“אשתו של נוח מושיטה יד לאלוהים

תנו לי רומן היסטורי טוב, שעלילתו מבוססת על יצירת אמנות, והענקתם לי רגעי קורת רוח, הנדירים בימים אלה!

אחד מהנושאים המרתקים עבורי, בחוג לאמנות יהודית, הוא ציורי תקרות בתי כנסת עתיקים באירופה מהמאה ה-17, כמו בית הכנסת הזעיר והמשוחזר מבהורב, סמוך להמבורג, שכעת שוכן במוזיאון ישראל. ציורים המבטאים אמנות יהודית עממית, הכוללים מגוון סמלים מיסטיים, כשני אריות התוקעים בחצוצרות ושופרות התלויים מעליהם. תפקידם היה להזמין את מתפללי בית הכנסת למשפט השמים בגאולה העתידית. ציור שהעניק רגעי התעלות רוחנית ונחמה, במציאות הגולה המאיימת.

אסף פינקוס, בספרו הציור הגדול, כתב ספר על נושא דומה, על מנזר הנשים וינהאוזן, בסקסוניה שבגרמניה במאה ה-14, ימי הביניים המאוחרים. מנזר שהאפיפיור מורה לכלוא את נזירותיו. האם זאת התייחסות גברית ודיכוי נשים, למה שנתפס על ידו כעצמאות יתר של הנזירות?

אם המנזר מרגרטה הגדולה, שנודעה בניסיה ובחזיונותיה, בקשה לרומם את רוחן של הנזירות, או גם לקרוא תיגר לדורסנות הגברית, החליטה ליצור חלל של אסקפיזם לנשות המנזר, גן עדן לבריחה מהמציאות המעיקה. בציור שהן יצרו בחלל התפילה, הן העניקו פרשנות פמיניסטית עכשווית לסצנות הברית הישנה והחדשה. מחזור הפרסקות שצויר, כולל ייצוגים נשיים, שלא היו קיימים באמנות הכנסייתית, כמו עובדה שבברית הקשת בענן, בין נח לאלוהים, נראות אשת נח ונשות ילדיו, ופניה של אשת נח דומים לאלה של אם הכנסייה. אשת נח עצמה עונה ליד המושטת של אלוהים.

במקביל לעלילת המתקיימת בימי הביניים, מתנהלת עלילה מקבילה בעידן המודרני. פרופ' אלה גושן, חוקרת כריזמטית לאמנות ימי הביניים, מקיימת חצר משלה, של מלחכות פנכה, חלקן מעריצות את גושן, אחרות חושבות שהיא חרטטנית מדופלמת, החסרה השכלה נרחבת הנדרשת בתחום. אבל גם מבקריה וגם מעריצותיה, נזקקות לה בכדי לזכות במשרות האקדמיות הנדירות.

התעלומה הגדולה, אותה מנסה גושן לפענח, על בסיס אינטואיציה נשית, ופחות על בסיס עקרונות מדעים היסטוריים, היא האם היצירה בתקרת הכנסייה, צוירה על ידי הנזירות, וציירת איטלקית בשם סימונה מפלורנץ, שהייתה בעלת תשוקה עצומה לציור, בימים בהם העיסוק בציור נאסר על נשים. היא הייתה בעלת יופי עוצר נשימה, אך גם חסרת תקנה וגבולות, כמו במקרה בו היא בקשה ללמוד מיצירותיו של ג'וטו הגדול, על פרנציסקוס הקדוש, היא לא היססה להשיג את מבוקשה, בכך ששכבה עם האב אנג'ליקו, שביצע בה את מעשה השטן, ימי הביניים באפלתם.

אסף פינקוס, הוא לא סופר רגיל, הוא חוקר אמנות ימי הביניים, המלמד באוניברסיטת תל אביב, כתב את ספרו הבדיוני, המבוסס על ציור אמיתי מרהיב הקיים במנזר נשים וינהאוזן, ציור שלא ברור מהו הנרטיב העומד מאחוריו. פינקוס, באמצעות הרומן, נטל חופש ספרותי המתחבר לתשתית היסטורית ואומנותית נרחבת, באמצעותם הוא כתב ספר, שאפשר לו לרקום עלילה המתארת את חיי הנזירות ועולמן המיסטי המרתק ואף להציע פתרון לחידת הציור, האם נשים ציירו אותו, והאם הוא מבטא השקפה נשית ייחודית על עולמן הדתי?

חיסרון הספר, הוא בריבוי דמויותיו שלעתים מצליחות לעייף, ומזכירות תמונה מראשית הרנסנס הגדושה בדמיות חצרניות, או כמו נטייתו להשתמש מדי פעם במונחים מקצועיים ששגורים רק לעוסקים בתחום האמנות. למרות חסרונותיו, קריאת הספר מהווה חוויה מופלאה ומיוחדת הממחישה את החיים במנזר נשים יוצא הדופן מימי הביניים.”

“הספר נכתב בהשראת תעלומת מנזר של נשים קתוליות בוינהאוזן במאהה-13 לערך. הספר מתחיל במזכירות החוג לתולדות האמנות באוניברסיטת אביב של ימנו ובפרק הבא יש מעבר חד אל המנזר של נשים בימי הביניים.
עיקר הספר הוא על המניע לציור בבית התפילה של הנזירות במנזר וינהאוזן בגרמניה מסופר על תהליך עבודתן של הנזירות על הציור ועל תוצאותיו הקשות כשהאנקויזיציה מענישה את הנזירות על עבודתן והתנהלותן הפסולה. הסופר פינקוס שם דגש על התנהגותן ועולמן של הנזירות בחיי היום יום על היחסים בין הנשים השונות שהגיעו ממקומות שונים ועברו טרגדיות בחייהן הקודמים עד לבואן לכנסיה. הקורא מצליח לקבל תמונה מאד מיוחדת על אופיין של הנשים. אני הבחנתי מהקריאה בספר שיש קו ישר וזהה שעובר בין הדמויות והאופי של פרופ” הגר גושן ראש החוג לבין אלה ואחינועם מהחוג ובין הנזירות מרגרט אם המנזר ,מרתה ונוספות אשר בסוף משלמות מחיר לא רק על נושאי הציור, הדמויות על התנהגותן על הקנאה, ההתנשאות ומצד שני על הנשים שנגררות ונסחפות אחריהן. המוטיב המרכזי ,לדעתי,הוא מה קורה כשהתלמיד עולה על רבו. סוגיה נוספת שהמחבר פינקוס מעלה בספר הוא, אודות האמינות של המחקרים המדעיים ההיסטוריים ועל המתח שקיים בין הסגל הקדמי בלהיטותו להוציא מאמרים ומחקרים לפעמים על חשבון האמת .
הסופר אסף פינקוס מפגין ידע רב ומעמיק על ההיסטוריה של ימי הביניים על חיי הנזירות על העולם הנוצרי ועל נפש האדם,ממש התפעלתי מהידע הרב. הספר שהוא ברובו בדיוני וחלקו מתבסס על מחקר היסטורי.
היה מועיל אם היו בספר פירושי המילים הלטיניות הרבות שמופיעות ,כך שהקורא הממוצע שלא יודע לטינית יוכל להבין. בנוסף, חבל שהציור שעליו מסופר לאורך כל הספר, אינו בצבעים.
לסיכום ספר מעניין ,מותח וזורם.”