פרק 1


קאס


אורות הקזינו מסנוורים מרחוק. כמו שמיכה של יהלומים מנצנצים באורות של אדום, זהוב ולבן. זה נראה כמו סצנה מושלגת מכרטיסי חג המולד, כשהעץ מלא בקישוטים ובאורות מנצנצים, אבל למעשה, מדובר רק בפנטזיה מצוירת. מעולם לא ראיתי שלג. לא יורד הרבה שלג בדרום אפריקה. בטח שלא באזור רסטנבורג.


בפנים, הרעש מטורף. יום זולג אל הלילה, והלילה ליום. בין שהשמש זורחת ובין שהירח מאיר, מתחת לאורות העמומים המאירים מהתקרה, בכל שעה מהיום, המקום נראה אותו דבר. רשרושי מכונות מזל מהדהדים, ושלטי חוצות מעוטרים מציגים חשפניות לבושות בנוצות יען מלאכותיות. נשים מלעיטות את המכונות במטבעות ומסובבות את הגלגלים, כשכל עניינן מופנה לכסף שיזכו בו. גברים שותים רום או ברנדי בתחנות המשחק, בהן הם נמצאים — הקוקטייל האהוב הוא בתוספת של קולה קולה — והם מרימים את העיניים, כשאנחנו חולפים על פניהם.


אחד מהם צועק, "תחת חמוד." הוא מרים אגרוף באוויר בתנועה דוחה וגסה. "בואי לכאן ואני אראה לך מי אבא'לה שלך."


לידי, מינט מתעצבן, אבל הוא נמנע מקשר עין. כבר אמרתי לו שלא אעשה איתו סקס. אולי הוא חושב שבלי זה, אני לא שווה את הטרחה.


אני זוקרת אצבע משולשת לעבר הבחור, כשאני חולפת על ידו, והוא אומר, "אם את לא רוצה את תשומת הלב, מתוקה, אל תתלבשי ככה."


זה גורם לי לעצור במקום.


מינט תופס את הכתפיים שלי. "בואי, קאס."


אני עומדת בפישוק מול הבחור ונועצת את הידיים על המותניים. החיוך שלו יורד וזוויות פיו צונחות כמו גביע גלידה שנמס בשמש הלוהטת. העור המוכתם של לחייו מאדים. בריונים, אף פעם לא מאמינים שתעזי לעמוד מולם, כשהם גדולים ממך.


כמה גברים שורקים. תשומת הלב גורמת למעריץ שלי לנהום. האיש שביקר אותי על בחירת הלבוש שלי, לובש חולצה בצבע קאמל כשכתם שמן מכסה את הבטן שלו, מכנסי ברמודה מקומטים וגרביים ארוכות מתחת לסנדלים. וכמו כדי להוסיף חטא על פשע, מסרק תחוב בתוך הגרב שלו.


אני מתכופפת אליו ואומרת, "אני אתן לך טיפ, קאובוי. שורת הפתיחה שלך גרועה. אם אתה רוצה קצת תחת, נסה להיות בן אדם הגון." המבט שלי בוחן אותו מלמעלה למטה. "מאחר שברור שאתה רוצה תשומת לב, אני אגלה לך עוד סוד. כדאי לך להתלבש בהתאם."


צחוק פורץ מסביבנו. הצופים שלנו שורקים. הבחור תופס את כוס המטבעות שלו חזק כל כך, שהיא מתעוותת באגרוף שלו.


"בואי נלך," אומר מינט ומושך את שרוול הז'קט שלי.


אני מנערת את ידי ממינט, והבחור השמן והדוחה כבר לא קיים. ברגע שאני פונה אל דלת היציאה, הוא לא שווה את המאמץ או את המחשבות שלי. אני לא מבזבזת את הכעס או את הזמן שלי על חלאות. אני רק רוצה לצאת משם. אני שונאת את הרעש, ומעולם לא הייתי חובבת גדולה של הימורים. לא שיש לי משהו עקרוני נגד הימורים. הם פשוט משעממים אותי.


