אוהדת־חוקרת, חוקרת־אוהדת
תמר רפופורט
למדתי את הערך שבהקדשת זמן ורגש בדברים
שאינם בשליטתי ובהשתייכות לקהילה שעם
שאיפותיה אני מזדהה ללא סייג.1
1. ניק הורנבי, אהבה על הדשא, (קדחת המגרש), 1992, הוד השרון: עגור, עמ' 75.
מעולם לא הייתי במשחק כדורגל עד לצהרי יום שישי באוקטובר 2007, כאשר הלכתי למשחק של הפועל קטמון ירושלים.2 הגעתי ליציע בעקבות המלצה של ידידה שאמרה לי, אחרי שנעדרתי מישראל יותר משנה, שדבר מעניין נפל בעיר — קמה קבוצת כדורגל בבעלות אוהדים. כבר במשחק ראשון נשביתי באווירה החגיגית והמחבקת ביציעים, בדגלים האדומים ובסמל של המועדון; השיר "הפטיש, המגל והאינטרנציונל" היה ערב לאוזניי ועורר בי זיכרונות נעימים. כל אלו החזירו אותי לימי נעוריי, לתנועת הנוער הסוציאליסטית, לקיבוץ בשנות ה-60 של המאה ה-20, לחוויה של ישראליות שגדלתי עליה. מהר מאוד גיליתי קהילה שחבריה וחברותיה מחזיקים בהשקפת עולם ובערכים ליברליים־הומניסטיים־דמוקרטיים הקרובים לשלי. כך, בלי משים כמעט, נעשיתי אוהדת נאמנה של מועדון כדורגל, שנתן לי משהו בירושלים לאחוז בו והקנה משמעות לחיי בישראל. קטמון הפכה עבורי לאי של תקווה, ל"מובלעת של שפיות"; מצאתי מנוחה בשהייה בין דומים.
הרעיון החדש של קבוצת כדורגל בבעלות אוהדים, מועדון שמחבר בין כדורגל מסורתי לבין ערכים של פעילות חברתית־קהילתית, הפתיע וסקרן אותי. בעקבותיו התגלגלתי וצללתי למחקר חדש על תופעה מרתקת וייחודית, תנועה חברתית בכדורגל. בהיותי "חוקרת פמיניסטית", ההצטלבות intersection) ) בין מגדר,3 אהדה וכדורגל עניינה אותי והפכה למוקד המחקר. מבעד לעדשת המגדר התגלו הנושאים שספר זה עוסק בהם. האהדה לקטמון והמחקר על אודותיה צמחו בד בבד, את שניהם למדתי יחד. התחלתי לבוא לכל המשחקים, גייסתי עוזרי מחקר מצוינים, כולם אוהדי כדורגל, ואהדת כדורגל הפכה לחלק מהותי של עבודת המחקר שלי. מהר מאוד הפכה האוהדת של הרעיון לחוקרת כדורגל, והחוקרת הפכה לאוהדת. משקפיים כפולים אלו שימשו אותי במחקר לאורך כל הדרך.
כששואלים אותי, לעתים ברצינות ולעתים באירוניה, מה מביא אותי לחקור כדורגל, התשובה הספונטנית שלי היא שמחקר על כדורגל ואהדה מאפשר ללמוד על תחומים מרכזים בחברה ובתרבות: על לוקליות וגלובליות, על כלכלה, קפיטליזם וצרכנות, על פוליטיקה ולאומיות ועוד ועוד. מחקר בנושא זה נוגע בסוגיות גדולות הקשורות, בין השאר, לגוף ורגשות, למרחב וזמן, לאותנטיות וזיוף, לנאמנות ובגידה, להכלה והדרה, לגזענות וסובלנות, למחאה והתנגדות, לנורמות וגבולות, ולמשמעות של חברתיות וקהילתיות. אהבת הכדורגל אינה בריחה וגם לא בידור, לא צרכנות ולא התפרקות, והגם שהיא כוללת את כל אלו — בעיקרו של דבר, הרי היא, בלשונו של הורנבי, "גרסה אחרת של העולם" (הורנבי 1994: 176). נראה שתשובה זו מספקת חומר למחשבה לטוענים שאהדה היא רק, או בעיקר, אלימות, ומפריכה דעה רווחת שכדורגל הוא עשרים ושניים חוליגנים שרודפים אחרי כדור אחד.
