פתח דבר
לאחר שניתקו גלגלי המטוס ממסלול ההמראה וחרטומו נסק אל תוך התכלת הצלולה, הבנתי שבעוד כמה שעות אני עומד לנחות במקום שבו לחמתי לפני כשישים שנה.
את ההזמנה להשתתף בכינוס קיבלתי מהוועדה המארגנת, "אסוסיאסיון דה אמיגוס דה לאס בריגאדאס אינטרנסיונאלס", הפועלת בחסותה של ממשלת ספרד. לא היה עם לבי להיענות לה, אך ילדיי לחצו ושידלוני לנסוע.
במטוס התחולל בי שינוי מפתיע. התנכרות רבת־שנים התמוססה, העכבות נמוגו באורח פלא, ואף גיליתי בעצמי כמיהה עזה לפגוש חברים ורעים לנשק.
כמה פשוט להגיע לאותו מקום בישיבה מפורקדת, נינוחה במושב מרופד במטוס אל על, בשונה כל כך מדרך החתחתים ומתלאות המסע המפרך באישון לילה בהרי הפירנאים המושלגים.
נוסף על הזיכרונות השמורים עמי כיין ישן נשאתי עמי תמונות דהויות בשחור־לבן. באחת מהן אני מופיע עם אחדים מאנשי המחלקה בעמדה קדמית בעת הקרב על מדריד באזור קאזה דל קאמפו. תמונה אחרת צולמה באלבאסטה על הדשא שלפני אחד מצריפי הקסרקט. בתמונה שלישית אני כורע ברך בשורה הראשונה עם חבריי לפלוגה על גדות נהר וברקע שטות סירות הלוחמים. פעם נבר בני הצעיר בתמונות אלו, שהתגוללו עם תמונות ממלחמת השחרור, ולפתע שאל: "אבא, נלחמת גם על הירדן?" "זה לא הירדן," אמרתי לו, "זה נהר האברו בספרד".
עדיין יכולתי לזהות את כולם, בין אם נפלו בקרבות ובין אם נותרו בחיים. עדות אחרת שנשאתי עמי — תעודה מטעם שר ההגנה של ממשלת הרפובליקה המאשרת כי שירתי בדרגת תת־קצין בבריגדה השלוש־עשרה, הפולנית, ולקחתי חלק במלחמה לשחרור העם הספרדי. התעודה מביעה הערכה וכבוד להתנדבותי. המיוחד בתעודה זו שבצדה האחורי החלק מתנוססת חתימתה האישית של דולורס איברורי, המכונה "לה פסיונאריה". החתמתי אותה כאשר ביקרה בחטיבה שלנו. גם אם היה נלווה אליה אז אלוהים בכבודו ובעצמו לא היה איש מבקש את חתימתו. דבריה בביקורה בחטיבה מהדהדים באוזניי עד היום, ולא אשכח לעולם את נאום הפרדה שלה מאתנו בברצלונה, שממנו אני זוכר בעל־פה קטעים שלמים:
"באתם אלינו, בני כל העמים, בני כל הגזעים, באתם אלינו כאחים, כבנים לספרד בת־האלמוות. ובימי המלחמה הקשים ביותר, כאשר ריחפה סכנה על בירת הרפובליקה הספרדית, אתם, החברים האמיצים בבריגדות הבין־לאומיות, עזרתם להציל את העיר בהתלהבותכם הלוחמת, בגבורתכם, וברוח ההקרבה שלכם. חרמה וגוודאלאחארה, ברונטה ובלצ'יטה, לבנט והאברו ישירו לעד את שירת הגבורה, ההקרבה, האומץ והמשמעת שלכם. זוהי תופעה ראשונה בתולדות מאבקי העמים, תופעה המפעימה לבבות בגדולתה — יצירת הבריגדות כעזר להצלת החירות והעצמאות של ספרד שלנו. שום דבר לא ביקשתם מאתנו בעד השתתפותכם במאבק."
קרוב לשעה נאמה הפאסיונריה. את משפטיה האחרונים, מלאי ההוד, שריגשו את כולנו, אני נוצר בלבבי:
"לא נשכח אתכם, וכאשר ישוב עץ הזית וילבלב, שזור בעטרת עלי דפנה לניצחון הרפובליקה הספרדית, שובו אלינו! שובו אלינו, אחים יקרים! אלה מכם שאין להם ארץ, ימצאוה אצלנו. אלה מכם הנאלצים לחיות ללא ידידות, ימצאו כאן חברים נאמנים, וכולכם תזכו באהבתם ובהוקרתם של בני העם הספרדי כולו, שהיום ובעתיד יקראו ממעמקי לבם — הידד לגיבורי הבריגדות הבין־לאומיות!"
עוד עדות שנשאתי עמי הייתה צלקת, שקערורית קטנה בכתפי, זכר לפציעה קלה מרסיס שפגע בי בקרב על מדריד, מזכרת שתישאר עמי כל עוד נשמה באפי.
