יערות צובעים בירוק


אבא מעולם לא בא מן היערות, אלא סמוך להם. הוא גם לא היה זה ששרף אותם. היה זה סבא. איש בעל עיניים אפלות כעיני ברדלס, ועור פנים מקומט כאחד מקורבנותיו. היה יוצא בלילות אל היערות ומבעיר אותם. אבא ירש ממנו רק את המשטמה, והיא זו שגרמה לו להרעיל עצמו ללא הרף באמצעות המקטרות. כך, לפחות, התוודה פעם בפני אמא, באחת משיחות הנפש הנדירות, שבהן הביא אותה להבין, שהמקטרת היא סם חיים. עדות הכרחית מיער חרוך.


את המקטרת הכירה אמא עוד מימי החיזור הראשונים של אבא אחריה. ואם לדייק, את המקטרת הכירה עוד קודם שהכירה את אבא. לא הסתיר מפניה דבר. לא את הסיבה לצבעה המפויח של המקטרת, כמו גם לא את כמויות עשן הטבק האדירות שדחס לגרונו, ופלט אותן בעשן אחר, דוחה, כשל ארובת מכרות פחם. "זה עניין של סגנון," הקפיד לבקש את סליחתה, "וזו גם הדרך היחידה שלי לשמור על ערנותן של הריאות," הסביר את המעבר התכוף ממקטרת אחת לשנייה. כך גם לא השתאתה לשמוע מפיו, שאת מרבית שירותו הצבאי, וזאת על פי בקשתו, עשה ליד המשרפה המרכזית של המחנה. זו גם הייתה, במידה לא מעטה, הסיבה להחלטתו להתחתן. האמין שבמטבח של אמא ימצא תמיד, בהישג יד, גפרורים.


בתחילה, עם סיום שירותו הסדיר בצה"ל, עמד בפני החלטה קשה. האם לנסוע, על פי הצעת דודו החורג, לקנדה, ולמצוא שם את עתידו במפעל למחזור אשפה עירונית, שבו שימש הדוד כמנהל. או לנסות הרפתקה מקצועית מפתה יותר באיתור פגרי לווייתנים, בדרום מקסיקו, בתקופה שהיא עדיין הייתה חלק מהאוקיינוס המאוד לא שקט. לבסוף, לאחר שהתחבט הרבה, ובעיקר, לאחר שהתברר לו, שאין בידו די כסף להגיע אפילו לנמל התעופה, נכנס לבית קפה זול בעיר, ושם לראשונה הכיר את אמא.


זו הייתה הבחירה היחידה, אך המאוד נבונה שעמדה בפניו. אמא דמתה עד כדי השתאות, למקטרת אנגלית. כתמי עור שחומים בלחיים, יציבות גמלונית משהו, אך בעיקר חן מחוספס שזלג מתוך עיניים חמות. כך, לימים, סיכם אבא לעצמו את מוצאה הטוניסאי.


היכרותם הראשונה הייתה, כאמור, בבית קפה זול, ואף היא לא הבטיחה בתחילה טובות. אבא נכנס חמוץ פנים, ובשל מיעוט מזומנים בכיס, ביקש ספל מים עם כתמי תה זולים. אמא, כצפוי, הפנתה אותו לאיש האבטחה, שבנימוסיות מאוד לא אירופאית, הניח אותו על רצפת המדרכה. שם כבר מיהרו שניים לעזור לו לקום על רגליו. אחת מהם הייתה אמא, שאולי בשל רגשות אשמה, אחזה בכף ידו. זו הייתה הפעם הראשונה, וגם האחרונה, שלדברי אמא, נעשה אבא לכמעט משורר. "יש לך יד לוהטת, כמו תנור חימום חורפי שנותר דולק בקיץ." אפשר שהתפייטות זו, היא שהביאה אותה לגילוי המפעים, שבנוסף לפרצוף, יש לאבא גם זוג עיניים, מאוד לא ים־תיכוניות.


"אני מסכימה," השיבה לו, לאחר שבועות מעטים של חיזור.


כבר מן היום הראשון לנישואיהם, לא חרגו חייהם מן הצפוי. אבא השתכר כעובד שכיר, בבית מסחר זניח לחומרי בניין, בעוד אמא נותרה, על פי בקשתו המפתיעה, לנהל את משק הבית. כך התנהלו חייהם. בצמצום מופתי. מעט אוכל. מעט בגדים. וריהוט צנוע שנאסף משוק הפשפשים. גם שיחותיהם על הספה הצרה, מול מקלט הטלוויזיה, שלא תמיד נשמע להוראות השלט, לא הפליגו מעבר לשיעור ההכרחי. אבא רטן מדי ערב על העושק שבמחירי מצרכי המזון, בעוד שאמא תרמה את חלקה בשיחה, בהימנעות מארוחת הערב.


רק לעתים רחוקות חרגו חייהם מן המסלול השגרתי. היה זה באותן פעמים, שבהן התפתתה אמא, מתוך זחיחות דעת, לבקש את רשותו של אבא לרכוש, במכירות סוף העונה בלבד, שמלה עממית פשוטה, או להחליף את נעליה הבלויות, באחרות. אז, באותן שעות, היה אבא מאבד את ארשת פניו, ומציע לה, בחיוך מאוד מקטרתי, להחליף את הנושא.


