שטחים מתים
כשהיינו ילדים, לטלוויזיה שלנו היו כל מיני מצבי רוח. אפשר לומר שבאופן כללי היא שירתה אותנו די בנאמנות, נחה לה בסבלנות על המזנון הקטן בסלון, וחיכתה שנפעיל אותה ונאפשר לה להציג לנו בכיף את כל הדברים שאהבנו, פופאי, סרט ערבי, מבט ספורט. אבל לפעמים היא הייתה חוטפת ג'ננה ומשתגעת קצת. פתאום, בלי אזהרה, היא הייתה מתעוותת בפראות, ואז מתעוותת שוב, חורקת ומצפצפת כמו משוגעת, כאילו שהיא לא שלנו, לא נתונה לשליטתנו, עושה מה שבא לה ולא אכפת לה מאף אחד. לא אהבתי את זה. אולי כי איכשהו זה תמיד קרה ברגעים הכי מותחים, או לפחות ברגעים שנדמו לי ככאלה דווקא כשהם נלקחו מאיתנו, ופתאום הרגשת שהחיים הם לא אתה, שהם יכולים לקרות גם בלעדיך. אבל האמת היא שזה לא היה הדבר הכי גרוע שהטלוויזיה שלנו ידעה לעשות. הכי מרגיזות היו דווקא הפעמים האלה של אמצע הדרך, של לא רגועה ולא משוגעת, ורק הגלים הרכים האלה שחלפו בגופה בחיפזון, והעולם שבתוכה, שלפני רגע היה יציב ומוצק, ונדמה היה שכך יישאר לעולמים, שינה בהדרגה מצב צבירה, הלך והתנזל, וכבר לא היה בטוח שישרוד. לפעמים אבא היה קם מהספה ונותן לטלוויזיה איזה פלאסק רציני, והכול היה מסתדר.
כשאנחנו עדיין רחוקים מהם אני חושב לעצמי שזה לא יכול להיות, שאני כנראה כבר לא רואה כל־כך טוב. השעה לא מאוחרת מדי, אולי עשר, אבל הרחוב הרחב שאנחנו צועדים בו, נפתלי הרס"פ האידיוט ואני, כמעט ריק, רק שתי דמויות ניבטות אלינו מרחוק, ונדמה לי שהן רועדות, כמו פעם בטלוויזיה, כשהגלים היו שוטפים אותה פתאום.
בכלל לא שמתי לב שעקפנו אותם, ישבתי מאחורה ותכל'ס לא ראיתי כלום, רק שמעתי את רועי הנהג שואל את קסטרו, המ"פ החדש שלנו, "מה עם אלה?" ואת נפתלי, שישב מולי במדיו המגוהצים, מדיף ניחוחות שמפו בריח הדרים, צועק שיאללה, שיעצור כבר, ושנעשה כבר משהו.
