פרולוג


אבא שלי תמיד אמר שאנשים הם נייר וזיכרונות הם דיו.


לא תיארתי לעצמי שהספר שלי ייטבל בזפת ואחר כך ייקרע לגזרים.


גדלתי עם אבא נדיב. כסף. זהות. אהבה. מערכת ערכים טובה, ומערכת שיניים טובה אפילו יותר. הוא נתן לי את כל אלה.


אבל הדבר הכי יקר שהוא נתן לי אי פעם? את החיים שלו.


גיל שתים־עשרה


כמו כל האסונות, תחילתו של היום הנורא בחיי היה תמים למדי.


אבא ואני ישבנו במושב האחורי של הבנטלי פליינג ספור שלו, והנהג שלנו זגזג בין הנתיבים בניסיון נואש לעקוף את התנועה הכבדה. רצף אין־סופי של צופרים מילא את אוזניי. השמיים המטירו עלינו גשם זלעפות, סערה שעקבה אחרינו מבית המכירות הפומביות. ברדיו התנגן Bookends של סיימון וגרפונקל בקול רם מכדי שאצליח לשמוע את המחשבות שלי.


הרגשתי את העיניים של אבא נעוצות באחורי ראשי כשנשפתי אוויר חם על חלון המכונית וציירתי חרב בכפור שהצטבר עליו.


הוא נאנח. "ממש כדאי לך למצוא תחביב."


"תחביבים לא מביאים תועלת. בגלל זה הם תחביבים." ציירתי אצבעות מקופלות סביב החרב שלי ודם שנטף מהקצה. "חוץ מזה, יש לי תחביבים."


הנהג שלנו גיחך מהמושב הקדמי ואותת שמאלה.


"יש לך כישרונות," תיקן אבא שלי. "זה שאתה טוב בדברים לא אומר שאתה נהנה מהם. ולשבת בחיבוק ידיים כל הקיץ ולחכות שהחבר הכי טוב שלך יחזור לא נחשב לתחביב."


רומיאו קוסטה האידיוט. הוא פשוט קם ועזב יום אחד. אפילו לא אמר שלום. בהתחלה הוא עבר לאיטליה לבית ספר יסודי. ועכשיו לאיזה מחנה קיץ משעמם שאבא שלו הכריח אותו לצאת אליו. הוא חזר מאירופה בטלן אמיתי. ציפיתי למחצה שהפעם הוא יחזור בלי חלק מהמוח שלו.


מצמצתי אל אבא. "למה אני צריך ליהנות מדברים שאני עושה?"


חיוך רך עיקל את זוויות שפתיו. הוא היה ענקי. או אולי הוא פשוט נראה ענקי כי אני עוד לא סיימתי לגבוה. אבל הוא מילא בגופו את כל המושב האחורי. בנוכחותו. עם השיער השחור כמו אבן שוהם, קמטי הצחוק שבצידי העיניים שלו והצלקת המרושעת שעל מצחו שהוא קיבל כשהצטרף כהורה מלווה לצופים הצעירים. נשר ניסה לחטוף אותי, ואבא הציל אותי ברגע האחרון בהגנה של שחקן פוטבול, התנגש בכיסא ופתח את המצח.


אבא טפח על הרקה שלי במפרק אצבע כפוף. "כי אם אתה לא מעריך את הדרך, איך תיהנה מהיעד הסופי?"


"היעד הסופי של החיים הוא לא המוות?" נעצתי בו מבט כועס, כדי לא לחזות באומנות שלי מתפוגגת מהעיבוי שעל החלון.


הוא צחק. "אתה חכם מדי."


"זה לא לא," מלמלתי והשתוקקתי לכסות את האוזניים כדי לחסום את רעש צופרי המכוניות והגשם הניתך.


"היעד הסופי הוא משפחה. אהבה. מקום משלך בעולם."


סילקתי זרד קטן מהסניקרס שלי. "לך יש מלא מקומות."


"כן, אבל רק אחד מהם הוא הבית שלי. וזה המקום שבו אתה ואימא שלך נמצאים."


בחנתי אותו בכיווץ מצח. "מה בכלל עשינו כדי לגרום לך להיות כל כך מאושר?"


"אתם קיימים, טיפשון. זה כל מה שצריך."


