1
זאת לא הייתה הפעם הראשונה, בחייו הנפלאים בהחלט של טיציאנו אקארדי, שאישה נופלת לרגליו.
ההבדל המשמעותי במקרה הזה היה שהאישה הנ"ל כלל לא הסתכלה עליו כשנפלה, לא הוטחה לקרקע מעצם המבט ששלחה אל יופיו הגברי המפורסם-מאוד.
איזה חידוש מרענן.
טיציאנו, שמעולם לא ממש נחפז במעשיו, לקח את הזמן שלו הפעם, במיוחד. אחיו חסר ההומור והמשעמם מאוד – שלרוע המזל היה המנכ"ל היציב והאחראי של תעשיות אקארדי, האיש שהיה מופקד על ההון המשפחתי, ונורא מכול, חסין לחלוטין בפני הקסם האישי המלבב של אחיו הצעיר, לא משנה עד כמה טיציאנו התאמץ למצוא חן בעיניו – דרש מטיציאנו להתייצב לסקירה הדו-שבועית הקבועה. המפגש הזה היה הופך לעניין יומי, אם אגו היה מצליח לכפות לחלוטין את רצונו, אבל אי אפשר היה לדרוש מטיציאנו להגיע למשרד יום-יום. לא כשיש מקומות הרבה יותר מעניינים שבהם הוא יכול להיות. חוף הים בריו או בפיליפינים, למשל. או כל אחת מערי תבל הזוהרות, ממילאנו עד טוקיו ובחזרה. או למען האמת, כל מקום שבו נאספות נשים יפהפיות.
הוא די נחשב למומחה בתחום.
אבל הוא היה כאן היום, במשרד המשעמם הזה, בניגוד למיטב שיקול דעתו. ולרצונו. הוא התעורר בלונדון, לראשונה מזה מספר שבועות של הסתיו העגמומי הזה, ובגלל בגידה של אנשי צוות הבית שלו, ששיתפו פעולה עם עוזרו האישי המפחיד של אחיו, אגו ידע שהוא נמצא בסביבה.
הזימון הרועם הגיע בשיא הווליום, בשיחת טלפון שטיציאנו בשום פנים לא היה מקבל, אילו הייתה מגיעה מהמספר של אחיו.
זה לא שטיציאנו שנא את תפקידו כמנהל השיווק של החברה – התואר הרשמי שבעוונותיו, הוא נאלץ לשאת. נהפוך הוא. לא רק שהוא נהנה מהעבודה, הוא אפילו – להפתעת כולם, בהתחשב בנימת הפליאה הכמעט מעליבה שבה זה הוזכר תמיד – מילא את התפקיד די טוב.
עובדה שהוא ידע שדי מטריפה את אחיו.
כי קל יותר היה לפטור את טיציאנו, אם האח הצעיר לבית אקארדי לא היה יותר מבטלן חסר תועלת כמו שהוא תואר בכותרות של עיתוני הרכילות.
נכון שהוא גם העניק לא מעט תחמושת לעיתוני הרכילות הללו, אך הוא היה גבר, ככלות הכול, ועל כן פגום במידה ממש טרגית. והוא היה תמיד הראשון להודות בכך. האם זאת אשמתו, שנשים יפהפיות רבות כל כך אינן מסוגלות לעמוד בפני הקסם שלו? או שבגלל שהוא נהנה מאיזה ערב בילוי סוער, אנשים מניחים שהוא תלוש וקל דעת כמו רבים מהאנשים שמשתתפים בערבים הללו?
הסקנדל האמיתי, ידע טיציאנו, היה שהוא בעצם השתתף במאמץ של אחיו להפוך את החברה המשפחתית – זו שסבם הקים באיטליה ואביהם הרחיב לשווקים נוספים – לתאגיד הבינלאומי שהיא כיום. כולל המטה הנוצץ והמרשים הזה בלונדון התוססת, הרחק ממעון המשפחה העתיק ליד פירנצה, עם כל שיחי הוויסטריה וכל החרטות הנושנות.