רוחב ומגוון הנושאים שחקר אהדת כדורגל עוסק בהם נוגד את הסטטוס הנמוך יחסית של תחום מחקר זה. את הספרות הענפה על הנושא ניתן לחלק באופן גס לשניים: מצד אחד, ספרות המבוססת על תיאור אישי ובלתי אמצעי של החוויות ומעשה האהדה או האהבה לקבוצה ולכדורגל. ספרו של ניק הורנבי, שכבר נחשב ל"תנ"ך של האוהדים", הוא דוגמה מובהקת לכך. מצד אחר, ספרים ומאמרים אקדמיים רבים נכתבו ונכתבים על אהדה, מהם שמסווגים אוהדים לקבוצות ולקטגוריות ואחרים רוויי תאוריות, מושגים ומספרים. לאחרונה, עם פריחתו של המחקר האתנוגרפי, התרכך הניתוח המנוכר של אהדה והוא מקרב אותנו לתפיסות, לחוויות ולעבודת האהדה של האוהדים, כך שתוך כדי קריאה ניתן לראות אותם ולשמוע את קולם. ספר זה, הנסמך ברובו על עבודה אתנוגרפית, נמנה עם מגמה זו. האתגר הגדול בכתיבתו היה לערוך אותו כך שידבר אל חוקרי ספורט ותרבות מדיסציפלינות שונות, אך גם אל אוהדים וחובבי ספורט למיניהם. הספר מכוון לכל מי שאוהב את המשחק ורוצה להבין את סוד המשיכה לכדורגל, לכל מי שרוצה לדעת מהי אהדה ואינו מסתפק בלחוות אותה.
על הספר
ספר זה, המבוסס בעיקרו על חקר אוהדות ואוהדי קטמון, אינו מתיימר לפתור את חידת האהדה על כל ממדיה ולא להקיף את מגוון התיאוריות, הסוגיות והנושאים המרתקים הקשורים בה.
מעשה הכתיבה של ספר בנושא אהדה שמבוסס על עיון ומחקר אקדמי אינו פשוט כלל וכלל, שהרי השפה האקדמית רווית הרעיונות המופשטים והמושגים הלועזיים מתנגשת עם הספונטניות והתשוקה של האהדה. התיאוריה רחוקה מהגוף ומהרגשות העזים של האוהדים, והניסוח הרהוט והמוקפד מתקשה להעביר את הדרמה שמתרחשת במגרש האהדה, בלב האוהדים ובגופם. מתוך מודעות זו, הספר מנסה לשלב בין האקדמי ליצרי, בין גוף לרגשות ובין תיאוריה למתרחש בשדה עשיית האהדה.
הספר מבקש להציע נקודת מבט חדשה לחקר אהדת כדורגל, ואהדה בכלל. במרכזו ניצב גוף האוהד והאוהדת, שעסוק בעבודת האהדה. נקודת המוצא היא שאהדה היא, קודם כול, עשייה (doing fandom)4 בגוף — פרקטיקות האהדה נלמדות דרכו, מוטמעות בו, ומבוצעות על ידו. הגוף יוצר את חוויית האהדה ומנכיח אותה, הוא זה שמעניק לה את אופייה הממשי והמובחן, את הנראות שלה בשדה האהדה5 ובשדה התרבות. במילים אחרות, בלי גוף אין אהדה וללא אהדה הכדורגל מאבד מטעמו ואף את זכות קיומו.
מבנה הספר
השער הראשון של הספר, "גישת הפרקטיקה: מסגרת־על תאורטית לחקר אהדה", נועד להפגיש את הקוראים עם מסגרת־העל לחקר אהדה, המאגדת יחד את כל הפרקים באסופה. השער מציג בקצרה את גישת הפרקטיקה שעומדת ביסוד התפיסה באסופה, שלפיה אהדה היא פרקטיקה המתגלמת בעשייה גופנית. גישה זו שזורה בכל אחד מהפרקים, בין במפורש ובין במרומז. בהמשך ניתן לקרוא ארבעה מבואות עיוניים שכל אחד מהם שופך אור על פן אחר בחקר האהדה מנקודת הראות של גישת הפרקטיקה.