התרווחתי במושב שלי בפישוט איברים ותופפתי על הברך, הייתי משועמם בטירוף. "אם אנחנו גורמים לך כזה אושר, למה אתה תמיד קונה דברים כדי להרגיש טוב?"


"אומנות היא לא דברים." הוא הניח יד מעל ידי כדי להפסיק את התיפופים שלי על הברך. "היא נשמה של אדם שמוזרמת לתוך חומר. נשמות הן יקרות ערך, זאק. תנסה להגן על שלך בכל דרך אפשרית."


התקרבתי אליו קצת והתבוננתי בשקית הקטיפה שבינינו. "אני יכול להסתכל?"


"רק ביום ההולדת שלך."


"זה בשבילי?"


"לא כדי שתסתובב איתה. זה מסוכן."


"עוד יותר טוב." שפשפתי ידיים זו בזו והחזרתי את תשומת הלב שלי לקופסת הקנטון המגולפת ביד שערסל בין כפות ידיו. "ומה עם זה?"


לפני זמן קצר אספנו את השלל של אבא, אחרי שהוא ניהל מלחמת הצעות מחיר במכירה פומבית של עתיקות. טוב, אבא אסף. אני ישבתי במכונית ופתרתי קובייה הונגרית בלי לטרוח להסתכל עליה בזמן שהוא טיפל בתהליך הארוך של אישור האימות. אומנות מעולם לא עניינה אותי. אבא הרביץ בי את תורתו בשתים־עשרה השנים האחרונות, בתקווה שמעט מהאובססיה שלו תיכנס לי לראש. המזל לא היה לצידו. יכולתי לדון ביתרונות של ציור גונג־בי לעומת ציורי דיו וצבעי מים, אבל לאמיתו של דבר, כמה קווים על נייר לא עניינו אותי בשיט. לפעמים הצטערתי בסתר ליבי שלא היה לי אבא כמו לרומיאו. הוא נתן לו להתעסק עם אקדחים ורימוני יד. רום אפילו ידע להפעיל טנק. זאת באמת הייתה סיבה להתרברב.


אבא הסיר את המכסה הכבד והטה לעברי את הקופסה. "מתנת יום נישואים לאימא שלך."


בין דפנות סטן היה נעוץ תליון עם אבן ירקן עגולה מסותתת בדמות אריה. חוט אדום נכרך סביב הקצה המעוגל והוביל לשורה של חרוזים מושחלים, לקשר סיני גדול ולשני גדילים. שני מיליון דולר, ובשביל מה? אימא אפילו לא תענוד את הדבר הזה. החלטות של מבוגרים היו לפעמים ממש טיפשיות. אבא קרא להן דחפים ואמר שהם אנושיים. אולי לא הייתי ממש אנושי, כי שום דבר לא הלהיב אותי במיוחד. תמיד שקלתי החלטות לעומק ולא היה בי דחף לכלום. אפילו לא לממתקים.


שקעתי אחורה במושב שלי. "זה נראה כמו גוש הגבינה שגידל עובש בקופסת הטאפרוור בלוקר של אוליבר."


לחבר הטוב השני שלי הייתה היגיינה של חזיר בר. על אף שזה לא היה ממש הוגן כלפי החזיר, כי לא הייתה לו אפשרות להתקלח מדי יום.


"שא האי־דזה." ילדון טיפשון. אבא הצליף על עורפי וגיחך. "ביום מן הימים אתה תלמד להעריך דברים יפים."


הגשם התחזק ודפק על החלונות כאילו ביקש להיכנס. אורות אדומים וצהובים זהרו דרך הזכוכית המעוותת. הצפירות התגברו.


כמעט הגענו.


"אתה בטוח שאימא תאהב את זה?" שפשפתי את האף בשרוול החולצה שלי. "זה נראה כמו התליון שסלסט הביאה לה לפני שנים." אני די בטוח שדודה שלי קנתה אותו בחנות מזכרות בשדה התעופה בדרכה משנגחאי.


"היא תאהב את זה." האצבע של אבא ריחפה מעל התליון ונעה לאורך השוליים שלו בלי לגעת בו ממש. "חבל שנאלצתי לטוס לשיאן בינואר. עד ששמעתי שהוסיפו עוד תליון למכירה הפומבית, מישהו אחר כבר קנה אותו."


