פרק 1


טילי


"איך השמלה?" קורא מבטא אמריקאי מבעד לווילון העבה של תא המדידה שלי.


"אממ... אני עדיין עירומה," אני עונה ומושכת את השמלה מהקולב.


"סליחה, אני פשוט ממש מתרגשת," עונה האישה שאני מזהה עכשיו כלזלי קלארק. "את גיסתה של פרייה, וזה אומר שאת וי־איי־פי וחייבת להיראות מדהים באירוע הצדקה הזה ביום שישי."


אני מתכווצת ומנסה להתנער מרגשות האשמה לנוכח נדיבותה של חברתה של פרייה. "באמת לא היית צריכה כל כך לטרוח. יכולתי לקפוץ לפריימרק ולמצוא משהו זול ופשוט," אני מוסיפה בעודי נאבקת להחליק את השמלה.


"אלוהים ישמור!" לזלי צורחת. "סלואן! טילי לוגן מחללת את השם בחנות שלנו."


קולה של סלואן האריס נשמע דרך וילון הבד, גם הוא במבטא אמריקאי. "אחיך מצפה בהתרגשות להשוויץ בך בפני חבריו לקבוצה, אז את צריכה להרגיש יפה."


אני מכווצת את האף שלי בלחץ, כי האירוע הזה יהיה הבילוי הראשון שלי מאז שהגעתי ללונדון לפני שלושה שבועות. אני נשארת כאן לזמן בלתי מוגבל כדי לעזור לאחי מאק ולאשתו פרייה, כי פרייה הייתה מרותקת למיטה באמצע השליש השני להריונה. זו חוויה קשה מאחר שהיא נמצאת בדיוק באמצע מכירת קולקציית הבגדים האופנתית שלה לחיות מחמד לחנות כולבו גדולה, ולא יכולה ממש לעכב את המשא ומתן.


למרבה המזל, יש לי תואר שני במנהל עסקים וקצת ניסיון מתקופת עבודתי בלונדון לפני יותר מחמש שנים. הייתי קניינית ב'פורטנום ומייסון' והתקדמתי בתפקיד לפני... טוב... לפני שהחלטתי לחזור הביתה לסקוטלנד. אבל עכשיו אני כאן כדי לעזור לפרייה בכל דרך שהיא צריכה אותי. וזה ככל הנראה כולל למלא את מקומה באירוע הצדקה של קבוצת הכדורגל ביום שישי הקרוב. לכן הייתי זקוקה לשמלה, וחברותיה הטובות ביותר של פרייה שבבעלותן הבוטיק היוקרתי המופלא הזה במזרח לונדון, התלהבו לקחת אותי תחת חסותן ולדאוג למהפך שלי.


"פשוט תעמידי פנים שאת סינדרלה, ואנחנו הפיות הטובות שלך!" לזלי מוסיפה בהתרגשות ושולפת אותי מההרהורים שלי.


אני מכווצת את האף שוב לשמע ההערה שלה. למען האמת, אני שונאת את כל הרעיון של פיות טובות. האגדה הייתה צריכה להסתיים בכך שסינדרלה מצליחה להשתחרר בכוחות עצמה, תופרת במו ידיה את השמלה הארורה שלה, וגוררת את התחת שלה לנשף לבדה.


אולי זו הסקוטית שבי. אנחנו נוטים לפתור את הבעיות שלנו ולמצוא את הדרך בעצמנו. אבל אם חבר במצוקה היה מבקש ממני עזרה, הייתי עוזבת הכול בלי למצמץ. וזו הסיבה שבגללה עברתי לכאן מסקוטלנד כדי לעזור לאחי ולאשתו.


קולה של סלואן קוטע את מחשבותיי. "למרות כל המפורסמים שעשינו להם סטיילינג כאן, עדיין אין דבר יותר כיף מלעשות סטיילינג לחבר משפחה."


"זה עוזר כשהחברה הזאת של המשפחה היא בגובה מטר שמונים עם גוף של דוגמנית," לזלי צוחקת. "קדימה, טילי. אנחנו מתות פה!"


"אני יוצאת!" אני מסיטה את הווילון ומוצאת ברונטית וג'ינג'ית מביטות בי. השיער של לזלי הוא בצבע אדום בוהק, הרבה יותר מהמם מהגוון האדום שלי.


"אלוהים אדירים, אנחנו גאונות," לזלי מכריזה בפה פעור.


"את גאונה... אני רק עזרתי קצת," סלואן עונה, והשתיים מחליקות כִּיף ביניהן.