לא שעובדות מעיקות כאלה הפריעו לאחיו, בבואו להעניק לו איזו הטפה או חמש. כשאגו החליט לשאוג עליו, בנוקשות לא מתפשרת, עם הרבה התייחסות לכל המורשת המשפחתית ולכל מה שראוי לשם אקארדי, אף בן תמותה או אל לא היה מצליח לעצור אותו.
טיציאנו, שדי נהג לחשוב שהוא מין שילוב של השניים, למען האמת, היה די רגיל לכל הרעש ולכל הדרמה שהיו כרוכים בזה.
זה גם נראה לו די משעשע, בדרך כלל. אגו אכן נהג לנאום ולנאום, וטיציאנו אהב להתרווח מולו ולהיראות כאילו הוא באמת חסר תועלת כמו שרוב האנשים חושבים. זה היה משחק שהם שיחקו. זה הזכיר לו את ילדותם, איך הם נהגו לרדוף זה אחר זה בגבעות של טוסקנה, כשהם מזגזגים בריצתם בין עצי הברוש. איך הוא היה יכול שלא ליהנות מהגרסה הבוגרת של זה?
בעיקר מפני שאחיו בבירור לא נהנה מזה, אלא הלך ונעשה קודר וכעוס יותר ויותר, בתגובה לשאננותו של טיציאנו. טיציאנו תיאר לעצמו שבשלב כלשהו בעתיד, הוא עומד למצוא את עצמו ממש שרוע על רצפת משרדו של אגו, מעמיד פנים שהוא ישן בזמן שאחיו מצליף בו את ההטפה החביבה עליו, בנוגע למראית העין.
למען האמת, הוא די חיכה לרגע.
למרבה הצער, בסתיו הזה, ההרצאות הפכו לצרור פקודות מעצבנות, להתמסד כבר ולכבול את עצמו למישהי, מהלך מאמלל שממנו טיציאנו היה נחוש להימנע באושר, במשך שארית ימי חייו. הרי בכל זאת, הוא היה הבן השני למשפחת אקארדי, כך שחובת העמדת היורש ממילא לא חלה עליו, תודה לאל. אז מה זה משנה, איך הוא מבדר את עצמו? עתיד האימפריה היה נתון בידיו הקפדניות והלא מתפשרות של אחיו, לא בשלו.
עובדה שלא שכנעה את אגו כלל וכלל בכך שטיציאנו יכול להיות פטור מחובותיו.
כך שיכול להיות שמראה האישה מולו – שהזעיפה פנים אל הקלסר שחבקה בזרועותיה, במהרה לרדת במדרגות, שבהן הוא עלה באדישות הרבה ביותר שעלה בידו להפגין – עניין אותו הרבה יותר משהיה יכול לעניין בדרך כלל. בעיקר כשהיא הגיעה אל המישורת ביחד איתו, מעדה על מה שנראה כמו נעל סירה פרקטית מאוד, והשתטחה על הרצפה. תחת מטר המסמכים שהתפזרו לכל כיוון, היא נעצרה רק סנטימטרים מהבוהן הגדולה שלו.
שהייתה נתונה במעטפת של עור משובח, שנתפר במלאכת יד על ידי מיטב מעצבי הנעליים של רומא, נאטוּרלמֶנטֶה.
"אני מודע בהחלט להשפעה שיש לי על נשים," הרגיע אותה טיציאנו, אחרי שהיא הגיעה לעצירה מוחלטת, והמסמך האחרון סיים לצנוח ארצה לצידה כמו פתית רך של שלג. "אבל אני חייב לתת לך תוספת ניקוד על המאמץ, קארה. להמטיר ככה מסמכי חברה זה מהלך חביב מאוד. באמת."