המבוא הראשון — אהדה אותנטית — מברר את משמעות המושג אותנטיות, וכיצד הוא משמש בהערכה עצמית, בין אישית וקבוצתית, של טיב האהדה ו"עשייה נכונה" שלה. בהמשך מבוא זה מתואר "ארגז הכלים" המשמש לעבודת האהדה, והדרך שבה פועלות הפרקטיקות בשדה האהדה. ולבסוף, הדיון מתווכח עם הטענה כי האהדה המסורתית דועכת, ואף נעלמת עקב השתלטות הקפיטליזם, הצרכנות והמסחור של הכדורגל.
המבוא השני — מרחב האהדה — עוסק באצטדיון כשדה אוטונומי של התרחשות חברתית, אזרחית, לאומית ופוליטית, שבו חוברים יחד פיקוח חברתי והרשאה התנהגותית. נוסף על כך נדונים הסדר החברתי של האהדה ביציעים והזיקה שבין שדה האהדה (ה"מרחב הקטן") לעיר וללאום (ה"מרחב הגדול"). דגש מיוחד ניתן להתפשטות עשיית האהדה ממרחב האצטדיון למרחב הציבורי דרך פעולה אזרחית, חברתית ופוליטית.
המבוא השלישי — אהדה כהביטוס6 — דן בדרכים, באירועים ובזירות שבהן האהדה, על שלל ביטוייה, מוטמעת בגוף והופכת למובן מאליו. כתמונת ראי לדיון באופן רכישת האהדה, מבוא זה מתייחס לפדגוגיה של הנחלת פרקטיקות המשחק לילדים באקדמיות האנגליות לכדורגל.
המבוא הרביעי — מגדר האהדה — דן במיגדור של שדה האהדה כמעוז של גבריות ובעשיית האהדה על ידי נשים בהקשר שבו מודל האהדה הוא גברי במובהק. המבוא דן בזרות של נשים בשדה האהדה, בדרכי המשמוע והפיקוח המופעלים על נשים־אוהדות ובמגוון הדרכים שלהן לעשיית אהדה ממיקומן בשוליים.
כל המבואות יחד יוצרים גוף ידע חיוני להבנה ולמחקר של אהדת כדורגל, אהדה וחקר התרבות בכלל. למיטב ידיעתי, נושאים אלו טרם קובצו תחת מטרייה עיונית אחת.
השער השני באסופה, "מחקר לעומק היציע", כולל את פרקי המחקר שמבוססים ברובם על מחקר סוציולוגי־אתנוגרפי.7 הפרקים מקובצים בארבעה חלקים:
החלק הראשון עוסק בסוגיית הזהות של הפועל קטמון כקבוצה בבעלות אוהדים מבעד לעדשה של המשכיות ושינוי.
בפרק הראשון עוסק אורי כץ בתהליכים החברתיים שהתרחשו בקטמון בשנה הראשונה להקמתה. הפרק נשען על המשא ומתן בין האוהדים שהתקיים בפורום המקוון בנושא עיצוב הגבולות של הקבוצה, ומאפיין על בסיס זה את הזהות הקולקטיבית המתגבשת להמשך הדרך; הכותב מאפיין זהות זו כ"נוסטלגיה מהפכנית". בפרק השני דנים יובל אילון ואמיר הורוביץ בשאלה "מיהי הפועל ירושלים", לנוכח קיומן של שתי קבוצות בעיר שכל אחת מהן טוענת שהיא הפועל "האמיתית". ניתוח השאלה מזווית ראייה פילוסופית מציע שערכים הם אלו שקובעים באופן בלעדי את זהותה של קבוצת כדורגל ואת ההזדהות עמה. בדומה לשני הפרקים האחרים בחלק זה, הפרק השלישי דן בסוגיה של המשכיות ושינוי בתנאים של עמימות ואי־ודאות מתמשכים שהכתיבה סוגיית האיחוד עם הפועל ירושלים. הכותבות, תמר רפופורט ולידיה גינזבורג, מתמקדות בסוגיה שמעסיקה את המועדון והאוהדים של קטמון מרגע הקמתו — כן או לא להתאחד? הכותבות דנות בפרדוקס הטמון בסוגיה זו, שעניינו האם תחדל קטמון להתקיים או תהיה קבוצה אוטונומית לכל דבר.
