ספר הזכרונות של הסופר וחתן פרס נובל, שרבים ממתינים לו זה כבר, נפתח בכניסה של ילד אל הגיהנום. אנו רואים את הנער, אלי ויזל, נקרע מחיי משפחה יהודיים מסורתיים ואוהבים בהרי הקרפטים ונגרר אל אימי אושוויץ ובוכנוואלד. אנו רואים אותו מופיע כנער מתבגר, חיוור כמת, רוח אילמת, בלי מולדת. בתיאור העז, החריף והמרגש של השנים האלה - והשנים המדהימות שבו אחר-כך - נפרשים חיים מרשימים. בסוף המלחמה, לאחר שהוריו ואחותו הקטנה נעלמו, החיים מתחילים מחדש בבית-יתומים בצרפת. הנער צריך לדבר שפה חדשה, לנווט את נתיבו בתרבות חדשה, למצוא בתוך עצמו דרך להתקרב מחדש לעמיתיו. ויזל זוכר את מאבקו באלוהיו ואת גיחותיו העזות אל חקר הפילוסופיה, אל כתבי הקודש, ואל עולם הקבלה. הוא זוכר איך ניצתו מחדש חלומות ישנים. רוחו מתעודדת כשנודע לו כי שתיים מאחיותיו ניצלו. ואונו רואים אותו שב וחי בשלמות. כזה הוא ויזל בן השבע-עשרה, גבר צעיר בפריז, שמסייר ביקום החדש. אהבת נעורים כובשת אותו. לידת מדינת-ישראל מרנינה אותו. הוא נעשה עיתונאי מתלמד, הוא פוגש סופרי יידיש גדולים. הוא מגלה את מורו ורבו. אנו רואים אותו מתחיל לנסוע בעולם, מסקר את הסכסוכים הסבוכים במזרח התיכון, שליוו את הקמת מדינת-ישראל, את הימים הראשונים של האומות המאוחדות, את משפט אייכמן. הוא מתיידד עם גולדה מאיר ועם פרנסואה מוריאק ויוצר קשרים עמוקים עם מדינת-ישראל. הוא מתריע על מצוקתם של יהודי ברית-המועצות, ובשלהי שנות החמישים, עם כתיבת ספרו הראשון, הלילה, הוא מוצא לבסוף את קולו כעד. יצירתו מכאן ואילך מוקדשת לזכרם של הקורבנות ולהגנתם של הניצולים ושל כל המדוכאים. חייו נעשים למאבק - המלובה על-ידי אהבה וחמלה ולפעמים על-ידי זעם - בין ספק ואמונה, בין ייאוש ואמון, בין שכחה וזיכרון. זהו ספר של זכרונות נפלאים וכאובים ונוגעים ללב.
