור על החרדה שמקורה בשינויים גופניים. כפתורים, אבזמים והדגשת הקו האמצעי בבגד מסמלים תלות בהורים, תופעה שהם מודעים לה עתה בשל השאיפה לעצמאות שאין עדיין בכוחם לממשה. בין המתבגרים ישנם נערים ונערות המגיעים להישגים נאותים בציור, דהיינו: להדגשת ההיבטים האסתטיים והאָמנותיים. אך בעיקר משתקפים בציוריהם סימנים של גיל ההתבגרות, כגון חרדה נוכח התפרצות הדחפים המיניים וחיפוש אחר זהותם האישית. תכונות אלה, הניכרות בציור גורמות לכך שאנשי מקצוע בתחום הטיפול באדם – פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ודומיהם – מתעניינים בציורי ילדים ובני־נוער.


"ציורים מעוּותים ומוזרים הם נדירים אצל קטינים נורמליים, והופעתם ברישומיהם הגרפיים מצביעה על דבר־מה שמתחולל בהם ושטרם בא לידי ביטוי בהתנהגותם. ישנם גם ציורים של דמויות אדם שאין בהם עיוותים בולטים, אף כי הקטינים שתיארו אותם היו שרויים בעת מלאכתם במצוקה נפשית ובנסיגה בשטחי חיים שונים. חוקרים אחדים מסבירים את התופעה בכך שה'אני' של קטינים אלה נשאר מובנה והשינויים בהתנהגותם, שהם לרוב זמניים, טרם גרמו לעיוות ולדפורמציה בתפיסת תדמית גופם בציור הדמות המתוארת.


"החלק השני של הספר מוקדש לציורים מעוותים שנבחרו מתוך 612 ציורי דמות הסוטים באופן משמעותי מהרגיל, שנוצרו בידי ילדים ובני־נוער שאובחנו כמפגרים בהתפתחותם השכלית, כסובלים מדיספוקנציה נוירולוגית, כמופרעים מבחינה רגשית וכדומה. הציורים שהוצגו בחלק זה הם כ־7.1% מכלל הציורים המעוותים שנאספו והם מוצגים בספר בתוספת ציון פרטים אָנַמנֶסטיים ולעיתים ממצאים של בדיקות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות. לרוב קשה לזהות את הליקויים והעיוותים ובעיקר קשה לקבוע את משמעותם האבחנתית, משום שכל שינוי בתבנית מופיע בצורת סימן גרפי שהוא לרוב רב־משמעי. לדוגמה, המפגר מצייר דמויות ברמה של ילדים צעירים ממנו, אך המצייר סובל לרוב גם מהפרעות נפשיות אחרות המתלוות לפיגורו, נוירולוגיות או רגשיות, המסבכות את התמונה ומקשות על האבחון. לציור של סובלים מדיספונקציה אורגנית מתלווים לרוב סימני היכר, כגון רמת ציור ירודה ודלה בפרטים, נטייה להיאחז בצורות הנדסיות, חוסר מִתאם תנועתי, החסרת חלקי גוף כגפיים ובמיוחד צוואר, ליקוי בתפיסת המרחב, ידיים וכפות רגליים דמויות עלים ומקלות ועוד.


"קיים דמיון מסוים בין ציורי קטינים הסובלים מדיספוקנציה מוחית לבין ציורי חולים פסיכוטיים (חולי סכיזופרניה) כגון: פרגמנטציה, העדר פרטים חיוניים בציור, שילוב חלקי גוף ובמיוחד הגפיים במקומות הלא נכונים, חזרות על מוטיבים ילדותיים, שקיפות וכיוצא באלה. אבל הפסיכוטי משתמש בדגמים גרפיים רבים יותר ומוזרים ואינו מבדיל בתיאורו בין עולמו הפנימי והחיצוני. עושר הצורות שלו והבעתן המוזרה מבטאים לרוב מתיחות פנימית, חוסר אונים, פחד ובלבול. בניגוד ליציבות היחסית הניכרת בציורים של הסובלים מנזק אורגני במוח, אופייניים לציורי פסיכוטיים עושר יחסי של צורות מוזרות ולעיתים קדומות.


