פרולוג
ריילי
"תיכנעי," הוא לוחש.
"אמר העכביש לזבוב," אני עונה.
הגיחוך העמוק שנפלט מגרונו מהדהד על גבי, ואני חייבת לעצור את הנשימה כדי להתנגד לדחף לסובב את פניי אליו. למה הוא משפיע עליי ככה? למה הוא מביא אותי לטירוף מוחלט רק מהצליל של קולו?
"אה, ילדה מופרעת, את לא זבוב. את הרבה יותר מזה."
"אם אני הרבה יותר מזה, אז למה אני פה?" אני שואלת ברצינות. "לכודה בתוך הקורים שלך כמו כל בחורה אחרת?"
"כי את חכמה," הוא אומר. "את מזהה טורף כשאת רואה אותו, ואת יודעת מתי הטורף הזה רוצה לאכול אותך בצורה הכי מענגת."
עיניי נעצמות באיטיות כשידו מחליקה מטה ומרימה את החולצה שלי. אצבעות חמות, מחוספסות וגבריות חודרות לתחתונים ולתוך הרטיבות שלי. הוא גונח באוזני. "אולי את יודעת הרבה יותר משאת רוצה שאחשוב," הוא אומר. "בהחלט יותר משאת מוכנה להודות. מה לא הייתי נותן כדי לשמוע אותך אומרת את זה..."
זה מה שהוא רוצה? שאגיד את זה? אף פעם לא אמרתי. אפילו לא פעם אחת. אני לא יודעת אם אני יכולה.
שפתיי נפשקות וגופי מתקמר כשהוא מצליף לי בדגדגן, ומשפשף את גוש העצבים הקטן, מתחיל באיטיות ומגביר את המהירות. אגני מתרומם לפגוש את תנועותיו וגופי נצמד אליו, רודף אחר התחושות שהוא מעורר בי. אני לא יכולה להפסיק. הוא כמו התמכרות מזדיינת שאני לא יכולה לעצור את עצמי מלרצות. ניצוצות מתעוררים לחיים מאחורי עיניי העצומות. נשימות חמות נפלטות מפי בגניחות עדינות.
מעולם לא הרגשתי ככה. כאילו אני עומדת על קצה צוק, מוכנה לקפוץ ראש לתוך התהום. ובטח שמעולם לא רציתי את זה כמו שאני רוצה אותו.
"ככה בדיוק, ילדה מופרעת," הוא אומר ופיו מרפרף לאורך הלסת שלי כשהוא מסיט את שערי לאחור עם ידו הפנויה. "תרכבי על היד שלי. תרטיבי לי את האצבעות. תני לי טעימה מהכוס המתוק הזה."
ראשי נחבט בכתפו ובמיטה. "אני לא יכולה," אני מתנשפת. "אני לא יכולה." זו טעות. הוא טעות — הוא כל כך לא נכון בשבילי, לעזאזל. אני לא אמורה לרצות את זה. לא, אני חושבת. זה רק הפחד שלי מדבר. אייבל הוא לא טעות. הוא... כל מה שנכון. הדבר הנכון והיחיד שאי פעם הרשיתי לעצמי.
"את יכולה," הוא דוחק בי, ולפתע אצבעותיו נמצאות לא רק על הדגדגן שלי, הן נדחפות למטה יותר. נכנסות פנימה כשהאגודל שלו משתלט על המשימה להטריף את גופי. אצבעותיו העבות חודרות לתוך הכוס שלי, והגניחה הרועמת בחזה שלו מהדהדת בתוכי כשהוא מגלה עד כמה רטובה אני באמת. אף פעם לא הייתי ככה, אבל איתו, עם אייבל, אני מתחילה להבין שלא משנה מה עשיתי לפני זה. הוא הרס את כל מה שעמד בדרכו כדי להשיג אותי, החריב לגמרי את החומות שלי ובנה אותן מחדש, וסגר את עצמו בפנים יחד איתי.
גם אם זה לא יחזיק מעמד, כל עוד אחיה, תמיד תהיה חתיכה מאייבל פרייזר קבורה עמוק בנשמתי.