"נשארו לי צ'יפים," אומר מינט. "מה את אומרת על משחק פוקר אחרון?"


אני מתקדמת מהר יותר. "לא, תודה. אני צריכה לקום מחר מוקדם לעבודה."


לשטיח האדום, המכוסה בכתמי שמש זהובה, יש ריח של פופקורן מעופש. מחוץ לאזור המזון המהיר, אני דורכת על משהו דביק ומגעיל.


אני מקללת ומרימה את כף הרגל. גוש של מסטיק נדבק לסוליית הסנדל שלי. מעולה. זו הייתה טעות לצאת לדייט הזה. לא הייתי צריכה לתת למינט להתיש אותי. נדרשה לו שנה לשכנע אותי לצאת איתו לדייט. למה הסכמתי? כי לכולם מגיעה הזדמנות הוגנת. יש משהו מושך בכל אחד. עם זאת, אם הלילה לימד אותי משהו, זה שתמיד יש יוצאים מן הכלל.


לאחר שאני משפשפת את המסטיק על השטיח כמיטב יכולתי, אני ממשיכה בדרכי.


"אז," אומר מינט, ורץ כדי להדביק אותי, "חנות התכשיטים החדשה שלי תגיע לרווחים של מיליון בעוד פחות משנה. אני חושב שאקנה בית בדורבן." כשאני לא עונה, הוא אומר, "על החוף." כשהוא עדיין לא מקבל תגובה ממני, הוא מוסיף, "עם חזית לים."


אנחנו מגיעים לדלפק הקופאים, שם המזגן מקרר במלוא העוצמה, והעור שלי סומר.


"כן." אני רוכסת את ז'קט העור מעל לגופייה הדקה שלי. "אני שמחה בשבילך."


"וואו, זה ממש נחמד מצידך. רוב האנשים מקנאים בהצלחה שלי."


אלוהים, הוא לא הבין שהייתי צינית?


אני מעסה את השרירים הכואבים בצוואר שלי, ומפלסת את דרכי היישר אל דלפק הקופה הקרוב ביותר. אני עייפה מדי, ואין לי גרוש על התחת. התנדבתי לעשות שעות נוספות בעבודה, במשמרות כפולות לתיוק הארכיון בבנק, שבו אני עובדת כקופאית, ואני עוד מרגישה את כאב הגב מסחיבת קופסאות מסמכים במשך שעות.


בזבזתי זמן שינה יקר במקום שמוכר המבורגרים צמחוניים וצ'יפס עם מינט בסאן סיטי, שאנשים בעיירה שלנו, שמגנים הימורים, קוראים לה עיר החטאים. וזו הסיבה שהימורים מתרחשים באזור שהיה בעבר בצד השני של גבול דרום אפריקה, בצד של בופוטאצוואנה. לסול קרזנר לא הייתה ברירה. כשהוא בנה את הקזינו, הימורים היו לא חוקיים בדרום אפריקה. בופוטאצוואנה התמזגה מאז עם דרום אפריקה.


הקופאית מבקשת ממני את מספר השולחן שלנו ומגישה לנו את החשבון.


מינט לוקח את החשבון בזהירות. "את רוצה להתחלק?"


הפה שלי נפער. אמרתי לו שאני לא יכולה להרשות לעצמי לאכול בחוץ. הוא זה שנדנד עד שנכנעתי. הוא בדרך להיות מיליארדר.


יודעים מה? הוא לא שווה את הגאווה שלי. זה יהיה לקח חשוב על כך שלא סמכתי על תחושת הבטן שלי. אני רק אצמצם את ההפסדים שלי ואברח לדרכי.


"כן," אני אומרת ושולפת שטר מהארנק שלי.


הוא מוציא את הטלפון שלו ופותח אפליקציית מחשבון. אני לא מאמינה.


"החשבון קצת מעל מאתיים," אני אומרת. "בוא ניתן כל אחד מאה וחמישים, יחד עם הטיפ."