עשן המקטרות לא פלש בפראות לריאותיה של אמא, אלא חלחל לתוכן במתינות ראויה, כדייר חרישי וביישן. בתחילה לא תבע לעצמו העשן דבר בדירתו החדשה, ואף הקפיד על יחסי שכנות הוגנים, חרף ניסיונותיה של אמא לסלקו, בפרצי שיעול אלימים. הוא גם סלח לה על הבוץ המורסתי, שאיימה לא אחת להטביע אותו בתוכו.


אמא מצִדה, למדה, ככל שחלפו הימים, להשלים עם קיומו של העשן, ואף נמנעה משיעולים קשים, מחשש שתזיק לשלומו האוורירי. כך, מתוך הסכמה כפייתית עם נוכחותו, לא השגיחה בערמומיות שבה תרגם את כניעותה, לוותרנות, והחל מספח לבעלותו חלקים לא מעטים מריאותיה. בתחילה, בנגיסות מאוד עדינות, וכמעט בלתי מורגשות, אך בהמשך, בתיאבון פרוע, כשל לביאה צעירה.


השלמה נואשת זו, עם שתלטנותו של הדייר החדש, שאותו הגדיר לימים אחד הרופאים שטיפל בה, כ"חומר ציפוי לארובה", גם הביאה עליה שינויים מחפירים במראה פניה. ראשונות היו עיניה, שכמעט והתהפכו בחוריהן, כל אימת שהשתלט עליה השיעול. גם עור פניה שכח את צבעו המלטף, ונטה חליפות להשחים. אך הנורא מכל אלה היו שאריות פניה, שנדחסו אל בין לסתותיה, כאל תוך כספת שנפרצה מאחור.


אלה אף היו הימים, שהשלימה עם נוכחות המקטרות בבית, ואף התירה לאבא להקיף עצמו בענני הקטורת המפויחים. גם לא הפריעה לו לרפד את הספה בנשורת עלי הטבק הבוערים. ואבא אכן גמל לה על כך בהכרת תודה, שבה שב והתוודה בפניה, שלא הוא זה שהצית את יערות אירופה, כפי שלא הוא זה שנעץ סכינים בלבם של הגזעים קודם שהבעיר אותם. סגנון חדשני זה, הוא שהביא רבים מחוקרי השרפות, להחמיא לסבא, ולטעון שסגנונו גובל באומנות של ממש. וידוי מפתיע זה כה הלהיב את אמא, שבסערת נפש משלה, השכילה אותו ואמרה, שבארץ מוצאה, טוניס, כמעט ואין יערות, אלא, ובעיקר, שדות תבואה והרבה צמחי תבלין. "ויש להודות על כך לאוקיינוס שחצץ ביניכם לבינינו," ניסח אבא, במתינות טובת סבר, את ההבדל שבין תרבות לבין מסורת שבטית.


וכך, על פני כמעט כשנתיים, הוסיף עשן המקטרות ותימר גושים גושים מפתחי חלונות הבית. האוויר איבד הרבה מכוחו. הרהיטים נקברו לאִטם מתחת לנשורת המקטרות. הקירות, שנואשו אף הם מקיומם, החלו להתקלף טיפין טיפין. אך כל אותות הכיליון האלו, לא היה בהם להחריד את אמא משאננותה, אלמלי זיהתה מאחורי אסלת השירותים, שני מקקים שנפחו את נשמתם, מאיכותו האימתנית של הטבק הסקוטי החדש שרכש אבא.


"ככה זה, שריתה," מיהרה מרת ארואסטי השכנה, להזהיר את אמא מפני הבאות, "איפה שמתים הג'וקים, ברוך הבא, ישמעאל." הרופאים, שמיהרה אמא להבהיל עצמה שוב אליהם, לא התחבטו הפעם הרבה עם אבחנתם. "במקרה הזה, גברת מרכוס," פסקו פה אחד, "זה את או הוא," אמנם, לא המליצו בפניה להרחיק אותו מן הבית, אך יעצו לה, תחת זאת, להציב את מיטתו בחצר. "כך עשי אם חפצת חיים את," ניסח אחד הרופאים, בהתפייטות בנוסח עממי, את הפורענות התלויה מעל לראשה.


אבא, שלא כפי שחששה אמא, לא האשים אותה בהמרדת הרופאים כנגדו, ועם זאת, סיכם את דעתו לעצתם, בהתבטאות כמעט מדעית. "למאות מיליוני תושבים על פני כדור הארץ שלנו ישנן מקטרות, ואיש מהם עדיין לא התאלמן קודם זמנו מאשתו." אמא שהופתעה מבשלותו המחשבתית, שאלה, "ומה הגיל המתאים להתאלמן מאישה." חיוכו של אבא הדהים אותה אף יותר מדבריו, "כשייעלם היער האחרון באירופה," השיב.