פרק 1
ריילי
אובססיה היא דבר מסוכן. אני יודעת את זה טוב יותר מרוב האנשים. דניאל דיקסון הוא הדוגמה המושלמת למה שקורה כשגבר הופך אובססיבי מדי למשהו, למישהי. ועדיין, אני לא מתחרטת על זה. לא משנה כמה אימא שלו עדיין חושבת שאני זונה שקרנית ושאין שום סיכוי שהבן היקר שלה יכול לעשות את הדברים שטענתי שהוא עשה לילדה קטנה, ועוד מישהי רזה ומכוערת כמוני. לא משנה כמה פעמים הכתימו את שמי, וכמה פעמים קיללו אותי בכל מילת גנאי אפשרית. שקרנית. ילדה קטנה מרושעת. זונה. בת זונה.
מילות הגנאי רק החריפו ככל שהתבגרתי. לא משנה לאן הלכתי, הסיפורים באו בעקבותיי. המקום היחיד שבו הצלחתי אי פעם למצוא גאולה כלשהי זה פה, באיסטפוינט. ועכשיו הגאולה הזו נמצאת בסכנה, לא רק בגלל העבר שלי אלא גם בגלל האובססיה שלי לגבר הכי גרוע שיכולתי לבחור. ידיי מחליקות לעבר השקית בקצה השולחן שלי, ואריזת הפלסטיק משמיעה קול פצפוץ כשאני מכניסה יד פנימה ומוצאת רק פירורים מלוחים.
"פאק." נגמר לי הצ'יפס. הבטן שלי מקרקרת במחאה. סקיטלס. אלוהים, אני חייבת סוכריות סקיטלס. לכל הרוחות, אני מוכנה גם טוויזלרז. אולי משקה אנרגיה או סודה. אני תוהה מה יקרה אם פשוט אשתה את שניהם, זה אחר זה. מצד אחד, זה כנראה יעיר אותי לגמרי. מצד שני, זה עלול גם להרוג אותי. למרות שאולי עדיף מוות על פני המצב הנוראי של חצי-ערות וערפול שבו אני תקועה.
אני רוכנת קדימה, מניחה את המרפקים על קצה השולחן ומשעינה את ראשי על הידיים. מה לעזאזל אני עושה? אני חושבת. אני יודעת מה אני חייבת לעשות. אני חייבת פשוט להיכנע. אני חייבת לבקש את עזרתם של יורשי איסטפוינט, ואם אם יסרבו, אז אני צריכה פשוט להיעלם.
זו לא האפשרות הכי טובה, אבל אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה. התכוננתי לרגע שבו אבין שהעולם שלי עומד להזדעזע שוב. רק שמעולם לא ציפיתי שזה יקרה מהר כל כך.
הטלפון שלי מצלצל ולשבריר שנייה — באותו פרק הזמן בין הרגע שאני שומעת את הצלצול לרגע שאני מושיטה את היד לטלפון — אני חושבת שאולי הוא יודע. אולי הוא זה שיוצר איתי קשר. אף אחד מאיתנו לא אמר יותר מדי בשבועות האחרונים. אבלון מתגוררת כבר תקופה ארוכה באחוזת קרטר, כי היא חייבת לנוח ולהחלים, ואני באה לשם לבקר אותה. בכל פעם שאני מגיעה, תמיד נראה שהוא בדיוק עוזב. לפעמים יחד עם בראקסטון, ולפעמים זה רק הוא. עוזב. מנותק. מרוחק מהאחרים. התשוקה לדעת מה הוא חושב היא כמו כמיהה אידיוטית בוורידיי. לא אמור להיות אכפת לי, אבל הסקרנות מחזיקה אותי שבויה. עד כדי כך שאפילו הלכתי להלוויה המטומטמת של אבא שלו. אין לי את הכוח לשאול את עצמי למה, כי זה רק יוביל למקומות בנשמתי המעוותת שאני לא מוכנה לגעת בהם כרגע.
כשאני פותחת לבסוף את הנעילה במסך הטלפון שלי, אני מבינה שכל מחשבותיי היו לשווא כי זה אפילו לא הוא. זו אבה. והיא כנראה חסרת סבלנות כי אין לי אפילו שנייה לקרוא את ההודעה שהיא שלחה, לפני שהמסך שלי מאיר שוב עם הפנים והשם שלה כשהיא מתקשרת. באנחה אני לוחצת על המקש הירוק ומצמידה את הטלפון לאוזן.