אנחנו פורקים. רק שנינו. רועי וקסטרו נשארים בג'יפ. הימים הם ימי האינתיפאדה הראשונה, אנחנו במילואים, נשאר לנו עוד שבוע וזהו, אבל עכשיו אנחנו פה, בפאתי שכם, מקום גבוה, אורות העיר ממש מתחתינו. קריר. טוב שאני עם הסוודר. נפתלי דורך את הנשק, והאצבע שלו על ההדק. כל־כך מתאים לו. הוא בלי אפוד כמובן, והקסדה שלו לא רכוסה. דביל. אנחנו מתקדמים. הם נעמדים מתחת לאחד הפנסים, אולי במקרה, אולי כדי שניטיב לראות אותם ונבין שהם לא מזיקים. כשאנחנו מתקרבים, אני רואה שהם באמת רועדים, מתנופפים כמו דגלים ברוח. אני לא מבין את זה, לא נראה לי סביר שבני אדם ירעדו ככה. ידיהם מונפות גבוה באוויר, מתוחות, כאילו הם מנסים לגעת באיזושהי תקרה בלתי נראית. גלים חולפים בגופם, מקצות אצבעותיהם ועד לקרסוליהם. אנחנו נעצרים במרחק כמה מטרים מהם. עכשיו גם אני דורך את הנשק. אני לא מאמין שהרעידות האלה אמיתיות, גוף מוצק לא יכול להתנופף ככה. משהו רע קורה פה. נפתלי צועק עליהם, "מן וֵיין אינתָ? ג'יבּ אל האוִיָה." הם מבוגרים, יותר מארבעים זה בטוח, שיער מטופח, שפם מטופח, די דומים האמת, אולי אחים, גם הבגדים שלהם נראים לא רע, לא סמרטוטים. אף אחד מהם לא עונה לנפתלי, אולי הם לא מבינים מה הוא רוצה. נפתלי מתרגז, לוקח עוד צעד לכיוונם, ואז לאחד מהם, למבוגר יותר, נופלים המכנסיים. חוץ מהרעד החזק, שאין מה לעשות, זה לא בשליטתו, הוא לא מעז לזוז. הוא ממשיך לעמוד בתחתונים אפורים, עם ידיים מונפות אל־על, ומכנסיים מופשלים שכרוכים סביב קרסוליו. נפתלי נעצר. הוא משתהה רגע, ואז מתנפל עליהם: "יאללה, רוח מן הון, רוח פיל בית." ומסמן להם בקנה הנשק שלו, למקרה שהם לא הבינו שהוא ממש כבר לא רוצה לראות אותם כאן יותר. הגבר המבוגר ממהר לאסוף את מכנסיו בחזרה אל גופו, וביחד הם מתרחקים במהירות. הגבר הצעיר יותר צולע, מדדה מהר ככל יכולתו אחר הגבר המבוגר, שמדי פעם מסב אליו את ראשו ומאיץ בו בגסות, "יאללה, יאללה." אני מעיף מבט בנפתלי. הוא צופה בהם בגועל בעודם מתרחקים ונעלמים לתוך אחת הסמטאות. לרגע אני תוהה אם כל זה באמת קורה.
מאחד מכיסיו הנסתרים של הארנק אני מוציא פתק אדום, שקופל בקפידה לארבע. אני פותח אותו, ומנסה להבחין במילים לאורה הקלוש של התאורה הפנימית בג'יפ. נפתלי בוחן אותי. לפני דקות אחדות בלבד גווע הצחוק שהעיר הסיפור של נפתלי. אין מה לדבר, הבנאדם יודע לספר סיפור. אפילו מהדרך שבה הוא מחלק פסים לחיילים חדשים בפלוגה הוא מצליח לעשות מופע, אז מאיזה ערבי טמבל שנופלים לו המכנסיים באמצע מעצר? זה כבר כמעט קל מדי. "מַזה, כרטיס אדום אתה מוציא לי? מה, לא אהבת?" הוא אומר לי באינטונציה הדו־משמעית הזאת שבה הוא אומר בעצם כל דבר, מעניק לך ברוב טובו את הברירה אם לקחת את זה לכיוון של ריב, או סתם לצחוק בידיעה שהבדיחה על חשבונך. אני מחייך, והוא מניח לי.