ובכל יום אחר, או הזדמנות אחרת, הוא היה מסתפק בזה. הוא היה פוסע בקלילות מעל גופה של עוד אישה שרועה לרגליו וממשיך להתקדם לעבר משרדו הנוצץ של אחיו, בקומת הפנטהאוז של המגדל היוקרתי הזה ברובע העסקים – בדרך הארוכה ביותר שניתן למצוא. בכל יום אחר, הוא היה שוכח ממנה כליל עוד לפני שהיה מגיע אל המישורת הבאה.
אלא שזה לא היה כל יום אחר.
בגלל שאגו הכריז שלא רק שטיציאנו צריך להתחתן – רעיון מזוויע כשלעצמו – הוא גם אמור להתחתן עם הכלה המשעממת להחריד שאגו בחר בשבילו. טיציאנו הכיר את הבחורה האמורה. אפילו פגש אותה, בכמה אירועים משמימים שנטפו מהוגנות ואחריות. היא הייתה מין בתולה נזירית, לדעת כל מי שהכיר אותה וגם על פי התרשמותו, אבל הייתה במקרה גם בתו האהובה של אחד הלקוחות הטובים ביותר של תעשיות אקארדי.
אם כי אולי אהובה לא הייתה המילה המתאימה ביותר. מה שלא היה נתון לשום ויכוח הוא שויקטוריה קאמרון היא בתו היחידה של אביה המאוס. למיטב הבנתו של טיציאנו, תשוקתו היוקדת של האיש לשלוט בבחירת החתן של בתו, תוך שהוא מבטיח שזה ישרת את האינטרסים שלו, התאימה לימי הביניים ולא לתקופתנו. טיציאנו ממש לא האמין שוויקטוריה האומללה והמשעממת חוותה אי-פעם מגע של גבר. או בילתה אי-פעם יותר משלוש שניות במחיצתו של גבר, בלי שאביה יבוא לחפש אותה ולהשגיח עליה.
כאילו שזה יכול להיראות מושך למישהו, היותה נערת מנזר חסרת כל ניסיון, בימינו אנו, עד כדי כך שגברים צריכים להיות מרוסנים בחברתה, לבל יאבדו את השליטה מרוב ערגה ותאווה.
כה מגוחך.
כשטיציאנו הציע לאחיו שאוורארד קאמרון הקפדן והמהוגן יפסיק לעשות הצגות ופשוט יעמיד את בתוליה למכירה פומבית, כמו שברור בעליל שהוא מעוניין לעשות – רק בלי לקרוא לזה ככה במפורש, כמובן – אגו רק נעץ בו מבט זועם, כמו שנהג לעשות, בביטוי של נוקשות ואכזבה.
זה לא שינה בכלל את העובדות.
כוונתו של אגו הייתה שטיציאנו יהיה הקונה שמציע את ההצעה הגבוהה ביותר, על פריט שטיציאנו לא רצה בכלל. מה שנדרש מטיציאנו אם כך היה פשוט מאוד, לדברי אחיו שנאמרו בשיא ההתנשאות המצווה. טיציאנו היה צריך להתאפק ולהימנע ממעלליו המוגזמים ביותר, ואז, אחרי שיהיה נשוי וממוסד לחלוטין, הוא יממש את המעללים הללו רק במסגרת נישואיו.
בהתחשב בכך שבמשפחת אקארדי לא מתגרשים, כי למה לחלק נכסים והון אם אפשר פשוט לחיות בנפרד באחוזה המשפחתית רחבת הידיים שנזכרה לעיל, הצעתו של אגו הייתה בעצם לא פחות ממאסר עולם.
טיציאנו אהב את חייו כמו שהם. הוא לא נחפז בכלל לצעוד בכוחות עצמו אל הצינוק שלו.
בגלל זה הוא נשאר לעמוד שם, להביט מלמעלה על ערימת האישה המסכנה והמסמכים התאגידיים שלרגליו. ובגלל זה הוא היה שם, כדי לספוג את מלוא עוצמת מבטה הזועף של האישה, כשהיא הרימה את ראשה, הסיטה אחורה קצת שיער אדמוני שצנח על עיניה והבהירה לו שהבעת הזעף לא הייתה טעות.
