“ספר בסדר ולא יותר מזה. אחרי קריאה של כמה ספרי פרוזה מעולים הייתי צריך איזה ספר מתח משחרר. זה אכן ספר מתח אפילו קיצוני, אפל וחובט אבל... 2 החברות הכי טובות חוות אירועים קשים ביותר בעת מסע שלהם פעם אחת בקמבודיה ופעם אחת בצ'ילה. הסוד שהן מחזיקות ודמותה של החברה הדומיננטית המחביאה סודות קשים מילדותה ומחייה גורמים להתנגשות הבלתי נמנעת ביניהן. אכן מותח אבל לא קל לעיכול.”

“ספר מתח נחמד על שתי חברות הנוסעות יחד לצ'ילה.
שם קוראת תקרית בו קריסטן חברתה מותקפת ולא היתה לה ברירה אלא להרוג אותו מתוך הגנה.
משהו אצל אמילי מהדהד בראש, הרי זה בדיוק מה קרה לה עצמה לפי דבריה של חברתה בטיול הקודם שלהם.

אמילי מבינה כי מהו לא מסתדר עם הסיפורים של קריסטן ומנסה להתרחק ולנסות להזכר.

לאט לאט התמונה אצל אמילי מתבהרת. כל רגשי האשם שלה והמחשבות מתחילות להסתדר.

ספר מתח נחמד, לא יותר”

“״לא היינו פה״-אנדריאה ברץ

הוצאת ידיעות אחרונות
345 דף

אמילי (זו שמספרת בגוף ראשון) וקריסטן חברות מאד טובות וצמודות מאד. הו הכירו באוניברסיטה נורתווסטרן באילינוי. קריסטן עברה לגור מטעם העבודה, בסידני אוסטרליה ואמילי גרה במילווקי ארה״ב.
קריסטין גדלה אצל סבה וסבתה, ננה וביל, כי הוריה מתו בשריפה כשהיתה ילדה קטנה.
שתיהן נפגשות פעם בשנה ונוסעות ומטיילות ברחבי העולם. תמיד שתיהן יחד.
בקובה הן נתקלו בבר מקומי במטייל בשם סבסטיאן שהמשיך את הלילה עם אמילי, אך כיוון שהיה אלים, קריסטין נחלצה לעזרתה והרגה אותו בטעות.
והנה שוב זה קורה. בטיול הבא, בצ׳ילה. הפעם פאולו המטייל המשיך מהבר עם קריסטין, וגם כאן הוא מצא עצמו מת כשקריסטין אמרה שהוא תקף אותה והיא, הרגה אותו בטעות.

סבסטיאן, פאולו, שני מטיילים חסרי מזל בשתי מדינות שונות, שמצאו את מותם בידי אמילי וקריסטין כיוון שהיו אלימים.
האומנם?
גופותיהם נעלמו מפני האדמה.

שלב המחשבה וחרדה של אמילי בטיסה מצ׳ילה למילווקי ובעבודה, החזיר לי זכרונות מרגיזים מרסקולניקוב מהספר ״החטא ועונשו״ של דוסטויבסקי. אוי!!!!!!!!

אמילי (הרסקולניקובית) חוזרת לשגרה חלקית עם חרדה גדולה בנימי הדם, חוזרת לארון, החבר החדש אותו הכירה לפני הטיסה לצ׳ילה.
הכל טוב ויפה עד שקריסטין דופקת לה בדלת, כי החליטה להגיע לאמילי.
איכשהו ביום ההולדת של אמילי, קריסטן מצליחה לקחת אותה מתחת לאף של ארון, שרצה לחגוג ערב רומנטי עם אמילי, לכפר נידח בארה״ב, ששם יש ביקתה של ביל וננה.
שם, אמילי מתחילה לגלות דברים על קריסטן.

לא יכולתי להפסיק לקרוא ביום שישי, מתח קיצוני, חודר עצמות ובלתי אפשרי להפסיק לקרוא עד לסוף.
וההפתעה בדפים האחרונים שבעצם גרמו לי לסלוח לכל חיבוטי הנפש של אמילי, שבגלל זה יצאתי אמביוולנטית לגבי העלילה. או שפשוט אני ממש אנטי רסקולניקוב שפגע בנפשי הרכה עוד בכיתה י״ב (וקיבלתי ציון 100 על מבחן בספרות על ״החטא ועונשו״).

בקיצור. מילת סיכום: מומלץ!!!!!!
וואו!!!!!!!!!!!!!!!!!”

“מעבר למקרה שעומד במרכז העלילה, בחצי הראשון של הספר לא קורה כלום. עמודים על עמודים של fillers שחוזרים על עצמם ולעוסים יתר על המידה. כל מה שקורה אחר כך צפוי לחלוטין. סתם ספר.”