“יש ספרים שההתבוננות בהם היא כמו התבוננות ביצירת אומנות. לא מפני שהם חסרי מגרעות, אלא מפני שהם מלאים ביופי, במקוריות, במחשבה מעמיקה, ובדמויות שאי אפשר שלא להשתאות בפניהן. מבחינתי, הספר The darkening לגמרי נופל תחת הקטגוריה הזאת.

נתחיל בעולם. אנחנו לא יודעים הרבה על העולם כשהסיפור מתחיל; מה שאנחנו כן יודעים הוא שאנחנו נמצאים בעיר שמוקפת בענני סערה. הסערה הזאת עוטפת הכל, והיא כבר השמידה חלקים מהעיר; היא מתקדמת לאט לאט, נוכחות אילמת שזועקת רק כשברק חולף בה ויצורים בלתי נראים מביטים מתוכה אל אנשי העיר. וכולם מפחדים. הפחד, כמו הסערה עצמה, הוא כמעט גיבור ראשי כאן. העיר מחולקת לטבעות, מבפנים כלפי חוץ, כשהטבעת החיצונית ביותר היא גם הקרובה ביותר לסערה, שלאט לאט מאכלת אותה, את בתיה ואת תושביה. היא משחירה את השמיים, ואלו שגרים בקרבתה בקושי זוכים לאור שמש. באופן טבעי, האנשים בעלי המעמד גרים בטבעות הפנימיות יותר, ועושרם מאפשר להם לא רק לחיות בתנאים נוחים יותר ופחות לסבול מפגעי הסופה, אלא גם לזכות ליותר אור שמש. פחות פחד. פחות חושך.
אבל אפילו הם לא שוכחים שמה שמחזיק את הסערה במקומה הולך ונחלש ככל שהדורות חולפים, והסוף - הסוף מתקרב.

ומי שמספרת לנו את כל זה היא וספר. נקודת המבט שלה היא לא שגרתית - היא ביתם של שני אנשים שניסו לארגן הפיכה כנגד המלוכה, ונכשלו. אימה אבדה איכשהו בקרב, ואביה חי, יחד עם וספר, במסתור תמידי. גם כאן, הפחד רוחש ועקבותיו נמצאות בכל מקום. וספר ואביה חיים במחסה שנועד לאנשים שנפגעו על ידי הסערה. הסערה נגעה בהם, וקיללה אותם; והם חיים עם הקללה הזו, רחוק מאחרים. אצל חלקם, הקללה מתבטאת בשינויים פיזיים, ואצל אחרים היא נטועה בנפש. וספר חיה ביניהם ולומדת מהם חמלה, אהבה ואומץ. אבל היא לא מודעת לדברים האלו, עד שהם נלקחים ממנה בברוטליות, כשאביה נתפס והיא מאבד את ביתה.
מי שלוקח ממנה את כל זה הוא הנסיך, יורש העצר, שחיפש את אביה כדי לנקום בו. הוריה של וספר אמנם נכשלו, אבל הם הספיקו להרוג את סבו של הנסיך, אשר שימש אז כשליט; והוא לא סלח. מאז מתנהל מצוד אחר אביה של וספר...
או לפחות, נדמה לנו שזו הסיבה למצוד.
וספר מחליטה להשיג את אביה בכל מחיר. היא נכנסת לארמון במסווה, נחושה להוציא את אביה משם. אבל הדברים שהיא מגלה גורמים לתוכניות להשתנות, וכל אותו הזמן, הסופה משחרת לטרף.

וישנו גם קסם. בתחילת הספר לא ברור לנו ממה הוא נובע, ואנחנו רק יודעים שהוא קיים, והוא עוצמתי, ווספר כמהה לו. לאט לאט אנחנו נחשפים למקור כוחו, ולאופן שבו הוא עובד. הגילוי הזה נעשה בצורה חכמה מאוד, כמו גם ההיחשפות להיסטוריה של העיר, ולסערה המקיפה אותה עם המפלצות נוראיות השוכנות במעמקיה.

אבל יותר מהעולם, מה שמייחד את הספר הוא השפה שלו, והדמויות. השפה כל כך ציורית, כל כך יפה; והאופן שבו היא משמשת לתיאור הדמויות והמניעים שלהם פשוט נפלא. הסופרת קוראת את נפשן של הדמויות, דרך עיניה הרגישות של וספר. גם כאשר וספר מתחילה להבין את המניעים של האנשים אותם היא מתעבת, זה לא גורם לה לשכוח את כעסה בין רגע, זה לא גורם לה להתכחש למקורותיה או לסבל של הטבעת החמישית בה גדלה כל חייה. הפאר נוגע בה, אבל היא לא נכנעת לו. ואפילו כשאהבה מתחילה להנץ בתוכה, היא נלחמת בה, מפקפקת בה, וזה כל כך יפה לקרוא. יש לה קול בוגר, מפוכח, מפוחד, וטבעי. מאוד מאוד טבעי.

בניגוד ללא מעט ספרים בני התקופה, בעיקר ספרי נוער או נוער בוגר, אין לו אג'נדה מוגזמת שנוטפת מכל חור. הרבה זמן שלא קראתי ספר שלא מטיף לי. כאן, הסיפור הוא הגיבור, ולא המסר שלו. ודווקא הגישה הזו היא שמחדדת את המסר שלו בצורה כל כך מוצלחת.
האווירה, לדעתי, שואבת השראה קצת מהודו. יש בה מונחים מאזור המזרח, עם כלי מוזיקה שבאים משם כמו הסיטאר, ואיזושהי רוח שנושבת מהדפים ומזכירה את הודו. זה לא צריך להפתיע, כיוון שהסופרת עצמה בעלת שורשים משם למיטב הבנתי, אבל אין לכם מושג כמה זה מרענן.

בצד החסרונות אפשר למנות כמה חלקים איטיים, כמו הפרקים בהם וספר משתחלת לחברה בארמון; ישנם רגעים קצת פחות אמינים, בהם הגיבורה נתקלת ברמזים בקלות יתרה, ופה ושם מבצבצת איזו קלישאה - לפעמים בתחום הרומנטי, לפעמים ביחסים שבין ילד להוריו. העושר מול העוני זוכה בגדול לטיפול טוב, אלא שלפעמים התפרים קצת בולטים. אבל יש רגעים רבים שמפצים על החסרונות האלה, ובעיניי הם הופכים את הספר לשווה קריאה. בנוסף, בכתיבה יש נופך לירי על גבול האגדתי, ויתכן שקוראים מסוימים לא יתחברו אליו. אני אהבתי אותו מאוד.

אז אם אתם מחפשים ספר מקורי, שיש בו לא מעט אפלה אבל גם קמצוצים יפהפיים של אור, אני ממליצה בחום על הספר הזה.

נ.ב. הבנתי שיש ספר המשך. קשה לקרוא לסוף הנוכחי סוף סגור; יש בו פיתרון של בעיה מסוימת, אז אפשר לעצור בו, אבל גם יש הרבה גורלות שנשארו תלויים באוויר. כנראה שאחפש גם את הבא בתור, אבל גם בתור ספר עצמאי הוא בהחלט עושה את העבודה, וכמות הקצוות הפתוחים מספקת בה במידה שהיא מלווה את הקורא הרבה אחרי הקריאה. אם מישהו בכל זאת לא אוהב להשאיר סדרות לא שלמות, אז אל דאגה - זו לא טרילוגיה, יש רק שניים, אז לא מדובר במסע ארוך.
תהנו!”