1


צלילו האיום של השעון המעורר תולש אותי מחלום שאני עדיין לא רוצה לעזוב. צחקוקיהן של בנותיי מהדהדים מחוץ לחדר השינה כשאני פוקחת את עיניי במצמוץ, נאחזת בחלום המתפוגג לפני שהערות תמחק אותו לגמרי.


אני מותחת את רגליי ואת זרועותיי ונושמת לקרבי את ניחוח הפנקייק והבייקון, ניחוח מוכר ומנחם. אני משליכה הצידה את השמיכה וקמה מהמיטה, לובשת חלוק ועושה את דרכי למטבח לכוס קפה נדרשת.


"תראו מי התעוררה, בנות," מכריז בעלי בעת שהוא מניח פנקייקים על צלחות. הן אומרות לי שלום מהיר בעוד לנדון מניח את ארוחות הבוקר שלהן על השולחן. בזמן שהן אוכלות, אני מתמקדת בהכנת קפה.


"עד מתי היית ערה אמש?"


אני מערבבת חלב בקפה ומביטה בבעלי זה שמונה שנים. "עד אחרי שתיים בבוקר."


"מה השאיר אותך ערה הפעם? לוחם? טייס? מיליארדר בעל עבר אפל שסוף־סוף פגש את האישה האחת היכולה לשנות אותו לעד?" הוא צוחק ואני לא מצליחה לכבוש את הדחף לצחוק גם, כי הוא קלע למטרה. "את קוראת כזאת ספרות זולה, את יודעת?"


"היי!" אני נוזפת בו מבעד להתקף הצחקוקים שלי, "אני גם כותבת את הדברים האלה."


"אז מי מהם זה היה?" הוא ממשיך להקניט.


אני נועצת בו מבט לכאורה כועס ומודה, "המיליארדר בעל העבר האפל."


"ידעתי! את אוהבת אותם עשירים ומלוכלכים, בגלל זה התחתנת איתי."


"למה, אתה מחביא איפשהו כסף שאני לא יודעת עליו?" אני מתבדחת בעוד הוא מתחיל לשטוף את הכלים. אני מביטה בבנותיי אמילי וג'יל ואומרת, "אתן צריכות להזדרז, אנחנו יוצאות בעוד חמש־עשרה דקות."


הן מסיימות לאכול, מזנקות מהכיסאות ורצות במעלה המדרגות. "תחזרו הנה מייד ותפנו את הצלחות מהשולחן," אני קוראת ואז מרימה את הקפה וחוזרת לחדר השינה כדי להתארגן. אני באמצע צחצוח השיניים כשלנדון נכנס לחדר האמבטיה.


"אל תשכחי שאני עובד מאוחר הלילה. דיימון ואני בודקים כמה מתכונים חדשים לתפריט," הוא אומר ונכנס למקלחת.


לנדון הוא עוזר שף ראשי במסעדת 'צ'ין־צ'ין', מסעדת סטייקים ופירות ים צרפתית יוקרתית בלב בוסטון. נפגשנו באוניברסיטת בוסטון, שם למדתי קולנוע וטלוויזיה. במהלך שנתי השלישית ללימודים התקבלתי להתמחות במחלקת אביזרי במה ברשת החדשות המקומית 'פוקס 25'. לנדון היה אז שף צעיר וכוכב עולה, והגיע להתראיין בפינת הבישול של תוכנית הבוקר.


"הבחור הזה לוהט," אמרתי.


"מעניין אם הוא פנוי," אמרה ברוק, חברתי הטובה שהתמחתה איתי, בזמן שהיינו במטבח ושטפנו את הכלים המלוכלכים.


"קשה לי להאמין. הוא בטח מזיין איזו זנזונת בלונדינית עם עיניים כחולות ששותה רק יין לבן."


ברוק הביטה בי בעיניים מצומצמות. "את די תיארת אותי כרגע."


צחקתי והנדתי בראשי, ממשיכה לשטוף את הצלחות בעוד היא מייבשת.


"סליחה?"


למשמע קולו, ברוק ואני הסתובבנו ומצאנו את השף הלוהט עומד בפתח.


"אני חושב שלקחתן בטעות את ערכת סכיני השף שלי," הוא אמר.


