השעה חמש. הזמן אוזל. עוד רגע האויר. נורית זרחי מתמידה בתרגול נדירותם של החיים. במסיבת התה הזאת, לפני ואחרי ה-7 באוקטובר, פועלת השירה כעין מכסחה בסמיכות לשורש. במהלך הטקס האינטימי הזוכה למימד אפוקליפטי, העולם בועט בך ונבחנות אושיות הקיום והשירה. בהרף שבו "גדיים טיפשים נמלטים לתוך השעון" ו"חללי הדיבור מתהפכים", מקופל עידן שלם – בין חזון לשברו, בין אסון להשתקתו, בין פצע לתחבושותיו.
"אני רוצה עוד פעם ועוד פעם עד הפעם שתחילת הדרך תימהל בסוֹֹפה". כותבת זרחי. דומה כי בספר הזה, המביא לשיא את חוויית הזמן שהחלה להתרקם בשניים הקודמים: ואת? (2020) , דוגמת העולם (2022 ), עזה מאי־פעם חוויית האל־חזור. אולם דווקא מתוך החֶסֶר, ההתנשלות והפרימה, מזדהר סיכוי התגלותו של הממש:
השעה חמש
גַם הַשֶׁמֶש סוֹפָהּ לְהִצְטָנֵן
וּמָה תַּעֲשי אז, גַּם אַת כָּמוֹנוּ
אַוַּזַת טֶבַע נְפוחָה כְּקוּמְקוּם
מְכוּרָה לַאֲוִיר. וְאֵין לְזַלְזֵל,
כִּי מִי יוּכָל בְּלִי? וְאִם הַחַיִים
בְּסַךְֲ-הַכָּל תַּרְגִיל, לֹֹא כָּל נַגָּן
גְלֵן. תַּּּבִּיטִי בַּךְ, רַגְלַיִם, ראֹש,
מֶצַח. כְּפֶסַע וְאַת שׁוּעָל
מֵאֵלֶה הַמִזְדַּנְבִים אל הַפַּארְק
אחר שְיַירֵי מדורה. חָמֵשׁ.
בֵּין חֹשֶךְ לְאוֹֹר. הַזְּמָן עוֹבֵר כְּנָהָר
מִתַּחַת לַגֶּשֶׁר. תגידי, מַה הַהֶבְדֵל
בֵּין מָה שִֶׁאת חָשָׁה לְאֹשֶר?
כֶּרֶם
כְּאֶחָד הָאָדָם. לְמַרְאִית-עַיִן
אֲִנִי יוֹדַעַת, הוּא בַּא אֵלַי
בַּלֵּילוֹת, בְּעוֹרוֹ חֲתוּמוֹת
אֶצְבָּעוֹת הַגֶּפֶן
רֹאשֵׁינוּ שְׁטוּפי-יַרֵחַ, טַל חָרוּז
בִּשְעַרֵנוּ. לְפֶתַע בהלה.
נִתְפַּסְנוּ? צִפּוֹר כְּבֵדָה נִתֶּרֶת.
פַּרִצוּפוֹ שֶׁל שׁוּעָל מִתְחַדֵּּד
בֵּין הָאֶשְׁכּוֹלוֹת.
עַל קַו הַנְּעוּרִים נִפְגָּשִׁים חֹשֶךְ וְשֶׁמֶשׁ
והַגּוּף מִדַּקֵּק לבקר. אם אגע
לֹא תַּחֲמֹק יותר ותותר בכרם
אלף שנה לפחות. אני מניחה לך
אבל גופנו דבוק
בְּמֶתֶק ענבים.