בכך שהיא העצימה אותה, בהוסיפה להתבונן בו.
"אני לא יכולה להגיד שמפתיע אותי, שגבר שלבוש כמוך הוא בזבוז מוחלט של החלל שהוא תופס," היא אמרה, למרבה התדהמה. היא התרוממה מהרצפה והסתכלה סביב, כאילו רק עתה היא מתחילה לקלוט את מה שעלה בגורל המסמכים והקלסר שלה. "כמה אבירי מצידך, באמת. בבקשה, תמשיך לעשות מה שעשית קודם. אני בטוחה שזה חשוב יותר מלעזור למישהי שנפלה במדרגות."
מאחר ולא היה רגיל לנימת קול כזאת מפי אישה – אלא רק מהפה של אחיו – לקח לטיציאנו שנייה להבין שהיא נוזפת בו.
ואז, כאילו לא די היה בהבעת הזעף שלה, האישה פשוט... התעלמה ממנו. היא החלה לאסוף את הדפים, כשהיא זוחלת על ברכיה וידיה לפניו. הוא היה יכול לחשוב שזה עוד ניסיון למשוך את תשומת ליבו, כי בכל זאת, זה העניק לו תצפית טובה מאוד. הוא לא ראה מעולם את האישה הזאת, אבל היה ברור לו ממבט אחד, שהיא אחת מאינספור העובדים חסרי הייחוד שהועסקו פה. מזכירה, כפי הנראה, הוא היה מוכן להתערב, או איזה תפקיד דומה. נעלי הסירה שעליהן היא מעדה היו זולות, עם עקבים שחוקים, וגם הסוליות היו בלויות. חצאית העיפרון שהיא לבשה הייתה בגוון חום של בוץ, והוא לא האמין שמישהו עשוי לחשוב אותה לאופנתית. ובהסתובבה לפניו על ארבע, החולצה הלבנבנה שהיא תחבה לחצאית התרוממה וחשפה לעיניו את הוורוד המזעזע של התחרה שהיא לבשה מתחת.
הוא לא היה איזה נער גס רוח, ועדיין היה בה משהו שלכד את תשומת ליבו. אולי היה זה האופן שבו מותניה נעו מצד לצד, שגרם לו לחשוב על היקפם הצר, ולתהות איך ירגיש, למדוד את קימוריה בכפות ידיו.
מפתה היה לחשוב שבדיוק לשם כך, היא זוחלת לפניו. כדי לפתות אותו לעשות בדיוק את זה.
אבל יכול להיות שמה שהיה באמת מרתק בעיניו היה כמה חסרת מודעות עצמית היא נראתה. ומה שהיה מפתיע הרבה יותר, נראה שבאמת לא היה אכפת לה כהוא זה אם הוא עומד ומתבונן בה באספה את הדפים שלה או לא.
זאת הייתה תחושה שהוא לא חווה אי-פעם בעבר.
הוא היה טיציאנו אקארדי. ממנו לא מתעלמים. הוא לא היה מסוגל לזכור רגע אחד בכל ימי חייו, שבו הוא לא זכה לתשומת לב מקסימלית מכל מי שהיה סביבו.
והוא לא היה מסוגל לומר שהוא מלא התרגשות מכך שזה קורה כעת. מה שהוא גילה – כשרגע מדכא אחד רדף אחר רעהו, בעוד שהיא מוסיפה לזחול על המישורת, רוטנת לעצמה ואוספת את הדפים כדי לתחוב אותם בחזרה לקלסר שממנו הם נפלו, כאילו שכחה לחלוטין שהיא לא לבדה שם – היה שהשאלה שליוותה אותו תמיד זכתה סוף-סוף למענה. כאן, על מישורת גרם המדרגות הארור הזה, ביום שלישי אפור וחסר ייחוד, בסתיו העגמומי.