"אוי. אני מצטערת." הוצאתי את ידיי ממי הסבון, ייבשתי אותן וניגשתי לעגלה שעליה העמסנו את כל האביזרים. כרעתי ומצאתי את הסכינים שלו על המדף התחתון כשהתרוממתי הוא ניגש לעמוד לצידי. ראשי הכה בעגלה ושאריות של רוטב נשפכו על חולצתי. "שיט."


"אוי, שיט. אני ממש מצטער." הוא תפס בזרועי וייצב אותי. השפלתי מבט לחולצתי, שכעת הייתה מלוכלכת ברוטב שמן ובטריאקי, ואמרתי, "זה בסדר." כשהרמתי אליו את מבטי, יכולתי לראות את המבוכה על פניו המושלמות.


"החולצה הזאת הרוסה."


"כן, כנראה אצטרך לקנות כמה בגדים חדשים."


"הרשי לי לפצות אותך."


"אתה לא צריך."


"נכון שלא צריך," הוא אמר, "אבל זה יגרום לי להרגיש פחות אידיוט."


"זה באמת — "


"תפסיקי להיות ביישנית ותני לו לפצות אותך," קראה ברוק מצידו השני של החדר, מילותיה מכתימות את פניי בסומק נבוך.


בחיוך זחוח הוא שאל, "איך קוראים לך?"


"טורי."


הוא הושיט לי את ידו. כשלחצתי אותה הוא אמר, "אני לנדון." צבע עיניו היה חום עמוק, כמעט כמו צבע שערו הקצר והמשוח בג'ל. פניו היו מגולחות והיה לו מראה נקי ומסודר שגרם לו להיראות כמו 'ילד טוב אמריקה'. "מה הטלפון שלך? כדי שאוכל להתקשר ולקבוע איתך?" הוא הוציא את הנייד שלו ושמר את מספר הטלפון שלי, ואז החזירו לכיס מכנסיו.


כשהושיט את ידו כדי לקחת ממני את ערכת הסכינים שלו, הנייד שלי זמזם עם הודעה נכנסת.


מספר לא מזוהה: מצטער על החולצה.


הרמתי את מבטי אליו. הוא חייך. "הייתי חייב לוודא שאת לא מנסה לנפנף אותי עם מספר מזויף." הוא לקח את הערכה מידיי והנמיך את קולו. "אתקשר אלייך מאוחר יותר."


הבטתי בו כשיצא מהמטבח, ובשנייה שהוא נעלם ברוק צווחה, "אלוהים אדירים! הוא לגמרי פלרטט איתך."


תחבתי את הנייד בחזרה לכיס מכנסיי וניגשתי לכיור. "פלרטט? הוא רוצה לצאת איתי לדייט כי הרס לי את החולצה, ברוק. זה לא נקרא לפלרטט, זה מתוך רחמים."


"בכל זאת כדאי שתקפצי על זה כי את צריכה זיון."


משכתי מידיה את הקערה שהחזיקה. "מה זאת אומרת?"


"את לחוצה, טורי."


"ואסור לי להיות?"


ברוק ייבשה את ידיה, הניחה את המגבת והביטה בי בחמלה. "מובן שמותר לך, אבל עברו חודשים. את לא חושבת שכדאי שתתחילי לצאת בחזרה לשוק הפנויים־פנויות?"


"אני כבר שם." ההגנה שלי הייתה חלשה, במקרה הטוב. שתינו ידענו שאני מסתתרת.


"את שקרנית איומה. תראי, טריי היה אידיוט מדרגה ראשונה, אבל לא כל בחור כמוהו."


הכאב התעבה בחזי והגביר את הלחץ סביב ליבי. גייסתי את כוח רצוני כדי להיפטר ממנו ותהיתי עוד כמה זמן זה יימשך. היא צדקה, עברו כמעט שבעה חודשים מאז נפרדתי מטריי. יצאנו מאז בית הספר התיכון. הענקתי לו ארבע שנים מחיי והאמנתי שהוא האחד, אבל שיקרתי לעצמי. סונוורתי בידי המוכר לי.