הוא מחייך אל הקופאית כדי לאמוד את התגובה שלה, ולפחות יש לו ההגינות להיראות נבוך קצת.


אחרי שהוא מכניס את הסכום הכולל לטלפון שלו, הוא מרים את המסך, כדי שאראה את הסכום המחולק.


מאה ועשרים ראונד וחמישים ואחת סנט.


אני מסתכלת המומה, כשהוא מוסר לקופאית כרטיס אשראי ואומר לה לקחת את הסכום הזה. חרא קמצן. אני משלמת את החלק שלי ומשאירה את שטר המאה האחרון שלי לטיפ. מלצרתי בעבר. זו עבודה קשה. ואני גם מרחמת על המלצרית שכל הזמן משכה את מדי הקזינו כדי לכסות את הישבן שלה.


"ואם אנחנו כבר בנושא," הוא אומר, כשהא ממתין לגביית האשראי, "נראה לי שכדאי שנחלוק את הדלק ואת הבלאי."


הלסת שלי צונחת עוד סנטימטר. "בלאי?"


"של המכונית," הוא אומר ולוקח בחזרה את כרטיס האשראי שלו. כשאני מזעיפה את הפנים, הוא מוסיף, "את יודעת, בגלל השחיקה של הצמיגים והמנוע."


"אני יודעת מה זה בלאי, לכל הרוחות."


החיוך שלו מלא שיניים. "יופי. אני חושב שחמישים יספיקו." הוא בטח רואה את ההלם על הפנים שלי, כי הוא ממשיך בטון מהוסס, "הסעתי אותך לכאן. התחזוקה של המכונית שלי יקרה."


הלחיים שלי מתלהטות מכעס, כשאני מבקשת מהמלצרית עודף של חמישים. היא מושיטה לי את השטר במבט אוהד. מינט לוקח את השטר, מיישר ומחליק אותו לארנק שלו.


אני לא מחכה שהוא יקבל קבלה, שלדבריו הוא צריך לצרכי מס. הוא בטח ישקר בהחזר המס שלו ויצהיר שזו הייתה ארוחת ערב עסקית. אני יוצאת מאזור המזון המהיר כשאני רותחת מכעס ונכנסת ללובי, הולכת מהר יותר משנעלי העקב מאפשרות לי. אני מגיעה לתחנת הרכבת שתיקח אותי לחניון, כשמינט משיג אותי.


למרבה המזל, הרכבת מגיעה מייד, ואנחנו עולים עליה, יחד עם שני האנשים האחרים הפתטיים וחסרי המזל שעוזבים בשתיים בבוקר.


"זה היה כיף" אומר מינט. "בואי נעשה את זה שוב."


אני מעוותת את הפנים בלעג ומביטה מהחלון. קיץ עכשיו, אבל הרוח קרירה, וטל מכסה את גגות המכוניות. כשאנחנו יורדים בחניון השלישי וחוצים את החלל השקט, הכמעט ריק, אל מכונית הפורשה שלו, אני רועדת.


הוא פותח את המכונית, קופץ פנימה ומחכה שאבוא אחריו. אני חוגרת את חגורת הבטיחות שלי, כשהוא נוסע לעבר היציאה.


השתיקה מביכה, אבל אני גמורה ואסירת תודה על כך שהוא לא מדבר. אני משעינה את הראש על המושב ועוצמת את העיניים.


"היי." הוא דוחף אותי במרפק. "את צריכה לדבר איתי, כדי שלא אירדם."


הדרך לרסטנבורג חשוכה ושקטה. הוא נוסע באזור כפרי, שידוע לשמצה בתאונות הקטלניות בעקבות נהגים שיכורים או פרות שחוצות את הכביש. נגיע לגבול הישן בעוד עשר דקות, ושם יוותרו לנו עוד שלושים דקות נסיעה בעיר.


"אני אדבר, אם את מעדיפה," הוא אומר.