"מה?" בתשע־עשרה שנותיי הקצרות, למדתי שהדרך הקלה ביותר להסיח את דעתו של מישהו זה באמצעות התנהגות לא יפה. לחץ ניתן להסוואה בקלות על ידי רוגז.
"וואו," היא שורקת לתוך הקו. "מה זחל לך לתוך התחת ומת?"
אני מגלגלת את עיניי. "שום דבר," אני משקרת. האמת היא שהעבר שלי חזר לרדוף אותי, ובתוך זמן קצר אני אהיה זו שאפגוש את המוות אם לא אחשוב על משהו. "התקשרת בגלל סיבה כלשהי. מה קרה? אם זה לגבי הדבר ההוא שביקשת ממני, אז עדיין לא מצאתי שום מידע על הבחורה שאנחנו מחפשות. זה כאילו היא רוח רפאים או משהו." כשאני מתעצבנת הפעם, זה אמיתי. אף פעם לא היה לי קשה כל כך למצוא מישהו. והעובדה שאבלון ביקשה ממני את הטובה הזו, ושבששת השבועות שחלפו מאז עדיין לא מצאתי שום מידע חדש, מציקה לי ללא הרף.
"אני לא מתקשרת בגלל זה." היא מתנשפת. אני מכירה את הנשיפה הזו. זו נשיפת עונש המוות. טוב, לא באמת, אבל זה גורם לי להרגיש ככה. האנחות הקטנות האלה שלה הן יותר כמו הקדמות לבקשות שאני יודעת שלא אוהַב. לפחות זו בקשה ולא דרישה. דרישות מגיעות ממנה בצורה של סכינים שמוצמדות לך לגרון, אגרופים לפנים, או איום באצבעות שבורות. ואני ממש צריכה את האצבעות שלי בריאות אם אני עומדת למצוא את המיקי הזו שהיא מחפשת.
"אז למה את מתקשרת?" אני דוחקת בה כשהיא לא אומרת את זה מייד. לא מתאים לה להסס.
"טובה..." היא מתחמקת. "אבל אני יודעת שאת לא תאהבי את זה, וכנראה תגידי לא, אז אני מנסה לחשוב על דרך לבקש יפה." אני יכולה לשמוע את פניה מתכווצות בגועל מהמילה האחרונה. כלבה.
אני מדחיקה צחקוק, אבל לא מסוגלת לעצור את השעשוע בקולי, אני נשענת לאחור בכיסא ומותחת את שריריי התפוסים, דוחפת את הכיסא שלי עד ששתי הרגליים הקדמיות מתרוממות באוויר ואני מתאזנת על הרגליים האחוריות. "אההה, איך התהפכו היוצרות, גברת קרטר," אני מקניטה. "מה המלכה של איסטפוינט צריכה מחיילת פשוטה כמוני?"
"לכי תזדייני." זו התגובה המיידית שלה ואני כבר לא מצליחה להתאפק. צחוק פורץ מגרוני. "אני אפילו לא נשואה עדיין," היא ממלמלת את החלק האחרון כאילו זה האירוע הכי לא רצוי בחייה, אבל אני יודעת שזה לא נכון. היא סתם כלבה עקשנית ששונאת כל דבר רגיל ונורמלי.
אני מנידה בראשי ומניחה לכיסא לרדת לרצפה בחבטה. "מה הטובה?" אני שואלת, הפעם ברצינות.
"את תגידי לי לא," היא אומרת.
"יש לי אפשרות כזאת?" אני שואלת.
היא מגחכת. "תמיד יש לך אפשרות."
"בסדר," אני עונה. "אז אנסח מחדש. יש לי אפשרות להגיד לך לא ולהמשיך לנשום?"
שתיקה. אני מקללת בתוך תוכי. גם זו תשובה, ולא זו שאני בהכרח רוצה.
"טוב," אני ממשיכה, "להסתיר את זה ממני לא גורם לזה להתקדם מהר יותר. תבקשי את הטובה שלך ואני אחליט אם שווה לסרב ולמות."
"אני צריכה שתבואי לגור כמה ימים בבית של דין."
אני מזעיפה פנים. "למה?"
אבלון נושפת. "אנחנו נוסעים לבקר את אימא שלו בקליפורניה. ובזמן שנהיה שם, הוא ייבדק אצל פיזיותרפיסט מומחה של ספורטאים. אנחנו רוצים לוודא שהפציעה שלו מחלימה כמו שצריך לפני שעונת הפוטבול תתחיל."