מההתחלה טריי השתמש בכוח פיזי איתי. מה שהתחיל כהדיפות קלות הפך בסופו של דבר לסטירות ולאגרופים, אבל נשארתי איתו כי אהבתי אותו או לפחות חשבתי כך. כעת ידעתי שזה לא נכון. שכנעתי את עצמי שאם רק אוהב אותו עוד קצת, אם אתנהג יפה יותר, הוא יפסיק.


אף אחד לא ידע מה מתרחש מאחורי דלתיים סגורות. הסתרנו זאת היטב, אלא שערב אחד ברוק סיימה דייט מוקדם ושבה לחדר המעונות שלנו מוקדם מהצפוי. היא נכנסה ומצאה את טריי הולם באגרופו בגבי. זה היה הרגע שבו עולמי סטה מצירו. הסוד האפל של ההתעללות והשקרים התגלה בידי האישה האחת שנלחמה הרבה יותר חזק ממה שטריי יכול היה אי פעם להילחם. ההבדל היחיד היה שהיא נלחמה עבורי, לא נגדי.


"אם הוא מתקשר, לכי על דייט הרחמים."


בלעתי את הזיכרונות והנהנתי. "בסדר. אקח את דייט הרחמים, אם בכלל הוא יתקשר."


"בנות, קדימה! אנחנו נאחר!"


בזמן שלנדון מסיים להתקלח אני מתרוצצת בבית כמו אישה אחוזת אמוק שערפו את ראשה. בוקר טיפוסי של אמצע השבוע.


"אימא, אני לא מוצאת את הנעל השנייה!" אמילי צורחת מחדר השינה.


"אם היית שמה את הדברים שלך במקום, הם לא היו הולכים לאיבוד." אני חוטפת כוס תרמית מהמטבח ומכינה לי במהירות עוד קפה, נזכרת לפתע שלא עברתי על תיקי בית הספר של הבנות אמש. שיט!


"ג'יל! אמילי! אני צריכה את התיקים שלכן!"


ג'יל נכנסת למטבח עם התיק שלה כבר בידה ואחריה נכנסת אמילי עם נעל אחת על רגלה.


"אימא, מצאת את הנעל שלי?"


"אין לי זמן למצוא את הנעל שלך. אנחנו כבר אמורות להיות במכונית!"


"מצאתי!" מכריזה ג'יל לתוך המהומה שבחדר, זרועה תחובה תחת הספה. בידיים זריזות אני מפנה את תכולת התיקים, חותמת על היומנים שלהן ומוציאה מכתב מהמורה של ג'יל שמבקשת ממני להגיע ביום שישי כדי להתנדב בכיתה.


רק מפני שאני עובדת מהבית לא אומר שאני לא עסוקה, גברת ברמן.


אני מסדרת בחזרה את תיקי הגב שלהן, שופכת כמות מגעילה של חלב לתוך הקפה, סוגרת את הכוס וחוטפת את המפתחות. "קדימה, בואו נלך."


הבנות רצות למכונית ואני צועקת לחלל הבית, "אוהבת אותך, בייב!"


"היי, בזמן שאת בחוץ, אנחנו צריכים עוד נייר טואלט."


מה עם גם אני אוהב אותך?


לאחר שאני מורידה את הבנות בבית הספר ועוברת בחנות, אני חוזרת הביתה בדיוק בזמן לראות את לנדון יוצא ברכבו מהחניה. שנינו עוצרים ופותחים את החלונות.


"זוכרת שאחזור מאוחר מהרגיל?"


"זה בסדר, יש לי הרבה מה לעשות לפני הנסיעה שלי בסוף השבוע."


"טוב, אז אם לא תהיי עייפה מדי, אולי נוכל לבלות קצת זמן יחד כשאחזור הביתה."


קוד לסקס. "אולי."


"פשוט תעמידי פנים שאני המיליארדר מהספר שהשאיר אותך ערה כל הלילה."


אני צוחקת ונוסעת לחניה המקורה שלנו והוא מחייך ונוסע משם. אני נכנסת לבית, מקדמת בברכה את השקט ואת הבדידות. כשג'יל נולדה לפני שש שנים החלטתי לקחת חופשה קצרה מהעבודה ואז לשוב למשרתי כמנהלת קריאייטיב בתחנת הטלוויזיה, אבל עוד לפני שהחופשה הסתיימה גיליתי שאני בהיריון עם אמילי.