"קשה היה גם להפריד בין ציורים של ילדים ובני־נוער בעלי הפרעות נוירוטיות לבין ציורים של קטינים עזובים. בניגוד לפסיכוטיים ואורגניים, תיאוריהם של הנוירוטים והעזובים אינם מצביעים על נסיגה חריפה בתפיסת סכימת הגוף. הסימנים הגרפיים של הנוירוטים התרכזו בעיקר בהבעת חרדה (הצללה, תיאורי דמויות בקווים קלילים או מרוסקים), רגשי אשם (העלמת ידיים בכיסים או מאחורי הגב), אי־ביטחון (סטיות בסימטריה, מחיקות רבות, תיאור כפות רגליים בלתי־יציבות). אחדים מסימנים אלה מצאנו גם אצל מתבגרים שסיווגנו אותם כנורמליים, משום שבהתנהגותם ובאנמנזה שלהם לא היה דבר שהצביע על סטייה והסימנים הנוירוטיים הופיעו ברישומיהם רק במרומז. בתיאור העזובים נעדרו כמעט תמיד סימני חרדה ופחד. תיאוריהם היו לרוב ברמה גרפית ירודה עם נטייה לסכימטיות והיו שכיחים בהם סימנים של תוקפנות בצורת זרועות מוארכות, ידיים גדולות באופן בלתי־רגיל או פה פעור ושיניים בולטות. לא נדירים היו גם סימני acting out כגון רגליים גדולות, נעליים מחודדות וכדומה. לעיתים, קשה היה לסווגם כציורים של עזובים בגלל סימנים אופייניים לנוירוטיים, כגון ידיים מוסתרות בכיסים או מאחורי הגב (העלמת כפות הידיים בכיסים או מאחור בציורים של דמויות לבושות שכיחה מאוד בציורים של נערים עזובים, ואילו בציורים של גברים צעירים היא סימן של השתמטות מאחריות) או תלות (כפתורים באמצע הגוף, כיסים וכדומה).


"חלק שלישי מוקדש לציורי אנשים בקבוצות: ציורי משפחה, ציור קינֵטי של המשפחה וקבוצות טיפוליות. למעשה מהווה טכניקה זו צורת הרחבה של מבחני 'ציורי איש' שהצגנו בשני החלקים הקודמים של הספר. הציורים נבחרו מבין 1500 ציורי 'בני־אדם בקבוצה', מהם 963 ציורי משפחה (כולל ציור קינטי של המשפחה) ו־537 ציורי קבוצות אחרות. טכניקת ציורי משפחה היא חדשה יחסית. ניסיון של שימוש בציור קינטי של המשפחה פורסם בשנות השבעים ואילו שימוש בציורי קבוצות אחרות, ובמיוחד קבוצות טיפול, מתפרסם לראשונה בספרנו. בהצגת הציורים התייחסנו לרמת הציור, ליחסים הבין־אישיים של בני המשפחה או הקבוצה, ליחסו של הקטין המצייר אל אנשי המפתח – הורים, מדריכים, מטפלים, וליחסו של הנבחן אל עצמו, והתעלמנו לרוב מסגולות אחרות של הציור. אף־על־פי שהציור של האדם בקבוצה – משפחה, קבוצה טיפולית – הוא הרחבה של מבחן 'ציור איש' או 'ציור איש ואישה', הרי השימוש בו כאמצעי לאבחנת סגולות קוגניטיביות של הקטין המצייר אינו מהימן ביותר, בין השאר משום שמעורבות רגשית המתבטאת בציור הדמויות גורמת לעיוותים יותר מאשר בציור דמות בודדה.


"ציור הקבוצה הוא בעיקר אמצעי להבנת הדינמיקה הבין־אישית בקבוצה – יחסיו של הילד להוריו או למדריכיו, יחסו לבני משפחתו או לחברי קבוצתו. ציור משפחה, למשל, מסייע לילד המצייר להביע את רגשותיו לדמויות שתיאר ולעצמו. ציור קבוצה טיפולית מאפשר למטפל לעמוד על יחסו של הילד לחברי קבוצתו ולעצמו. ציורים שתוארו בזמנים קצובים עוזרים להעריך את השינויים שחלו באווירה הקבוצתית, את מידת ההתלכדות בקבוצה וכיוצא באלה.


"הצגנו גם מספר מקרים שכל אחד מבני המשפחה או מחברי הקבוצה הטיפולית צייר את משפחתו או את הקבוצה, דבר שאִפשר לא רק לראות את הקבוצה בעיני הילד המצייר אלא גם להבין את הדינמיקה הקבוצתית כפי שהיא מצטיירת בעיני האחרים.