מבעד לחלון נשקף הים התיכון כישימון תכלת מרהיב. ציפיתי לראות רצועת חוף כניצול על רפסודה המצפה לאנייה עוברת. חשבתי שתהיה זו גם הזדמנות נאותה לבקר את חוזפינה סוארס גומס, שלמיטב ידיעתי אמורה להתגורר בעיירה מאטארו הסמוכה לברצלונה. נפרדתי ממנה בשלהי שנת 1938, לפני שעזבתי את ספרד לדרום צרפת עם המאסף של הבריגדות בפברואר 1939.
עתה, במטוס, חשבתי עליה וגברו געגועי אליה, אולי משום שנותרה כשריד חי ונושם מסיפור חייו של מישה, חברי היקר. גמרתי אומר לבקרה במאטארו. לפי חשבוני, מתקרבת חוזפינה לגיל שמונים לערך, אם לא נפטרה עדיין.
מרחוק נראתה, סוף־סוף, רצועת־החוף. המטוס נפרד מישימון התכלת ופלש לתחום היבשה. ראיתי יישובים קטנים וגדולים על בתיהם הלבנים, נהרות ואגמים, הרים וגבעות. לא יכולתי לזהות מקום כלשהו, ולא היה לי את מי לשאול. עמדנו לנחות בשדה התעופה במדריד. כל השאלות, התהיות, הטענות והקובלנות, הברור והסתום, כולן התפרצו בגודש ובעזות אל תוך צוואר בקבוק דמיוני כדי לבקש תשובה: למה לא ניצחו הטובים את הרעים?
כל באי הכינוס התקבלו בלבביות. באו כארבע מאות איש. מכינוס לכינוס, כך נאמר לי, פוחתים המשתתפים. הזמן עושה את שלו.
בערב צעדנו כעשרים דקות לאצטדיון הסמוך למלון לטקס הפתיחה. אזרחים ועוברי אורח, שנודע להם מי הצועדים, התקהלו והצטופפו לאורך מסלול הליכתנו וליוו אותנו במחיאות כפיים ובקריאות עידוד. ישיש אחד שעמד על שפת המדרכה צעק לעברנו בקול ניחר את ססמת מגני ספרד הרפובליקנית שלחמו בחירוף נפש: "נו פאסאראן! נו פאסאראן!" [הם לא יעברו], ואגרופו הקמוץ מושט בידו המתוחה מעל ראשו. הקריאה הזאת המוכרת כל כך, שנשתכחה ונמעכה מרוב שנים, הכתה בי כברק והכאיבה כמכוות אש. הכול צף מול עיניי כסרט ישן. לא היה לי ספק שהישיש הזה היה לוחם בצבא הרפובליקה והשתתף בהגנה על מדריד. ניגשתי אליו לשפת המדרכה ולחצתי את ידו. בקול צרוד וחנוק שאל: "אתה אח שלי, מאיפה אתה?"
"מישראל," אמרתי, וכדי להקל עליו הוספתי את שם עיר הבירה, "ירושלים!"
"הו, יש לי אח בירושלים! אתה אחי." בקושי, בעזרת מקלו, ירד מן המדרכה וחיבקני בחום.
ערים רבות ביקשו לארח אותנו ולערוך לנו קבלות פנים חגיגיות בימי הכינוס. התפזרנו בקבוצות לכמה ערים וסיירנו ברחבי ספרד. בכל קבלת פנים התאספו רבים להריע לנו. בעיר אלבאסטה נערך טקס הסרת הלוט מאנדרטת זיכרון לבריגדות הבין־לאומיות, שהקסרקטין בעיר זו שימש להם בסיס גיוס ואימונים. בכל זמן הסיור הייתי נסער עד עומק נפשי מהיחס החם, מקבלות הפנים, מן הביקורים במקומות שהכרתי לפני למעלה מיובל שנים, מהפגישות ומהחלפת זיכרונות עם חברים וידידים.
בברצלונה זכינו לקבלת פנים מרהיבה שערך לנו הפרלמנט הקטאלוני. ביציאה מן הפרלמנט לאחר האירוע המתין לנו בחוץ קהל עצום והרעיף עלינו אהבה וחיבה. רבים לחצו את ידינו, חיבקונו, מחיאות הכפיים החרישו את אוזנינו, ומאות פרחים ניחתו על ראשינו. אישה אחת עמדה לידי ולא הרפתה ממני. היא לחצה את ידיי וגיפפה את כתפיי, תקעה פרח בדש מעילי ומלמלה: "אני יודעת הכול עליכם, הייתם נפלאים. גם אבי נלחם בצבא הרפובליקה. הייתי בת עשר כשנפל בחזית אקסטראמאדורה." הקהל הוסיף לצור עלינו עד ששוטרים מקומיים נחלצו לעזרתנו.
במטוס בחזרה לארץ כתבתי את מילותיי הראשונות בספר הזה.