החלק השני, "בין מקומיות ללאומיות: ירושלים, תל אביב, חיפה, המבורג", דן בזיקה של אוהדים למועדון, למקום וללאומיות בארבעה מרחבים עירוניים שונים.
בפרק הראשון עוסקות תמר רפופורט ואפרת נוי במקומה של ירושלים בחייהם של אוהדי ואוהדות קטמון ירושלים. לטענתן, האוהדים מבקשים דריסת רגל בעיר שאחיזתם בה הולכת ומתרופפת עקב השינויים המהירים שחלים בה; בעוד כוחם הסימבולי והאזרחי של האוהדים בבירה הולך ודועך הם מבקשים "זכות על העיר". הפרק השני עוסק בזהות הלאומית והמקומית של אוהדי הפועל תל אביב. דניאל רגב מראה כיצד האוהדים פורמים את הזיקה החזקה בין לאומיות לספורט באמצעות השלט המתנוסס ביציעים: "מייצגים את הפועל ולא את ישראל". הפרק גם מלמד שבד בבד עם הנסיגה מזהות לאומית מטפחים אוהדים אלו זהות מקומית חזקה לתל אביב. הפרק השלישי דן גם הוא במתח בין זהות לאומית למקומיות, ובמקרה זה על בסיס חקר האוהדים הערבים של מכבי חיפה. תמיר שורק מתמקד בסוגיות ההזדהות, הזהות והנאמנות של אוהדים אלו בהקשר של אהדה של קבוצות כדורגל "יהודיות". בין השאר, הפרק מלמד שהאוהדים פונים למקור זהות (האצטדיון והעיר חיפה) מקומי אגב נטרול המשחק מהקשר לאומי. לבסוף, בפרק האחרון עוסק רועי סיני באוהדים של מועדון סן־פאולי בהמבורג, הידועים בפעולתם הפוליטית והחברתית האינטנסיבית בגרמניה ומחוצה לה. הפרק מלמד על כוחם של האצטדיון ושל נאמנות שכונתית חזקה כמניעי פעולה פוליטית על בסיס מקומי, הכוללת עימות חזיתי עם המדינה והעיר.
החלק השלישי, "גוף ורגשות — ריסון ופורקן", דן במבט מקרוב בפרקטיקות האהדה.
בפרק הראשון בוחנת טלי פרידמן כיצד ילד לומד להיות אוהד. לצורך תיאור וניתוח תהליך זה הכותבת טובעת מושג לשוני חדש — התאהדות. הפרק עומד על הזירות שבהן מתרחשת ההתאהדות והמסלולים השונים שבהם היא מתעצבת. הפרק השני, "משחק הדמעות: רגשות וגוף באהדת כדורגל", גם הוא מאת טלי פרידמן, מתבונן באהדה מנקודת הראות של הרגשות המכוננים והמשמרים אותה. פרידמן מתארת בפרק את הרגשות השונים המעורבים באהדה ואת דרכי ביטוים בגוף, את התנודתיות המהירה והעוצמה החזקה — שכולם יחד יוצרים את "סימפוניית הרגשות" באצטדיון. לבסוף, בפרק השלישי דנה שלומית גיא בחינוך להיות שחקן כדורגל במוסדות המיועדים לכך. הפרק עוסק בדרך שבה האקדמיות לכדורגל באנגליה חותרות לחנך את הילדים המתאמנים בהן על פי המודל של אנשים תרבותיים־מערביים.
החלק הרביעי, "להיות אישה אוהדת", עוסק בסוגיית מיגדור ומגדר האהדה מזוויות שונות, אך על בסיס גישה תיאורטית דומה. שלושת הפרקים בחלק זה עוסקים בחוויות ובאופני האהדה של נשים, ובדילמות שהאהדה שלהן מעלה בהעדר מודל אהדה לנשים.