אלה היו הימים שחזרה בהם אמא מהתנזרותה, והשיבה את כלי המיטה מן הפרוזדור לחדר השינה. אבא, כדרך שסיפרה לי אמא רק שנים אחדות לאחר שנולדתי, לא חשד בה עדיין בכלום, ואף התפתה מפעם לפעם להיכנס למיטה עם מקטרת כבויה בלבד. גם את התכרבלותה מתחת לשמיכתו, לא ייחס לכל ערמומיות נשית כלשהי, אלא תלה זאת במזג האוויר הסתווי המתעתע ששרר באותה שנה. אמנם מפעם לפעם הזהיר אותה על התנגדותו לצרף תינוק למשפחה, וזאת בשל מראות היערות הבוערים באירופה, אך מעבר לכך, לא חשש מנוכחותה במיטתו, ולא מצא בכך כל איום על נפח בטנה בעתיד. זאת, עד שבוקר אחד, ניעור בבהלה לשמע גניחות ההקאה הראשונות של אמא באסלת השירותים. דומה שרק אז הצטללה דעתו, נוכח הוודאות המפחידה, שסופו להיעשות אבא. "השתגעת," התנפל עליה עוד בהיותה בחדר השירותים, וכמעט ואיים לשבור עליה את הדלת, "האם ראית אי־פעם בחייך תינוק צועק לאמו מתוך האש. האם ראית, ראית, ראית," לא הצליח לבלום את צווחותיו, "זה נשמע מטורף כמו לשמוע יער בוער."


הרופאים, ששבה והבהילה עצמה אליהם, הדהימו אותה, כשהתייצבו שכם אחד לצד תביעת בעלה, להשתחרר מן העובר עוד בימי הריונה הראשונים. "הרפואה, גברת מרכוס, מלמדת, שנשים במצב בריאות כשלך, מרבות יותר מנשים אחרות, ללדת תינוקות עם ריאות העשויות מארובות." ואחד מן הרופאים, ודווקא הצעיר שבהם, אף סיים במפתיע את נבואות החורבן של חבריו, בפורענות משלו. "ותינוקות, כמו זה שאת עתידה ללדת, גברת מרכוס, אינם זוכים, במרבית המקרים, להגיע לכיתה א'." זו הייתה הפעם הראשונה שאמא יצאה מכליה, ובהתפרצות, שדמתה לזעמה של לביאה שמישהו איים על אחד מגוריה, הסתערה עליהם בצווחה, "אני אלד אותו, גם אם אהיה זו שאצטרך לאחר מכן, גם לקבור אותו."


למרות כל נבואות החורבן, שליוו את אמא בכל ימי הריונה, נולדתי עם ריאות נקיות, אם כי עם נטייה שולית לחרחור כרוני. אבא, שמן היום הראשון ללידתי ועד לטקס הקזת הדם היהודי ביום השמיני לא דיבר עם אמא מטוב ועד רע, הנה, עם שנדרש על ידי המוהל לנקוב בשמי, סירב לרצונה של אמא, לקרוא לי על שם הדוד שלה, שנטרף על ידי סיעת תנים בשדה תבואה טוניסאי, וקרא לי בשם אורן. "אבל זה שם של אחד ממיני העצים שהצית אבא שלך באירופה," ניסתה אמא להתנגד, אך אבא, במרירות אף יותר מבזה מזו שהפגין קודם, ביטל את רצונה. "רק עם שמות מחייבים כאלה, אולי נצליח להפוך את התינוק שלך, לגבר." את צירוף המילים "התינוק שלך", ביטא אבא כמדביר חרקים.


את הצטרפותי למשפחה קיבל אבא, כצפוי, כדרך שמשלימים עם נוכחות חיית מחמד מיותרת. מעט מסירות והרבה התעלמות. מה שהקל על מצבו באותם ימים, הייתה הבשורה הרפואית, שאסרה על אמא, מסיבות ודאיות של פיקוח נפש, להרות בשנית. היה זה רופא, כמעט ישיש, בעל נטייה מופרזת לחוטם יהודי, שהסביר לה, שריאותיה הפגומות לא יעמדו בהרפתקה נוספת. אבא קיבל את הבשורה בהכרת תודה, ועוד באותו יום, הרחיק לבית המסחר של מנדלסון ושות', ויצא משם כשהוא מצויד במקטרת חדשה ושקית הגונה של טבק צרפתי משובח.


כנגד זאת, את הגזרה הרפואית שלא לעשן סמוך לעריסה, אימץ אבא ברגשות מעורבים. אמנם, נמנע מלעשן סמוך לעריסה, אך את ענני העשן לא חסך ממני, ושיגר אותם לעברי בתאוצה טלגרפית. רק בעקבות ביקור חירום של מנהלת סניף "טיפת חלב" המקומית, השלים עם האיסור והחל לעשן בחצר הבית. כך, כגולה מדירתו, החלו מסעותיו אל חנות המשקאות של אדון סיבוני. אמא לא התקוממה על שינוי זה בסדר יומו של אבא, ואף נמנעה מלהציק לו על נטייתו המחודשת, לשתוק.


המשך העלילה בספר המלא