"בסדררר..." אני מחכה לשורת המחץ, אבל לא נראה שיש כזו. "זה עדיין לא מסביר למה אני צריכה לגור בבית שלו. בראקסטון ואייבל לא גרים איתכם?"
"כן. זה, אה... החלק השני של העניין," היא אומרת. "מכיוון שזה השבוע שלפני תחילת הלימודים, בראקס נסע אתמול בלילה. הוא אמר שהוא יחזור בעוד כמה ימים, אז רק אייבל פה, והוא..." היא לא צריכה להגיד את זה. הודות לאובססיה החדשה שלי, אני יודעת בדיוק מה היא עומדת להגיד. "אני רק רוצה לוודא שמישהו ישגיח עליו," היא אומרת. "שנינו רוצים, דין ואני. הוא קצת לא מאופס מאז השרפה ו...את יודעת."
"כן," אני אומרת. "אני יודעת." אבל מכל האנשים בעולם שהיא יכלה לבקש ממני לעשות להם בייביסיטר, למה זה חייב להיות הוא?
אני משפשפת את הפנים בידיי. אין שום דרך לסרב. קודם כול, כי היא לא ממש מבקשת. ושנית, כי אני חייבת את החיים שלי ליורשי איסטפוינט. כל מה שיש לי זה הודות להם. המחשב הנייד שלי, החדר שלי במעונות, המיטה שלי. שיט, אפילו הבגדים שאני לובשת. מצד שני, זה לא שלא הרווחתי את זה. כל בדיקות הרקע שהם רוצים על הסטודנטים שמגויסים לתוכנית — אני עושה. כל מידע מלוכלך שהם רוצים על עסקים, בתי ספר, ספורט, או סתם יריבים באופן כללי — אני משיגה. בשביל הבחורים האפלים, ועכשיו גם בשביל אבלון, אני כמו חנות האקרים שמציעה את כל השירותים.
"אני יודעת שלשניכם יש... את העניינים שלכם..." היא לא ממשיכה וקולה נמוג. אין באמת שם לאיבה הזו שביני ובין אייבל. אילו רק הלילה ההוא לא היה קורה, אולי היינו יכולים להיות ידידים, או לא ידידים, אלא מכרים שקטים ומרוחקים. לצערי הרב, אי אפשר לקחת חזרה את טעויות העבר, ובהחלט לא ניתן למחוק את הדבר הזה שהוא עורר בתוכי. למרות כל הפעמים שבהן הענשתי בעבר את הגוף שלי עם גברים, אף אחד מהם מעולם לא באמת גרם לי לרצות את זה. אף אחד מהם מעולם לא גרם לי להרגיש. לא כמוהו.
"בסדר," אני אומרת. "אני אעשה את זה."
"באמת?" אבה לא מצליחה להסתיר את ההלם בקולה.
"כן, גם ככה לא ממש התלהבתי להכיר את השותפה החדשה שלי לחדר," אני אומרת. "זה סוף השבוע שבו תלמידי התוכנית עוברים למעונות. זה יעשה לי טוב לצאת ולהתחמק מהגל שעומד להגיע."
אבה שותקת לרגע ואז אומרת, "אני לא חושבת שאת צריכה לדאוג לגבי זה, אבל אני מעריכה את העזרה, באמת. דין היה מוכן להגיד לאבא שלו ללכת להזדיין, אבל אני מעדיפה להיות בטוחה שהוא במצב טוב לפני שהוא יתחיל לרוץ אחרי כדורים וכאלה."
אני מגחכת. "יצא לך לראות משחק פוטבול אי פעם?" אני שואלת.
"לא."
"טוב, זה קצת יותר מלרוץ אחרי הכדור," אני אומרת לה. "זה יותר כמו לזרוק כדור ולרוץ כדי לתפוס את הבחור שתופס את הכדור."
היא נאנחת. "מגניב," היא ממשיכה, "לא באמת אכפת לי." כן, יכולתי לראות את זה מגיע. הדבר היחיד שאכפת לה ממנו זה דין והבחורים האפלים. עד כמה שאני מחבבת ומכבדת אותה, אני יודעת שאני לא חברה אמיתית בעיניה. אני מישהי מועילה. אבל זה בסדר. כל עוד אני מועילה, הבחורים האפלים יצטרכו להשאיר אותי בסביבה, וכל עוד הכישורים שלי יכולים להועיל להם, הם ישמרו עליי.