בפרק הראשון אפרת נוי ותמר רפופורט מצביעות על האוטואתנוגרפיה כגישה מתודולוגית לחקר אהדה, המסתמכת על עדות אישית. בפרק מוצגים סיפורים אישיים של שלוש חוקרות שהשתתפו במחקר, שבמהלכם הן מתבוננות מקרוב במעשה ובחוויית האהדה שלהן, ובאופן שבו הן מפלסות דרך ומבקשות מקום משלהן בעולם האהדה. הניתוח מלמד כי במקום של חוויית האהדה נפרצים גבולות המגדר, ושאלת האותנטיות והלגיטימציה מאבדת את תוקפה. בפרק השני בוחנים תמר רפופורט, אפרת נוי ודניאל רגב את האהדה של נשים באמצעות המושג passing (מעבר, חציית גבול). הפרק חושף כמה אסטרגיות אהדה שנשים משתמשות בהן, ומלמד שדווקא בגלל המיקום השולי שלהן בשדה האהדה עומד לרשות הנשים מנעד רחב ונזיל של דפוסי אהדה. בדומה לפרק הקודם, גם הפרק השלישי עוסק בשאלות: האם נשים יכולות לעשות אהדה מבלי להמיר נורמות הנתפסות נשיות בנורמות גבריות? והאם וכיצד הנשים יכולות לאתגר נורמות אלו? את התשובות על שאלות אלו מחפשת הכותבת, יגמור נוהראת, בניתוח קללות של נשים ושל גברים באצטדיון, והקשר בינן לבין מדיניות ההוגנות בכדורגל הטורקי. בין השאר, הניתוח מראה שבטורקיה השימוש בגידופים ובקללות מיניות (הומוסקסואליות בעיקר) אינו סותר את מדיניות ההוגנות.
השער השלישי באסופה, "אוהדים בפעולה: בין האישי לקולקטיבי", כולל שלושה חלקים. החלק הראשון, שכתבה תמר רפופורט, מביא תיאור תמציתי של המחקר הקיים אודות אהדת כדורגל. בחלק השני, שני חוקרי אהדת כדורגל ותיקים עוסקים באהדה משתי נקודות ראות משלימות: אמיר בן פורת מתאר דגמים שונים של קבוצות בבעלות אוהדים וממקם את המועדון הקטמוני בתוכם, וג'יימס דורסי מתאר את תרבות האהדה באזור המזרח התיכון וצפון־אפריקה. הכותב מצביע על מאפיינים אלימים במיוחד של זרועות המשטר כלפי האוהדים ושל האוהדים עצמם, ודן בנסיבות הפוליטיות והחברתיות לכך. החלק השלישי פותח בתיאור קצר של קבוצת הפועל קטמון תמר רפופורט מתמקדת במאפייני הקבוצה כמועדון בבעלות אוהדים, ומציעה שניתן לראותה כתנועה חברתית. סיום האסופה מוקדש לכתיבה אישית של שלושה אוהדים מסורים של קטמון — יהונתן כהן, חיים ברעם ומוטי נייגר — המתארים בכתיבה חופשית ומשוחררת מהי קטמון עבורם.
* * *
כמחצית מהפרקים המחקריים נכתבו על ידי צוות המחקר. אחרים נכתבו על ידי חוקרים וחוקרות של אהדת כדורגל שהוזמנו במיוחד כדי להרחיב, לעבות ולהעשיר את הנושאים הנדונים באסופה על בסיס מחקר בזירות אהדה נוספות על הפועל קטמון ירושלים בארץ ובחו"ל. המבט המשווה שמציעים פרקים אלו מצביע הן על האוניברסליות והן על המקומיות של תופעת האהדה וכן על גילוייה הרבים והשונים. הכותבים והכותבות מתבוננים בתופעת האהדה מדיסציפלינות שונות: סוציולוגיה (בעיקר סוציולוגיה של הספורט וסוציולוגיה של התרבות), אנתרופולוגיה, פילוסופיה ולימודי מגדר. מתחת למטריית הספר מצטופפת קהילה של חוקרות וחוקרי כדורגל חדשים וותיקים בתחום מחקר האהדה, אוהדות ואוהדי כדורגל ותיקים וטריים, מבוגרים וצעירים, בעלי קריירות אהדה מגוונות, ישראלים ולא־ישראלים. חשוב לציין שאחד עשר מפרקי הספר נכתבו על ידי חוקרות וחוקרים חדשים, ומהם שבעה פרקים נכתבו על ידי נשים. עבור רוב הכותבים והכותבות מדובר בפרסום הראשון. דבר זה אינו מקרי, שכן אחת ממטרות הספר המרכזיות הייתה להכשיר חוקרים וחוקרות צעירים במחקר בנושא כדורגל ואהדה.