"לסיכום, ציור דמות אדם היא אחת הטכניקות המקובלות ביותר להבנת ילד ונער המציירים ולאיתור בעיותיהם הקוגניטיביות והרגשיות. אך אל לנו לשכוח כי ההתייחסות לציור הדמות אינה תחליף לאבחנה אלא רק 'אות אזהרה' על מצבו והתנהגותו. אבחנה מבדלת חייבת להיות מבוססת על אנמנזה, על בדיקות מקיפות ועל מבחנים פסיכולוגיים. אין לראות בציור מבחן בלעדי. מבחנים שונים מעוררים באופן שונה נבחנים שונים או צדדים שונים באישיות. נושא מסוים עשוי למשוך את ליבם של נבחנים אלה, ונושא אחר – את ליבם של אחרים. גם עוצמת המשיכה של הנושאים שונה ולפיכך לא כל האישיות באה לידי ביטוי באמצעות הנושא: עשויים להישאר 'איים' שאין נושא ההטלה המסוים פועל עליהם, וייתכן כי 'איים' אלה אפשר להפעיל במבחן אחר" (עמודים 231-234).


סיכום


בפרק זה הצגנו ודנו במורשתו המקצועית ופרסומיו של הפסיכולוג וקצין המבחן המחוזי יהודה רימרמן. רימרמן פרסם 7 ספרים ו־24 מאמרים, בנושאים מגוונים של פעילותו והתעניינותו. ארבעה תחומי עניין מרכזיים העסיקו אותו במשך השנים: טיפול קבוצתי וחבורות נוער, נערות סוטות וזונות, טיפול וחקר עבריינות נוער וציורי ילדים. בנוסף לכך, הוא ערך מחקר, ביחד עם מנחם אמיר, על התאבדויות של קטינים וניסיונות התאבדות בישראל.


ניסינו להציג את רוח הדברים ולשונו המיוחדת של רימרמן. הבאנו קטעים נבחרים של עבודות שאותן הוא עצמו סיכם בגוף הפרק. כתביו הם נחשוניים וייחודיים ותרמו באופן מובהק להתפתחותה של הגות מקצועית בתחום עבריינות הנוער בישראל ובתחום של ציורי ילדים. הכתיבה מאופיינת בידע תיאורטי מעמיק ונרחב, ומבוסס על בדיקה אמפירית וניתוח נתונים, תוך שילוב ההיבט הטיפולי והמניעתי. חלק מעבודותיו נכתבו לצורך הכשרת קציני מבחן כאשר שימש כמרכז הקורסים להכשרת קציני מבחן חדשים.


מבחינה אישית – מתוך היכרות עם יהודה רימרמן במשך שנים רבות ושיחות איתו ועם אנשים שעבדו איתו – למדתי להכיר אותו כאישיות בעלת תכונות מיוחדות: אישיות מקבלת, אמפתית, פתוחה וסובלנית, שנטה לדבר בשקט ובנינוחות.


מקורות


רשימת פרסומים של י' רימרמן


Rimmerman Y. (1947). Strafen Oder Heilen, Berlin Points, Berlin.


רימרמן י' (1950). "אגרסיביות ועונש כחינוכנו", עלים, ט', א-ב, 42-47.


רימרמן י' (1951). "הגורם הסוציאלי בהרכב חבורות נוער – קווים לגישה חדשה", עלים, י', א-ב, 87-97.


רימרמן י' (1958). "הילד בפני בית־המשפט", הד החינוך, כרך ל"ב, גיליון כ"ה, כ"ו, 5-6.


רימרמן י' (תש"ך). "ציורי ילדים ומשמעותם הדיאגנוסטית", אורים, 421-428.


רימרמן י' (1962). "יומן טיפול בזונה וסרסורה", טיפול בעבריינים – על בעיות הזנות, משרד הסעד, ירושלים, 1-57.


רימרמן י' (1964 א'). "גורם ההתפתחות בעבריינות הנוער", סעד, דו־ירחון לעניינים סוציאליים, ח.3, 94-96.


רימרמן י' (1964 ב'). "גורם התפתחות בעבריינות נוער (סוף)", סעד, ח.4, 126-128.