אני נאנחת ופוקחת את העיניים. זה האינטרס שלי ששנינו נחזור הביתה בשלום, אז אני נותנת לו להתרברב על ההשקעה האחרונה שלו, על סוס שהולך לזכות בהון במרוץ הבא בדורבן בחודש יולי.


פנסים מהבהבים במראה האחורית. אני מצמצמת את העיניים בשל האור המסנוור.


"האידיוט נוסע עם אורות גבוהים," אומר מינט, ומסיט את המראה האחורית בפרצוף כועס. "אנשים לא יודעים כלום על נהיגה בימינו. אני בטוח שהם קונים את הרישיונות שלהם בשוק השחור, במקום לעבור טסט."


אני לא מורידה את העיניים מהאורות שמאחור. הם מתקדמים מהר מדי אלינו. אנחנו נוסעים בכביש מבודד, בלי שוליים או תעלה בצד. הבטן שלי מתכווצת, כשהרכב מאחורינו מתקרב עוד יותר.


"תן לו לעבור אותנו," אני אומרת למינט. הנהג חסר זהירות. מסוכן שהוא יהיה על הזנב שלנו.


"ממש לא." הוא מציץ במראה האחורית. "אני נוסע במהירות המותרת. הוא צריך להאט את הקצב."


הרכב קרוב כל כך, שאני יכולה לראות שזה טנדר אדום.


"מינט." אני לופתת את שולי המושב שלי, כשהנהג מתקרב כל כך, שאני נשבעת שהוא עומד לפגוע בפגוש שלנו. "זה לא קרב תרנגולים. תאט ותן לו לעבור."


"תירגעי. אני לא צריך להאט. אני נוסע במהירות המותרת."


לא. אנחנו נוסעים במהירות של שמונים קמ"ש בכביש חשוך ושומם וחוסמים את הדרך לנהג חסר סבלנות, שלא יכול לעקוף בשל העיקול או קו ההפרדה הרצוף.


הפנסים מהבהבים.


"הוא פאקינג מהבהב לי," אומר מינט.


במרחק קצר לפנינו, תלוי שלט שמודיע שהשוליים רחבים יותר, ושנוכל לעצור בצד.


"פשוט תזוז," אני אומרת ומסתכלת לאחור, אבל כשהאורות מסנוורים אותי, אני לא מצליחה לראות אם הנהג לבד במכונית.


מינט מקלל, אבל עושה מה שהצעתי. הוא מאותת, מאט ועובר שמאלה, נוהג בקצב של צב. אני עוצרת את הנשימה, כשהטנדר עוקף אותנו. כשהפנסים האחוריים חולפים לפנינו, אני כמעט נושמת לרווחה, אבל הטנדר סוטה שמאלה ונעצר. מינט דורך על הבלמים, ממש שורף את הצמיגים. העצירה הפתאומית שלו מעיפה אותי קדימה. חגורת הבטיחות מושכת אותי כשאני זורקת את הידיים על לוח המחוונים, כדי למצוא אחיזה.


"מה לעזאזל...?" ממלמל מינט, בקול מתוח מחרדה.


אני מרגישה דקירה של פחד בצלעות. פשעים אינם נדירים באזור שלנו. גנבים מחכים בצללים לאנשים שזכו בקזינו או לבעלי מכוניות מפוארות. מכוניות כמו פורשה.


אני בולעת. הלך עלינו. אנחנו נמות כאן היום. למה הנחתי למינט לשכנע אותי לצאת איתו לדייט, אף שהאינטואיציה שלי אמרה אחרת?


דלת הנהג נפתחת. מגף שחור מכה באספלט. האיש שיוצא מהמכונית נראה ענק. הגודל והרוחב שלו מגבירים את הפחד שלי. אנחנו לא יכולים להמשיך לנסוע. הוא חוסם אותנו.


"תסתובב," אני אומרת והקול שלי עולה בבהלה.


מינט מעביר הילוך, אבל הוא מחטיא, ותיבת ההילוכים צורחת במחאה.