"יש עוד תליון?" הפעם ציירתי תמנון על הזכוכית והקשבתי רק בחצי אוזן כשנהר פוטומק הסוער זחל על פנינו. עוד כמה קילומטרים ונפנה אל דרך הנסיך האפל. "זה לא מוריד את הערך?"


"לפעמים. אבל במקרה הזה, התליונים עוצבו כסט לגבר ולאישה. הם היו שייכים לאוהבים שהגורל התאכזר אליהם מתקופת שושלת סונג."


הזדקפתי. סוף־סוף הגענו לחלק הטוב. "מה קרה להם? ערפו להם את הראש?"


"זאק."


"אה, נכון," התפרצתי והעברתי אצבע לרוחב הצוואר שלי. "בזמנו הרגו באמצעות אלף חתכים. בטח תלשו להם את הזרועות."


אבא עיסה את הרקות והביט בי בחיוך קל. "סיימת?"


"לא. כשחתכו לאנשים את האף בלי הרדמה, אתה חושב שהם מתו מייד או דיממו למוות?" פקק התנועה השתחרר מעט, והמכונית צברה מהירות. סוף־סוף.


"זאקרי סאן, אני מתפלא שאתה הילד של —"


צופר רועם נשמע וגבר על קולו. על הגשם. על כל העולם. אבא השתתק בעיניים פעורות לרווחה. המכונית סטתה בפראות הצידה, כאילו ניסתה לחמוק מהתנגשות. אבא השליך את הקופסה והטיל את עצמו עליי, כרך את זרועותיו סביב פלג גופי העליון ולפת אותי בכאב. הוא השכיב אותי על המושב שלי. הבזק מסנוור של אורות קדמיים האיר את פניו.


הבנטלי נטתה על הצד והתהפכה. נחתנו על הגג. הוא עדיין שכב מעליי. עדיין הגן עליי. זה קרה במהירות. צלצול רם ומפלח. ואז כאב. כאב מוחלט. בכל מקום ובשום מקום בו־זמנית. הרגשתי קהה חושים וכאוב בעת ובעונה אחת. מצמצתי במהירות כאילו זה יעזור לי לשמוע או אפילו לראות.


"אתה בסדר, זאקרי. אתה בסדר." שפתיו עיצבו את המילים, פניו במרחק פחות משני סנטימטרים מהפנים שלי. כל הגוף שלו רעד. עיניו הושפלו בינינו, והוא עצם אותן ונשם בחספוס. "וו צאו."


עיניי נקרעו לרווחה. הוא קילל. אבא אף פעם לא קילל.


משהו דביק וכהה, שמקורו באבא שלי, נחת על רגלי הימנית. ניערתי את זה מעליי.


דם.


זה היה דם.


הדם של אבא שלי.


ואז ראיתי את זה. מתכת בצורת מגרפה ניקבה את הבטן שלו ושיפדה אותו אל הדלת. הקצה המשונן נגע בבטן שלי והשתפשף בה. הכנסתי את הבטן פנימה והתאמצתי לנשום.


מצמצתי במהירות וקיוויתי שהסיוט הזה ייעלם. התמקדתי בפנים של אבא שלי. הן היו מגואלות בדם, שברי זכוכית הזדקרו מעורו כמו קוצים של קיפוד. היה דם בכל מקום. גלש מהצלקת שבמצח, דרך הרקה ואל הסנטר שלו. הדם שלו — חמים, מתכתי, מסריח, דביק — נספג בבגדים, בעור ובשיער שלי. רציתי לשטוף אותו ממני. רציתי לצרוח. שפתיו נעו שוב, אבל הפעם לא הצלחתי לשמוע כלום מבעד לזמזום החזק שבאוזניים שלי.


אני לא שומע אותך, אמרתי בתנועות שפתיים. תגיד את זה שוב.


ניסיתי לזוז, לגעת במצח שלו, לעצור את הדימום, אבל הוא היה כבד מדי, ואני הייתי מוכרח להמשיך להכניס את הבטן כדי לוודא שהמגרפה לא תחתוך אותי.


השקית האדומה.


שלחתי את היד ומתחתי אותה ככל האפשר. המגרפה פערה חור זעיר בעור שלי, אבל הצלחתי לתפוס את השקית ולהפוך אותה. סכין. ידי נכרכה סביב הקת וניסיתי לחתוך את חגורת הבטיחות שלי. החגורה נקרעה בצד, אבל זה לא עזר. עדיין לא יכולתי לזוז.


