"בספר השירים השלישי שלה מרחיבה ומעמיקה עפרה שלו את עיסוקה בזיכרון, במשפחה, באימהות באהבה ובאובדן. באחדים מהשירים מתבוננת המשוררת עמוקות אל נפשה שלה, ובאחרים היא סוקרת במעין מבט-על את החברה ואת בני האדם שסביבה. יש בספר ביטויים רבים לעוצמה נשית, אבל המשוררת לא חוששת גם לבטא את הצד החלש והפגיע.
"אַתְּ לֹא/ פּוֹחֶדֶת לִקְפֹּץ/ לָאֵשׁ וְלָצֵאת/ אוּד עָשֵׁן/ מִכָּל הָאֲהָבוֹת", היא כותבת באחת השורות היפות בספר. ובשיר אחר היא כותבת "אֲנִי שֶׁדִּמִּיתִי שֶׁאוּכַל/ לְהַתִּיר פִּתּוּלֵי עֲנָנִים/ לִמְשֹׁל בְּקִשְׁרֵי דָּם/ לִפְדּוֹת אֶתְכֶם מִצְּרוֹר/ שְׁעַתְכֶם, נוֹתַרְתִּי עִם/ גַּחֲלֵי מִלִּים". לא לחינם הדימויים בשורות הללו הם של אש ושל כיבוי האש. שפת השירה של שלו נשענת גם על המסורת המינורית והעדינה של השירה העברית, אבל גם על המסורת הדרמטית והסוערת של השירים הפרסיים שהכירה דרך המורשת האפגנית של משפחתה.
"עַכְשָׁיו אֲנִי מְבִינָה/ זֶה מַשֶּׁהוּ בַּדָּם, בֶּחָלָב שֶׁיָּנַקְתִּי,/הַיְּשִׁירוּת הַחֲשׂוּפָה", היא כותבת באחד משירי הספר. השילוב הזה בין דרכי הביטוי, המנוגדות לכאורה, יוצק הרבה כוח ורגש בשירים ומעניק לשלו את קולה המעניין והמיוחד."
אלי אליהו