לאחר שהתפטרתי חיי התמקדו בילדים ובלנדון. אף שהייתי מאושרת ומסופקת לזמן מסוים, הרגשות האלה נגוזו והרצון למשהו משלי החל להציק לי. בערבים, לאחר שכולם הלכו לישון, נשארתי ערה וכתבתי. לא ידעתי בהתחלה מה אני כותבת. לא הייתה לי תוכנית. פשוט נהניתי ללכת לאיבוד בעולם שלא היה קשור בדבר להחלפת חיתולים, לקיפול כביסה או להכנת ארוחות הערב.


לקחתי חלקים מהעבר ומההווה שלי ושילבתי אותם בסיפור בדיוני שעד מהרה הפך לרומן. אני זוכרת שהתקשרתי לברוק, המתגוררת במרחק נהיגה קצר מבלמונט, העיר שבה אני גרה. יש לה בית יפהפה שבו היא גרה עם בעלה ובנה, ריידר. סיפרתי לה על הספר והתחלתי לשלוח לה פרקים לקריאה. היא תומכת בי, אף שטעמה הספרותי ממש לא כולל את הרומנים הארוטיים שאני כותבת.


כתיבה הפכה לאובססיה שלי. הייתי מחכה בקוצר רוח עד שכולם ילכו לישון כדי שאוכל לחזור לסיפורים שלי. אשקר אם אומר שאני לא מפנטזת לפעמים על גיבורי הספרים שלי כאשר לנדון ואני עושים סקס. במהלך היום אני אם ורעייה ובלילות אני מישהי שונה לחלוטין.


בראתי עולם שבו כביסה לא קיימת, סקס הוא לא משהו שצריך לקבוע מבעוד מועד ואין ילדים שרבים זה עם זה ברקע. לפני שקלטתי עברו ארבעה חודשים ולי היה ספר גמור.


אחרי הלימודים באוניברסיטה ברוק החלה לעבוד עבור סוכנות שעסקה בבידור ובמולטימדיה ובעזרת הידע שלה היא הדריכה אותי ברזי עולם ההוצאה העצמית לאור. יחד מצאנו מעצב שייצור כריכה לספר, שכרנו עורכת ולפתע הספר עלה לאינטרנט להנאתו של כל מי שחפץ לקרוא. אפילו מצאתי בית דפוס שהדפיס את הספר בכריכה רכה.


ואנשים ממש קנו את הספר. הרבה אנשים. הביקורות הללו, ולאחר שבועיים הספר כבר הגיע לרשימת רבי המכר של 'ניו יורק טיימס'! חיי היו מערבולת כשהחלו להגיע מכתבים מסוכנים ספרותיים שרצו לייצג אותי.


לנדון וברוק עזרו לי להחליט עם מי מהם ללכת, וברגע שהחוזה נחתם הספר שלי נשלח להוצאות לאור מובילות בניו יורק. עד תום השנה כבר לא הייתי צריכה להדפיס בעצמי את הספר. הוא יצא לאור בידי לא אחרת מאשר הוצאת 'סיימון אנד שוסטר' הידועה.


חיי השתנו בן לילה, ולנדון היה גאה בי ותמך בי בכל ליבו. לפתע לא הייתי כבר עקרת בית אלא סופרת שכתבה רב מכר. אפילו שכרתי את ברוק לתפקיד העוזרת האישית שלי במשרה מלאה, שינוי שאני נהנית ממנו הרבה יותר מדי.


מאז ספרי הראשון חלפו שלוש שנים, ופרסמתי עוד כמה ספרים. כתבתי כמה רומנים הסובבים סביב גיבור אלפא טיפוסי, אך אני חשה שהגיע הזמן לעשות משהו חדש. עם זאת, בשבועיים האחרונים כל מה שאני מצליחה לעשות זה לכתוב ולמחוק, לכתוב ולמחוק.


אני מטריפה את עצמי. החלטתי לעשות הפסקה מהכתיבה עד השבוע הבא. אני אמורה להופיע בלאס וגאס לחתימה על ספריי, וישתתפו באירוע עוד כמה מחברותיי הסופרות. אני מתכננת לפרוק כל עול ולא לחשוב על הספר עד שאחזור.