"זה נראה טוב?" אני שואלת במתח. "אני לא מאמינה שאין לכן מראות בתאי המדידה."


"כי אנחנו רוצות שתראי את עצמך בתאורה הטובה ביותר." לזלי תופסת את ידי ומלווה אותי אל במה קטנה שממוקמת במרכז בין שלוש מראות. "המציאות היא תשעים אחוז תאורה ועשרה אחוזים זוויות צילום."


"וזה טוב?" אני שואלת ועולה על הבמה. עיניי נודדות אל המראה ואני מתנשפת בתדהמה.


אם זה סוג של משחקי תאורה, אז שאלוהים יעזור לי, כי אני נראית יפה למות.


השמלה ארוכה וכסופה בסגנון בתולת ים, שמחבקת כל סנטימטר בגופי. אני בדרך כלל לא אוהבת צבע כסף, כי לפעמים הוא עלול להקרין על עור הפנים הבהיר שלי ולגרום לשיער הבלונדיני־אדמדם שלי להיראות אדום יותר ממה שהוא, אבל השמלה הזאת יותר מדי מהממת מכדי שזה יזיז לי. ובאורח פלא היא מצליחה להדגיש את הקימורים המאוד מינימליים שלי, וזה הישג בפני עצמו. תמיד הייתי גבוהה ורזה. סבא שלי נהג לקרוא לי ספיידר כשהייתי קטנה, כי הייתי כולי ידיים ורגליים. הירכיים שלי התמלאו קצת עכשיו שאני נושקת לגיל שלושים, אבל עדיין יש לי חזה שטוח לעומת שתי הנשים היפות שלידי. כשהייתי בשנות העשרים המוקדמות שלי שכבתי עם בחור סקוטי שכינה את הציצים שלי 'עוגיות ריבה', הוא אמר שהם טובים רק לנשנוש.


הוא היה אפס.


רוב הגברים שהייתי איתם היו אפסים. לא עשיתי בחירות טובות במיוחד בחיים.


החברה הכי טובה של פרייה, אלי, נעמדת מצידי השני ובוהה בהשתקפות שלי במראה כשהיא מחזיקה על מותנה את התינוק הכי חמוד שראיתי אי־פעם. "סלואן, לזלי... התעליתן על עצמכן. טילי, את נראית פצצת אטום," היא אומרת, וזו הפעם השלישית שאני שומעת היום מבטא אמריקאי.


"וזה דבר טוב?" אני עונה בצחוק.


"טוב מאוד," לזלי מאשרת.


אני מנידה בראשי בתדהמה. החברים של מאק ופרייה תמיד אומרים את מה שעולה להם בראש. פגשתי את כולם כמה פעמים באירועים שונים. הפעם הראשונה הייתה לפני כמה שנים כשהם הגיעו לסקוטלנד עם מאק למשחקי היילנד בכפר שלנו. זה היה טיול רווקים ורווקות משותף לכבוד אלי, שהתחתנה עם רואן דה־וולט, חברו הטוב ביותר של מאק שמשחק איתו באותה קבוצה. כשאני מעיפה מבט בתינוק המקסים על המותן שלה, ברור שהשניים האלה היו עסוקים מאז שראיתי אותם בפעם האחרונה.


אלי מסיטה לאחור קווצה משערה הזהוב הארוך כשבנה, ניאו, עושה כמיטב יכולתו להכניס אותה לפיו. "טילי, את בסדר עם השמלה הזאת? את מרוצה?"


אני מהנהנת אל השתקפותי בפליאה. "אני יותר מבסדר איתה. סינדרלה או לא, זו השמלה הכי יפה שלבשתי."


“מושלם!" אלי מניפה את ידו של ניאו הקטן בניצחון. "עכשיו סלואן, לזלי... תחזרו לעבודה. יש לנו כמה כדורגלנים שאמורים להגיע למדידות בקרוב, וגרסת החיקוי של פרייה צריכה את הבמה."


אישה במכונת תפירה סמוכה מגלגלת את עיניה ומנידה בראשה. אלי מתכווצת. "סליחה, אלודי. שכחתי שהבטחנו לא להשתמש יותר בכינוי 'גרסת החיקוי של פרייה'. את עושה עבודה נהדרת, ואת חברה יקרה בצוות שלנו."


“אני כאן כבר שנתיים אז אני מקווה מאוד שכן," היא ממלמלת בלי להרים את מבטה מעבודתה.