רימרמן י' (1965). "נערות סוטות בטיפול", סעד, ט.1, 29-32.


רימרמן י' (1966). "ילדים מפגרים בפיקוח קצין מבחן (הערות)", דפים לבעיות חינוכיות סוציאליות 4, 15-17.


רימרמן י' (תשכ"ו). "משמעות הצבע בציורי ילדים", אורים, א-ב, 67-83.


רימרמן י' (1967). "אספקטים התפתחותיים בחקירת נוער – 10 שנים לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) תשט"ו־1955", עבריינות וחברה, ב, 1, 18-33.


רימרמן י' (1968). הילד ניכר בציוריו – הציור כאמצעי הבעה ואבחנה, אוצר המורה, תל־אביב.


רימרמן י' (1969). "מועדון טיפולי – סיכום ביניים", דפים, 8, 14-21.


רימרמן י' ואמיר מ' (1971). התאבדות וניסיונות התאבדות של קטינים עד גיל 18, משרד הסעד, ירושלים.


רימרמן י' (1972 א'). "הארוחה המשותפת – השימוש באוכל כאמצעי טיפולי בקבוצה", הטיפול הקבוצתי בשירות המבחן לנוער, ירושלים, 39-45.


רימרמן י' (1972 ב'). "מועדון טיפולי (הקבוצה הפעילה)", הטיפול הקבוצתי בשירות המבחן לנוער, ירושלים, 18-32.


רימרמן י' (1973). "טכניקת הטיול בטיפול בנוער בעייתי", סעד, י"ז, 5, 34-38.


רימרמן י' (1974). הזנות בעולם משתנה – בעיית הזנות והנערה הסוטה, שירות המבחן לנוער, ירושלים.


רימרמן י' (1975 א'). "אישיותה של הזונה הצעירה", עבריינות וסטייה חברתית, ג.4, 38-47.


רימרמן י' (1975 ב'). "גישות לזנות בעבר ובימינו, בשולי הויכוח על הליגלאזיציה של הזנות", סעד, י"ט, 5, 5-13.


רימרמן י' (1976 א'). "הנערה הסוטה, בעיותיה ומצוקתה" (חלק ראשון), סעד, כ, 2, 10-29.


רימרמן י' (1976 ב') "הנערה הסוטה, בעיותיה ומצוקתה, בדיקות פסיכולוגיות", סעד, ז, 3, 42-45.


רימרמן י' (1977 א'). "הצלחה וכישלון של טיפול קבוצתי בעבריינים צעירים", סעד, 1, 24-37.


רימרמן י' (1977 ב'). "הפעילות בקבוצה ומשמעותה הטיפולית", סעד, כ"א, 2, 44-48.


רימרמן י' (1977 ג'). הזנות והנערה הסוטה, צ'ריקובר, תל־אביב.


רימרמן י' (1979). "ציורי ילדים – אמצעי אבחנה וטיפול", שלום הילד בישראל, איגוד העובדים הסוציאליים, תל־אביב, 60-78.


רימרמן י' (1981). "עברייני מין קטינים", מפגש, 32-43.


רימרמן י' (1982). "העבודה עם נוער חבורות רחוב – הלכה ומעשה", חברה ורווחה, ד', 3-4, 284-293.


רימרמן י' (1983). אדם, משפחה וקבוצה בציורי ילדים ונוער, צ'ריקובר, תל־אביב.


רימרמן י' (1985). יחסים אסורים במשפחה – סוציולוגיה ופסיכולוגיה של גילוי עריות, צ'ריקובר, תל־אביב.


מקורות נוספים


אורבך י', א' הרשקוביץ, מ' למב, ק' שטרנברג, פ' אספלין וד' הורוביץ (2001). "חקירות ילדים בישראל על בסיס מדריך ראיון מובנה: מחקר הערכה", בתוך מ' חובב, א' הרשקוביץ וד' הורוביץ ד (עורכים), קטינים נפגעים וקטינים פוגעים – תשאול וראיון בהליך הפלילי, הוצאת צ'ריקובר, תל־אביב, 111-146.


אופק א' (2006). מחקר – תוכנית הטיפול הקבוצתי בעברייני מין מתבגרים, משרד הרווחה, ירושלים.