זאת הפעם האלף בערך שאני מתבונן בפתק הזה. זה הפתק האחרון שאבא השאיר לי לפני שמת, לפני בערך שש שנים. כבר לא גרנו בבית, אבל בכל זאת היו מתקשרים אלינו, הילדים, מהבנק, מהביטוח, מכל מיני מקומות. זה לא היה מעשי, לעדכן אותם בכל כתובת וטלפון של כל דירה שכורה, אז אבא היה רושם הודעה בפתק, ומצרף לערימה שחיכתה לנו בכל יום שישי — תמיד השתדלנו להגיע — בכניסה לבית, על השולחן הקטן של הטלפון. אני אף פעם לא ממש קורא את הפתק הזה, רק מתבונן בו. לא המילים הכתובות בו הן אלה החשובות. "חיים, בני היקר," כתוב שם, "עשה תמיד את הדבר הנכון. שלך, אבא." טוב, זה לא מה שבאמת כתוב שם, אלו יותר המילים שלי. ואולי הן אפילו לא ממש המילים שלי, זה הרי הסרט ההוא של ספייק לי. אבל אלו המילים שעולות בי כשאני קורא את הפתק, וכמו שאמרתי כבר, מה שחשוב זה לא המילים הכתובות. הטקסט בפתק משורטט בעיפרון, בכתב היד של המהנדס שהוא היה, באותיות מדודות, מדויקות, אחידות בעוביין. בחלק העליון מצד שמאל נכתב, "יום ד', 16:00", קצת למטה מזה, מצד ימין, כתוב השם שלי, "חיים", באותיות גדולות, מדויקות, שתי היו"דים מחוברות ביניהן במין לולאה מסתלסלת, וקו סרגלי נמתח מתחת לשם ביד בוטחת. כשהמבט משתהה קצת על השם, כל זה ביחד נראה כמו רישום של טבע דומם דמיוני, שלא באמת קיים, כזה שיוצא לראות לפעמים בסרטים מצוירים של מדע בדיוני. מתחת לשם, באותיות קטנות יותר, בקווים ובקשתות מושלמים, רשומה ההודעה עצמה, מתוחה לרוחב כל הפתק: "אושרת, מגדל, 03-273560". סביבה נפרשים שוליים שווים, בדיוק מילימטרי, משמאל ומימין.
אנחנו מגיעים לבסיס, כמה מבנים שזרוקים בפאתי היישוב הנטוש כמעט לחלוטין. בכל חודש מגיעה לכאן פלוגת מילואים אחרת, והופכת את המקום לשלה. עכשיו זה אנחנו. כל החבורות הרגילות כבר תפסו מזמן את המקומות הקבועים שלהן. החבר'ה של נפתלי, הוותיקים של הפלוגה, עם כל הכרסים והקרחות — קרלוס, יודה, ועוד כמה — יושבים בגבם אלינו, בחצי גורן, סביב שלוש מדרגות בטון גדולות שמובילות לחמ"ל. אפי החמ"ליסט יושב מולם על המדרגה העליונה ומפצח גרעינים, עדיין במדים, עם נעליים מצוחצחות והכול. בדברים האלה הזקנים לא מזלזלים אף פעם. כשהוא מבחין בנפתלי משהו ניצת בעיניו. הם באמת חברים טובים, עוד מהסדיר. "יש קפה?" צועק נפתלי לעברו, משולהב כולו. אלה הרגעים שלהם.
אנחנו צועדים על שביל הכורכר המחבר בין החניון הקטן למבנים. משמאלנו נפרש צריף ארוך, שמונה חדרים המשמשים למגורי החיילים. גג האסבסט המשופע שלו משתפל עוד קצת מעבר למבנה, ומכסה על רחבה מרוצפת צרה שמחברת בין החדרים. כמה חבורות קטנות יושבות שם עכשיו, משחקות שש־בש או סתם מקשקשות.
אבא היה שולח מהתעלה תמונות פולארויד, שתיים או שלוש תמונות שצורפו תמיד למכתב הקצר שאימא הייתה מקריאה לנו. באחת התמונות נראו כולם, הוא וכל החבר'ה שלו מהמילואים, עומדים ממש בתוך המים, בבגדי ים מיושנים או סתם בתחתונים, ומחייכים למצלמה, עם ידיים מונפות למעלה, או מחובקים, מאושרים לגמרי בחיי הפרא שנכפו עליהם פתאום באמצע החיים. בירכתי התמונה ניתן היה להבחין, במטושטש, בגדה המצרית של התעלה. שם, מעבר להררי החושך, רחש לו האויב, חסר צורה, מסתורי, בלתי נראה. אולי אפילו לא קיים. מישהו השעין אל הגג את מוט הדגל החדש שקיבלנו הבוקר מהגדוד. אני מבחין בו ונזכר בשני הערבים שעצרנו, איך הם התנופפו להם ברוח, כמו דגלים.