אלי יורה בי מבט מבויש ומנחה אותי בחזרה לעבר תא המדידות. "אלודי מדהימה, אבל אנחנו מתגעגעות לפרייה. איך מתקדם העסק של הבגדים לחיות המחמד? לא דיברתי איתה כמה ימים."


“אנחנו סוגרים דברים אחרונים," אני עונה ותוחבת את שערי מאחורי האוזן. "היו כמה בעיות עם החוזה שהרודס שלחו לנו. אני נפגשת איתם בשם פרייה בשבוע הבא בתקווה שנוכל לסדר את זה."


“בעיות?" מצחה של אלי מתקמט בדאגה.


אני מנופפת בידי בביטול. "כן, סתם ניסוחים שלא מתאימים לחלוטין למה שפרייה חשבה. ראיתי חוזים כאלה בעבר, אבל לכל עסק יש שפה משלו, אז אני רק צריכה קצת לחדד את זה."


אלי מהנהנת בהרהור. "את יודעת מה? אני מכירה מישהו שכנראה יהיה באירוע ביום שישי והוא אלוף בחוזים! אני יכולה להכיר ביניכם!"


“אה, אני לא חושבת שזה נחוץ. זה סתם בעלי עסקים גדולים שמנסים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אני רק מנסה להבטיח שפרייה תקבל את העסקה הכי טובה."


“לא, אני רצינית. זו המומחיות שלו. חוץ מזה, הוא עזר לבני הדודים שלי ההאריסים כמה פעמים כשנקלעו לצרות, ואפילו עזר לי עם... הדבר המטורף שקרה לי עם רואן. בכל מקרה... הוא מדהים, ואני בטוחה שהוא יהיה שם, אז אני אדאג ששניכם תיפגשו."


“אוקיי," אני נושפת בכבדות כשההתעקשות לסרב לכל סוג של עזרה דוקרת אותי מבפנים. אני לא אוהבת עזרה. אני אוהבת לפתור דברים לבד. אבל היא החברה הכי טובה של פרייה, ואני לא יכולה להכשיל את העסקה הזאת, אז אולי חוות דעת נוספת היא לא הרעיון הגרוע ביותר.


אחרי שאני מתפשטת במהירות, הן אורזות את השמלה שלי כשאני רצה למעלה לחדר העבודה של פרייה ואוספת את הדברים שהיא ביקשה. עד שאני יורדת למטה, השמלה נמצאת ליד הדלפק, ואני שולפת את הארנק כדי לתת להן את כרטיס האשראי שלי.


“הכסף שלך לא רצוי כאן," סלואן אומרת בחיוך ערמומי. "את למעשה משפחה."


“באמת?" אני שואלת בבלבול.


סלואן מושכת בכתפיה. "לגמרי. כלומר אני נשואה לאח הבכור למשפחת האריס, גארת', שאחיו, בּוּקר, משחק כדורגל עם רואן, ורואן הוא בעלה של אלי, ואלי היא ממשפחת האריס והחברה הכי טובה של פרייה, ורואן הוא החבר הכי טוב של מאק, ואת אחותו של מאק, שזה בעצם אומר..."


הראייה שלי מיטשטשת.


“ככל שתנסי להילחם בזה, ככה אנחנו נעטוף אותך חזק יותר." אלי מציצה מעבר לכתף שלי בחיוך עצבני. "ברצינות, הייתי המומה מזה בהתחלה כשרק הגעתי לעיר והותקפתי על ידי ההמון הזה, אבל את מתרגלת לזה בסופו של דבר."


סלואן מבזיקה אליי חיוך, ואני לוקחת את השקית מידיה באי־רצון. "טוב, תודה לכן. זה נדיב מאוד."


“זה הרעיון!" סלואן צועקת. "ותודה שאת עוזרת לפרייה שלנו. היא די האישה המועדפת על כולנו."


אני מהנהנת ומחייכת. "אני מרגישה אותו דבר."


כשהשמלה תלויה בחלק האחורי של המכונית שלי, אני נוסעת את המרחק הקצר משורדיץ' לבית החדש של פרייה ומאק בבריק ליין. אני פותחת את החלונות ומכניסה את הרוח של אוגוסט כשאני מתרשמת מההבדלים בין השכונות. הצד המזרחי שונה. יש בו תחושה אומנותית ותרבותית יותר עם שווקים קטנים פתוחים, חנויות וינטג', גלריות לאומנות ואומנות רחוב שאני יכולה להסתכל עליהם במשך שעות.