אטיאס נ' וד' לבנה (1994). "התערבות קבוצתית עם נוער עובר חוק בשירות המבחן לנוער ברמלה", בתוך י' ווזנר, מ' גולן ומ' חובב (עורכים), עבריינות ועבודה סוציאלית: ידע והתערבויות, רמות, אוניברסיטת תל־אביב, 318-329.


אינהורן ש' ומ' חובב (בספר זה).


אפטר א' ונ' עופר (1998). התאבדויות בקרב בני נוער, מכון סאלד, ירושלים.


אפטר א' וא' פרוידנשטיין (2001). נוער על סף תהום: התאבדויות וניסיונות אובדניים בקרב בני נוער, דיונון, אוניברסיטת תל־אביב.


הורוביץ ד' (עורכת) (2004). מבעד לעדשה – חקירת ילדים נפגעי התעללות, צ'ריקובר, תל־אביב.


הורוביץ ד', י' בן יהודה ומ' חובב (עורכים) (2007). התעללות והזנחה של ילדים בישראל, אשלים ומוסד ביאליק, ירושלים.


חובב מ' (עורך) (1997). פגיעות מיניות בילדים: החוק, החוקר ובית המשפט, צ'ריקובר, תל־אביב.


כנסת ישראל – מרכז מחקר ומידע (2004). מסמך רקע בנושא: התאבדויות וניסיונות התאבדות בקרב בני נוער, ירושלים.


כץ שיבאן ב' (1992). נסיונות חוזרים להתאבדות בישראל, האוניברסיטה העברית, ירושלים.


משרד המשפטים (1972). דו"ח הועדה הממלכתית לחקר הזנות (ועדת הדסה בן עתו), ירושלים.


פינקל ב' (1988). "פרויקט הרפתקאה", לקט נושאים מעבודתנו בשנים 1986-1987, שירות המבחן לנוער מחוז ירושלים, ירושלים.


[1] רשימת הפרסומים של יהודה רימרמן מופיעים בסדר כרונולוגי בסוף הפרק.
[2] פורסם לאחר־מכן גם בקובץ מאמרים שפִּרסם שירות המבחן לנוער בנושא: "טיפול קבוצתי בשירות המבחן לנוער" (1972), כחומר רקע שניתן בקורס קציני מבחן חדשים.
[3] נושא מקביל לטיול הקבוצתי הופעל ב־1976 על־ידי שירות המבחן לנוער במחוז ירושלים: "פרויקט הרפתקה". מטרתו היתה להתנסות אישית וקבוצתית עם אתגרים (ראו פינקל, 1988).
[4] ראו אטיאס ולבנה (1994) על התערבות קבוצתית עם נוער עובר חוק בשירות המבחן לנוער ברמלה, השייך למחוז המרכז אותו ניהל יהודה רימרמן. במקורות של מאמר זה יש התייחסות למאמרו של רימרמן מ־1977.
[5] יכול להיות שפה נולד הרעיון למחקר על התאבדויות קטינים.
[6] שר המשפטים מינה ועדה לנושא – ועדת הדסה בן עיתו.
[7] לנושא האינססט והטיפול בו נחשף יהודה גם בעיסוקו כחוקר ילדים ("אספקטים התפתחותיים בחקירת נוער", 1967), ועל כך יפורט בהמשך.
[8] דבר זה הוכח מאוחר יותר במחקרים בתחום, ראו: אורבך ואחרים, 2001.
[9] גיל האחריות הפלילית היה אז לנערים בגילאי 9-15, ולנערות 9-18.
[10] רק בשלב מאוחר יותר חוּקק חוק הסעד והטיפול במפגרים (תשכ"ט־1969) ובו סעיף נפרד לטיפול באדם מפגר עובר חוק.
[11] מאז כתיבת מאמרו של רימרמן חלו שינויים רבים בתפיסת התפקיד של חוקר הילדים. ראו חובב (1997) הורוביץ (2004) הורוביץ, בן יהודה וחובב (2007) ואינהורן וחובב (בספר זה).
[12] על טיפול שירות המבחן בקטינים עברייני מין בשנים האחרונות, ראו אופק (2006)
[13] ב־1967 הוצאה הנחיה של היועץ המשפטי לפיה מקרי התאבדות לא יטופלו כעבירה אלא יופנו למשרד הבריאות.
[14] בהמשך, כאשר יצא לגמלאות, למד ציור באופן מקצועי, היה לאמן שציוריו הוצגו בתערוכות רבות.