זה דבר טוב, אני אומרת לעצמי. בזמן שכולם מחוץ לעיר, אולי אוכל לשכנע את אייבל לדאוג לי לעוד קצת אבטחה. אם אצטרך, אוכל להשתמש בחסכונות שלי כדי לעשות משהו. כל מה שאני יודעת זה שאני לא יכולה לתת למצב להישאר כמו שהוא. למרות שעברו רק כמה ימים מאז קיבלתי את האימייל על שחרורו של דניאל מהכלא, אני חייבת לפעול מהר. אני חייבת לוודא שהעקבות שלי נמחקו. ואם הכול ייכשל, אולי איעלם וזהו.
"ריילי?" אני ממצמצת ומתמקדת מחדש בקול שבאוזן שלי.
"מצטערת," אני אומרת. "הייתי שקועה במחשבות. מה אמרת?"
"אמרתי לך שאנחנו עוזבים מחרתיים. מתי תוכלי להגיע לפה?"
"מחרתיים?" אני מסתכלת על הפינה העליונה הימנית שעל מסך המחשב שלי. השעה כבר אחת־עשרה וחצי בלילה. "אני אוכל להגיע מחר, לפני שתעזבו. אתם נוסעים רק ליומיים, נכון?"
"כן, אנחנו אמורים לחזור לפני שהלימודים יתחילו," היא עונה. "את לא צריכה לעשות שום דבר, אבל אייבל הולך למסיבות מוזרות בזמן האחרון. אנחנו רק רוצים לוודא שהוא לא יקרע מישהו במכות בזמן שלא נהיה פה. כל מה שאת צריכה לעשות זה לוודא שהוא לא ייחנק, או יקיא, או ישרוף את הבית. אם יקרה משהו, יש לך את מספרי הטלפון של בראקס ודין למקרי חירום, וגם את שלי."
"אני לא יודעת מה לעזאזל את חושבת שאוכל לעשות כדי לעצור אותו, אם הוא יתחיל ללכת מכות או משהו," אני אומרת. "אבל אנסה."
"אני חושבת שיש לך יותר כוח עליו משאת מוכנה להודות, ריי," אבה אומרת, ובנימה כנועה יותר, כאילו היא מדברת לעצמה יותר מאשר אליי, היא מוסיפה, "יותר משגם הוא מוכן להודות."
אבל זה לא יכול להיות נכון. עד כמה שאני יודעת, אייבל שונא אותי. או לכל הפחות, הוא חושב שאני לא יותר ממטרד. הסיבה היחידה שאני שוקלת בכלל ללכת לשם היא שלמרות התנהגות הפלייבוי שלו, אייבל הוא ההגיוני ביותר בחבורה, או נכון יותר להגיד שהוא היה ההגיוני ביותר... לפני שאביו מת. עכשיו אני כבר לא יודעת מה לחשוב על אייבל החדש והמעורער הזה. אם אבה מודאגת, אז אולי גם אני צריכה לדאוג.
אבלון ואני עוברות על הפרטים לגבי מחר. אני מביטה לאחור באוסף שצברתי מאז שרוב הדברים שלי נשרפו לפני כמעט חודשיים, כשמניאק אחד העלה את מעונות הייברז באש. הדבר היחיד שלא יכולתי לחיות בלעדיו — המחשב הנייד המקורי שלי — היה הדבר היחיד שהצליח לצאת איתי ללא פגע. שאר הדברים היו חפצים שהשגתי בחנויות יד שנייה וצדקה.
ועד שאני מסיימת לפטפט עם אבה ומנתקת, השעון על המסך שלי מראה קרוב לחצות. הייתי יכולה להמשיך לקשקש איתה עוד כמה שעות אם הייתי באמת חייבת, אבל לא שתיתי משקה אנרגיה מתחילת הערב ואני מרגישה את המחסור בקפאין. בלי לחשוב, אני סוגרת את המחשב שלי, מכבה את האור, וזוחלת מתחת לשמיכות במיטה שלי, ומקווה כנגד כל הסיכויים שכשאירדם לא יגיע הסיוט שרודף אותי.
בשנייה שאני עוצמת עיניים, אותה תקווה עולה בלהבות.