הנרי, ניסיתי לצרוח את שמו של הנהג שלנו.


אין תגובה.


העפתי מבט מעבר לכתפי הימנית וראיתי את המצח של הנרי צמוד אל כרית אוויר מרוקנת. הוא לחץ על הצופר בצפצוף קבוע מחריש אוזניים. ידעתי שהוא מת, אפילו בלי לראות דם. הוא נראה כמו בובה חסרת חיים.


השפתיים של אבא זזו שוב. עיניו הפצירו בי להקשיב. רציתי להקשיב, באמת שרציתי, אבל שמעתי רק את הצופר.


דמעה צנחה מלחיו של אבא אל לחיי. קול שורקני נפלט מהגרון שלי, כאילו הדמעה שרפה אותי. אבא אף פעם לא בכה. שפתיו נעו לאט יותר, גופו עדיין כיסה אותי. הגן עליי ממה שקורה או ממה שכבר קרה. כלוב של פלדה מכופפת כלא אותנו בתוכו. לא הייתי מצליח להיחלץ מתחתיו גם אילו ניסיתי.


הצלחתי לאגרף את היד וללפות את החולצה שלו לפני שהוא התמוטט עליי. ידי רעדה מהמשקל שלו, והאחרת עדיין הקיפה את קת הסכין. העיניים של אבא נותרו פקוחות, אבל ידעתי שהוא כבר לא בחיים. הנשמה שלו כבר נסחפה הלאה. וסוף־סוף הבנתי למה הוא התכוון כשאמר שנשמות הן יקרות ערך.


החושים שלי חזרו בזה אחר זה, טפטפו כמו גשם.


קודם, השמיעה שלי.


"יש עוד מישהו בפנים?"


"ילד."


"חי?"


"לעזאזל... אני בספק. המשאית התנגשה בהם בשיא המהירות. לא היה להם סיכוי."


ואז, התחושה שלי.


אבא היה קר. כל כך קר. קר מדי. ידעתי מה זה אומר. חלק מעור פניו נמס ונחת על חזי. אם הוא היה חם, לא הצלחתי להרגיש. רעדתי כולי, עצמתי חזק עיניים ונלחמתי בקיא שעלה בגרוני, עדיין הכנסתי את הבטן שלי פנימה.


רד ממני. אני לא רוצה להרגיש את המוות שלך. אני לא רוצה להרגיש, נקודה.


לבסוף, חזרה יכולת הדיבור שלי.


"חי," קרקרתי. שמעתי אנשים גונחים, רוטנים וצועקים, כשניסו להפוך את המכונית. "אני חי."


אבל לא הרגשתי ככה.


"תחזיק מעמד, ילד," קרא קול. "אנחנו מנסים לחלץ אותך. זה פשוט ייקח קצת זמן, בסדר?"


"בסדר."


לא בסדר. שום דבר לא היה בסדר.


קפצתי את הפה והקשבתי לדיבורים שלהם.


"רגע. זה לא...?"


"כן. בו סאן. בו סאן האחד והיחיד." שתיקה.


"אלוהים אדירים."


"הוא?"


"יצטרכו לחתוך אותו כדי להגיע לילד. הוא משופד על המגרפה דרך המתכת המומסת."


"לעזאזל. ילד מסכן."


פרק 1


פארו


"שמעתי שלמעצבת השיער שלה יש פחות עוקבים באינסטגרם מאשר לה." טאבי לעסה את המסטיק שלה בקולות פצפוץ במושב האחורי של המרצדס ג'י־אל־אי. "ויש לה, כאילו, ארבעת אלפים? פשוט תני לקצב בבלדוצ'י לספר אותך וזהו."


"היא מתגאה בפוני הזה כאילו אנחנו בשנת 1999. לאף אחד אין אומץ להגיד לה שהוא נראה נורא על שיער מתולתל." רג'י גיחכה. "והגוונים שלה ממש כתומים."


טביתה ורג'ינה בלנטיין, גבירותיי ורבותיי. האחיות החורגות שלי. שתיהן יחד ייצרו מספיק ארס כדי להרוג אי מאוכלס היטב.