ספר זה אינו ספר על קטמון, אך קטמון היא השחקנית המרכזית במגרש, שער הכניסה שמזמין ופותח גישה חדשה להבנת המנעד הרחב של סוגיות עיוניות ומחקריות הצומחות מחקר האהדה. ההמשגה התיאורטית של הספר התפתחה במהלך שנות המחקר והתגבשה עם ניתוח הנתונים וכתיבת הספר, ולא היוותה מסגרת אנליטית מוקדמת שלאורה נתפרו הפרקים. ערכה של ההמשגה טמון בכך שהיא צמחה מלמטה, תוצר ישיר של מחקר אתנוגרפי ארוך על אודות אהדה ואוהדים.
תודות
המחקר על הפועל קטמון ירושלים שכותרתו "מגדר, אהדה וכדורגל", מומן במשך ארבע שנים על ידי "הקרן הישראלית למדע", מענק מחקר מספר 325/11, 2011-2014. תודות רבות לקרן על המענק ועל התמיכה במחקר פמיניסטי בנושא כדורגל, שאינה בגדר דבר המובן מאליו. לאוהדות ואוהדי קטמון, ובעיקר לאלו שהשתתפו בראיונות וקראנו את כתיבתם בפורום, שלוחה הברכה "יאללה קטמון!". תודה גדולה לכל הכותבות והכותבים באסופה, היה תענוג לעבוד אתכם. תודה שלוחה לרונית רוזנטל על ההשקעה בעריכת הלשון ולעופר בנימיני על ההבאה לדפוס.
אין בפי די מילים להודות לצוות המחקר המצוין, שכלל מלבדי את טלי פרידמן, אפרת נוי ודניאל רגב. יחד עשינו דרך ארוכה, חברית ומרתקת. לטלי, ששימשה הלכה למעשה כעורכת משנה, תודה ענקית על העזרה בעריכה ובארגון הפרקים, על הליווי הצמוד, הנעים והמפרה לאורך התכנון ועד לרגע האחרון של הטלאת כתב היד השלם. קשה לי לדמיין את סיומו של הספר הזה בלי העזרה האקדמית והתמיכה שלך. לאפרת נוי, לא רק נהניתי מחברתך ומחוכמתך, אלא גם למדתי ממך הרבה לכל אורך הדרך המחקרית המשותפת שלנו. ואחרון חביב דניאל, שהפך גם הוא מעוזר מחקר לעמית ולחבר, תודה על שלימדת אותי בסבלנות אין־קץ ובנועם על רזי הכדורגל ונפלאות האהדה, תמיד מוכן להושיט יד. במחקר השתתפו לפרקים גם אורי כץ, עמרי גרינברג, בועז ברגר, איתי ארצי, גל הוכשטיין ועמרי צור — לכל אחד מכם תודה מקרב לב על תרומתו. תודה מיוחדת שלוחה לנועה ברגר על עזרתה הגדולה בכל שלבי עריכת הספר, על המהירות, הנעימות והמקצועיות. ליעל דיין, תודה על שגילית את אוזני על דבר הקמתה של קטמון, ולאריה דיין, תודה על המידע שחלקת אתי על אודות הקבוצה.
תודה מקרב לב לנאווה זילברשטיין מ"המכון לחקר הטיפול בחינוך" על הניהול הפיננסי של המחקר בחום ובתבונה, ולמכון על האכסניה המקבלת.
ולבסוף, על תרגול היוגה המהנה והמאזן, תודה למדריכי היוגה הנפלאים, שירלי וכריאל, שבזכותם מצאתי בית לגוף; לגילה על ימי שלישי, לחברתי הטובה שרית הלמן על האכסניה הבאר־שבעית החמה והטעימה, וכן להדס ר' ואפרת נ' על החברות המזינה ארוכת השנים.
תמר רפופורט, אפריל 2015