"תסתובב!" אני אומרת שוב, ומציצה לאחור, כדי לבדוק שהכביש עדיין פנוי.


התעלה! בגלל העיקול על הכביש, היא ממש מאחורינו. אם מינט יסתובב לאחור, הוא יתרסק אל תוך התעלה. נראה שהוא מבין את זה יחד איתי. הוא מסובב את ההגה ימינה, אבל אין מספיק מקום להסתובב בין התעלה לטנדר. הגיר מחליק שוב, והמנוע נתקע.


שיט.


מינט אוחז חזק בהגה, כשהאיש עוצר לידינו. הוא לובש מכנסי ג'ינס כחולים כהים וז'קט עור שחור. הפנים שלו מעל לגובה החלון, כך שאני לא יכולה לראות אותו. לרגע קצר, דבר לא קורה, ואני מתפללת בתמימות שהגבר פשוט ילך, אבל אז הוא דופק על החלון באמצעות קנה של אקדח.


העייפות שלי מתנדפת, וזיעה פורצת על העור שלי.


טוק, טוק.


אני בוהה בקנה השחור של האקדח, ומתעשתת, כשמינט לוחץ על הכפתור להוריד את החלון.


"לא," אני אומרת ורועדת חזק כל כך, ששומעים את הרעד בקולי. "אל תפתח."


"אין לי פאקינג ברירה," רוטן מינט. "אם תסתמי את הפה, אולי יהיה לנו סיכוי לצאת מזה בחיים. תני לי לטפל בזה." הוא פותח את החלון עד הסוף, מסתכל למעלה ואומר, "יש לי כסף, אחי. קח מה שאתה רוצה, ותן לנו ללכת."


האיש מתכופף ומשעין את המרפקים על החלון הפתוח של מינט. שרירי הזרועות שלו ענקיים, והידיים שלו מכוסות בוורידים עבים ובולטים, ובשכבת שיער דק וכהה. כשאני רואה את הפנים שלו, אני בהלם. תמיד דמיינתי פושעים מכוערים. לפושע הזה יש לסת מרובעת וסנטר חזק, וזיפים קצרים מכהים את הגוון השזוף של עורו. בצד אחד של ראשו, השיער שלו מגולח, ובצד שני, הוא ארוך יותר. קצוות השיער שלו נופלים כמו מסך פרוע על מחצית מהפנים שלו. השיער שלו פרוע ורטוב, כאילו יצא עכשיו מאימון כושר. צבע השיער שלו חום כהה, עם גוונים זהובים.


פנסי הטנדר מאירים את הכביש באור עמום. אני לא יכולה לזהות את הצבע המדויק של העיניים שלו, מלבד העובדה שהן כהות. בצבע כהה ומטריד. חודר.


השפה העליונה שלו מלאה יותר מהשפה התחתונה, ומעניקה לפה שלו מראה חושני, והשפתיים שלו נוטות בצורה מסוכנת, כשהמבט שלו עובר ממני אל מינט.


ז'קט העור שלו חורק, כשהוא מתכופף עמוק יותר אל המכונית. הוא לא ממהר, כי מינט ואני משותקים מפחד. בנחת, הוא שולף את המפתח ממנוע ההצתה. ריח של עור ושל טבק מגיע אליי, ריח שמזכיר לי את אבא שלי ואת הילדות שלי, אבל תחושת החמימות שאני משייכת לריח, היא לא במקום כרגע.


"יש לי כסף," אומר שוב מינט בטון גבוה.


הקול של האיש עמוק, חודר דרך עצם החזה שלי ומהדהד בחלל החזה שלי, שם הנשימות שלי רדודות. "אתה מניח שאני רוצה את הכסף שלך."


מינט מרים את הידיים בכניעה. "מה אתה רוצה, אחי? אני יכול לשלם לך. תן לנו ללכת ו —"


"את המכונית שלך," עונה האיש בקול עצל.


"א-את המכונית שלי?" מגמגם מינט.


החיוך של האיש מתרחב. "יחד עם החברה שלך."