הוא אהב לומר, וגם עשה זאת לעיתים קרובות, שזאת לא אשמתו שהוא ניחן במשיכה כל כך ממגנטת, שכל מי שפוגש אותו לא מסוגל שלא למקד בו את מלוא מעייניו. איך הם יכולים בכלל להימנע מכך? אבל עכשיו התחוור לו, שהוא באמת מעדיף את ההרגשה הטובה שנלווית לידיעה שהוא עומד במרכז המחשבות של כל אחד.
הכול תודות לאישה האלמונית הזאת שאם הוא לא טועה, ממש שלחה אותו לדרכו.
הוא אמר לעצמו שזה רק בגלל החידוש, לא שום דבר אחר – בטח שלא מתוך רצון ילדותי למקד בחזרה את תשומת ליבה אל המקום בו היא הייתה אמורה להיות – כשהוא כרע לפניה, נטל מידיה את הקלסר, אסף את ערימת הדפים הגדולה שעוד הייתה פזורה שם ותחב אותם פנימה.
"זה לא היה ממש מועיל," היא אמרה לו. לא הבעת התודה המתוקה שהוא ציפה לשמוע. היא התרוממה מעל ידיה, כך שניצבה על ברכיה לפניו כעת, ונעצה בו מבט מלא טינה. עוד הבעה שאף אישה לא כיוונה אליו מעולם. ובטח שלא בתנוחתה הנוכחית. "ברור לך שאני צריכה לארגן אותם על פי הסדר, נכון?" אלא שאז היא צחקה. "על מי אני עובדת? אני בספק אם יש לך בכלל איזה מושג מינימלי, מה אנשים עושים עם המסמכים שעוזרים לחברה שלך להתקיים, נכון?"
"אז את כן יודעת מי אני." טיציאנו חייך. "זה מנחם. לרגע מפחיד אחד, יכולתי להישבע שהפכתי להיות סתם בן-אדם."
"ומי, אם יותר לי לשאול, יכול בכלל שלא להכיר אותך, אפילו ירצה בכך?" במבטא שלה הסתתרו רמזים של הצפון, מה שאומר שהמקום שממנו היא באה, במדינה הקרה הזאת, היה מקום עוד יותר קפוא ועוד פחות מסביר פנים מלונדון הרטובה והחשוכה של סוף הסתיו – אם כי לחייה היו סמוקות. הוא מצא את עצמו מתבונן בהן בעניין. "היה לי הרושם שאתה עושה מאמצים, כדי לוודא ששמך ינשא בכל מקום אפשרי, כבר מאז שהיית בן שש-עשרה בערך."
"אני שמח ששמת לב," השיב טיציאנו בעצלתיים, כשהוא קורע את מבטו מלחייה. "אבל, קארה, את בטח יודעת שמענגים ככל שכל הפלרטוטים האלה יהיו בעיניי, זה לא ממש נבון מצידך. כנראה שאת לא זקוקה לעבודה שלך יותר מדי, אם את מוכנה לסכן אותה רק כדי להשחיז את ציפורנייך מול גבר במעמדי."
בהביטו בה, מרותק יותר מכפי שהיה לו איזה רצון לנתח ברגע זה, עיניה – בגוון מפתיע של אפור, שהעלה בדעתו את הבקרים הערפיליים השקטים שהיו מה שהוא הכי אהב בלונדון – קיבלו הבעה רצחנית כמעט. היא הסמיקה קצת, מה שגרם ללחייה להתלהט עוד יותר. ובעוד שאצל כל שאר הנשים, הוא היה מניח שזאת תגובה ביולוגית לא רצונית לשלמות הגברית הגלומה בו, הוא היה די משוכנע שבמקרה של האישה שלפניו, זה נבע רק מחמת זעמה.
יוצא מן הכלל.
ובנוסף היא גם לא נכנעה, מה שהיה עוד יותר מרשים.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