פרייה ומאק התאקלמו כאן היטב. לפרייה יש את העסקה הגדולה שלה מהרודס. למאק יש עבודה חלומית כמפתח של משחקי וידאו, מה שמאשר שעמוק בפנים אחי הוא עדיין ילד שלכוד בגוף של גבר. ויש להם את המשפחה המלוכדת שהם בחרו, קבוצת אנשים מתוקים להפליא שמרחיבים יחד את משפחותיהם.


זה בהחלט הבדל של לילה ויום מהאנשים שהסתובבתי איתם במערב לונדון לפני יותר מחמש שנים. הייתי חלק מקבוצת צעירים שאפתנים בשנות העשרים לחייהם, שעבדו בשיווק וחלקו דירות סטודיו זעירות מאחורי הרחובות המרכזיים. עבדנו מתשע עד חמש ואז נפגשנו בפאבים ובברי יין ושתינו עד מאוחר בלילה תוך כדי דיון על מי עומד לקבל את הקידום הגדול הבא.


בסופי השבוע היינו מגיעים למועדוני הלילה וחוגגים עד השעות הקטנות של הבוקר. זה די מרשים שהצלחתי להתקדם ב'פורטנום ומייסון' עם מעט שעות השינה שהיו לי. אבל זו הייתה התרבות – לעבוד הרבה ולבלות הרבה יותר, ככה שמסיבות היו הדרך שלנו לשחרר לחץ.


בלי קשר, אני חייבת להודות שאני שמחה לחזור ללונדון ולחוות חוויות הרבה פחות פרועות ומטורפות. דרך החיים הזאת הרבה יותר בטוחה.


אני מוצאת מקום חניה מול בית הלבנים של מאק ופרייה, שממוקם בדיסקרטיות ברחוב צדדי מרוצף אבן. פרייה אובססיבית לסוסים, לכן הבית הקטן והמקסים שבו חיו בעבר סוסים הוא מושלם. כשהיא גילתה את העובדה הקטנה והמשעשעת הזאת, הם היו חייבים לקנות את הנכס מייד. אבל הבית די אידיאלי בסך הכול. יש בו שלושה חדרי שינה ושניים וחצי חדרי רחצה, עם שילוב מושלם של קורות ישנות משוחזרות ולבנים חשופות עם נגיעות עכשוויות. נוסף על זה יש להם גינה פרטית משלהם עם עצי דובדבן שופעים מאחור. לא ממש אהבתי את הדירה ואת העבודה שלי בדנדונלד, כך שהיה לי קל להודיע על התפטרותי כדי להגיע לעזור להם כל עוד הם צריכים אותי.


חוץ מזה אני מסתכלת על המצב כמעין מבחן כדי לראות אם אני יכולה להתמודד עם לונדון טוב יותר עכשיו מאשר בעבר. אני בקושי מזהה את האדם שהייתי לפני חמש שנים, וזה בהחלט לטובה. אם אוכל להישאר הטילי החדשה והמשופרת, אולי בקרוב אוכל לקרוא שוב גם ללונדון הבית שלי. בילוי לילי מוצלח עם אחי יהיה מבחן נהדר עבורי.


אני אוספת את השמלה שלי מהמושב האחורי לפני שאני נכנסת בשקט דרך דלת הכניסה האדומה. פרייה נכנסה לנמנם כשיצאתי, לכן אני לא רוצה להפריע לה או לחתולים המטורפים שלה, הרקולס וג'ספר. ג'ספר התקרב אליי, אבל הרקולס לא מתמסר לא משנה כמה חטיפים אני מנסה להגניב לו.


אני עושה את דרכי במעלה גרם המדרגות בכניסה שלהם לעבר חדר השינה של האורחים בקומה העליונה. חדר השינה המרכזי נמצא במפלס הראשי מימין למדרגות, ומשמאל נמצאים הסלון, המטבח ופינת האוכל. לבית הזה יש עיצוב נעים עם ריהוט בהיר ואקלקטי מכל העשורים השונים. לגמרי הסגנון של פרייה. ייחודי ומיוחד במינו.


במפלס השני של הבית נמצא החדר שלי, חדר רחצה נוסף, וחדר ילדים קטן שכבר מתחיל להתמלא בחפצי תינוקות. אני שואפת אוויר כשאני עוברת לידו, מרגישה סיפוק מפתיע בכך שאני כאן ועוזרת להם לעבור את כל זה. בשנים האחרונות הייתי שקועה כל כך בעצמי, ונחמד סוף־סוף להתמקד במשהו אחר. ואם במקרה תוך כדי אצליח להבין מה אני עומדת לעשות עם החיים שלי... טוב, זה יהיה מצב שכולם מרוויחים ממנו.