אימי החורגת ורה צקצקה בלשונה מאחורי ההגה. "באמת, בנות. זה לא יפה." דבריה לא תאמו את צחקוקיה המרושעים. "סילביה ילדה נחמדה. קצת סתמית, אבל זאת לא אשמתה. ראיתן את אימא שלה?"


טאבי נשפה בזלזול. "לצערנו."


נשכתי את השפה חזק ככל האפשר וכבשתי את הדחף לציין שסילביה הול בדיוק עברה את בחינות הלשכה אחרי שסיימה לימודי משפטים בג'ורג'טאון בהצטיינות יתרה. לראש שלה היו עוד דברים להציע לעולם מלבד תספורת במחיר מופקע.


אבל מצבי לא אפשר לי להגיד כלום. ראשית, כי נשות משפחת בלנטיין שנאו אותי שנאת מוות, וכל מה שהייתי אומרת היה משמש נגדי. ושנית, כי מצבי לא אפשר לי לדבר, פשוטו כמשמעו. שכבתי בתנוחה עוברית בתא המטען ונשמתי נשימות רדודות ככל האפשר כדי לא להסגיר את נוכחותי.


רכב השטח חלף על פני המדשאות המטופחות של פוטומק. בחוץ, האוויר הסמיך מריח הפרחים הפורחים. אני הרחתי רק את מגפי הרכיבה של טאבי. שילוב של זבל, חציר ונער האורווה שסביבו היא בחרה לכרוך את רגליה השבוע.


"אנחנו תכף מגיעות?" רג'י כיווצה את שפתיה וסגרה משהו. "אני קצת מתלהבת, אתן יודעות? אף פעם לא ביקרתי בבית של זאק סאן."


"תצלמי את המקום, כי זאת תהיה הפעם הראשונה והאחרונה שלך." טאבי נחרה. "אני לא מבינה בכלל למה את מכריחה אותנו ללכת, אימא. כולם יודעים שקונסטנס סאן מוכנה לוותר על כליה כדי שהבן שלה יתחתן עם האישה שהיא תבחר."


"לזאקרי סאן יש דעה משלו. אם הוא יחליט שהוא רוצה אחת מכן בתור כלה, אף אחד לא יעצור אותו."


התפעלתי מהאופטימיות הנצחית של ורה בלנטיין. טאבי ורג'י היו נחשקות בערך כמו מחלת הפה והטלפיים. שילוב קטלני של תחזוקה גבוהה ומנת משכל נמוכה.


"חוץ מזה," ורה העבירה תחנה למוזיקה קלאסית, על אף שלא הכירה את יו־יו מהתוכנית יו גאבה גאבה. "יהיו שם עוד גברים עשירים ומשפיעים שאפשר לצוד. יש את הדוכס... אוליבר משהו?"


"פון ביסמרק." טאבי כמעט הקיאה. "האיש רודף שמלות עם תעודות. הוא בטח ידביק אותי במחלת מין אם הוא רק ינשום לכיוון שלי."


רג'י נחרה. "העמדת הפנים שלך שאת לא מעוניינת, ממש חמודה."


"שולפת את קלף משנה הכיוון שלי, אחותי."


"לידיעתך, הוא הזמין אותי פעם לאחוזה שלו בחוף אמלפי."


"רק אותך וכל אישה אחרת עם דופק." טאבי גיחכה. "וואו. במקומך הייתי מתחילה לעצב את ההזמנות לחתונה."


הידקתי את זרועותיי סביב הברכיים ושחזרתי במחשבה שלי חודשים של מחקר. התוכנית הייתה חסינה בפני טעויות — להתגנב פנימה, לקחת בחזרה את מה ששייך לי, לחמוק החוצה בלי שאף אחד יראה, תחת מעטה הלילה ושמלת המעצבים שהחרמתי מרג'י. זו לא הייתה המזימה הראשונה שלי והיא גם לא תהיה האחרונה. הייתי שורדת מלידה. מהרגע שתורמת הביצית הנפקדת שלי הניחה אותי בקרטון של קוסטקו בפתח ביתו של אבא שלי עם פתק.


כולה שלך. היית צריך לענות לטלפונים ממני, אידיוט.


הפלה לא עולה הרבה כמו ילד.


תמי


המשך הפרק בספר המלא