נימר מורקוס, בנם של אליאס סמעאן מורקוס ועדלה חנא אל־בּסיט, נולד בכּפר יאסיף שבנפת עכו ב-15 בפברואר 1930, ונפטר בכפרו ב-29 בינואר 2013.
למד בבית הספר היסודי הממלכתי בכּפר יאסיף ובבית הספר התיכון הממלכתי בעכו. עבד כמחנך במשך שמונה שנים, ופוטר מעבודתו מסיבות פוליטיות.
יזם את הקמת סיעת המורים הדמוקרטים.
בשנת 1953 החל את פעילותו כחבר במפלגה הקומוניסטית הישראלית ועסק מטעמה בחינוך, בעיתונות ובארגון.
נבחר לראשות המועצה המקומית של כפרו וכיהן בתפקיד זה מתחילת 1979 עד תחילת 1999.
במהלך תקופה זו כיהן בתפקיד מזכיר הוועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות הערביות; יזם את הקמת ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי; היה מבין יוזמי השביתה ביום האדמה הראשון ב-1976, וממקימי החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש) ב-1977.
כתב על נושאי ספרות, אומנות ופוליטיקה. שימש כעורך עיתונים וכתבי עת תרבותיים ופוליטיים של המפלגה הקומוניסטית.
קשר את חייו עם חברתו לדרך, הפעילה הפוליטית נבּיהה דלה מורקוס. אב לשש בנות - נרג'ס, נס'רין, ראודה, עבּיר, אמל וראבּעה. סב לארבעה־עשר נכדים ונכדות.
אחד מתחביביו היה גננות. במיוחד אהב את עץ הזית, ולאחר פרישתו נטע בכרמו מאה עצי זית ולא חדל לטפל בהם עד השבוע האחרון לחייו.
תודתנו לגב' ברוריה הורוביץ שנענתה באהבה רבה לתרגם את הספר בנדיבות ומקצועיות אדירה, ותודה לקרן רוזה לוקסמבורג.
בתי היקרה,
החלה הספירה לאחור במסע חיי, והגיע הזמן לקיים את ההבטחה שנתתי לך מבלי שתדעי ומבלי שידע עליה איש. שמרתי עליה בסוד ביני ובין עצמי במשך שנים ושעשעתי את עצמי בתקווה שאקיים אותה ביום מן הימים. במשך הזמן את הפכת לאם, ואני - לסב, והימים חלפו ביעף. כל אותו זמן "לילא נותרה בעיניי ילדה שלא גדלה מאמש אלא באצבע", כדברי המשורר אחמד שאוקי,1 שזכה לתואר "אמיר המשוררים", וכאילו האמירוּת גדולה מהשירה.
אכן, נותרת בעיניי ילדה קטנה. כמה נפלאה האהבה אשר אינה מכירה בזמן החולף ובמה שהוא מחולל!
איך חלפו להם הימים? מה גרם להם לחלוף כך, בכזאת מהירות? רק התעוררתי וכבר הגעתי לשלב הסיום. איך זה קרה לי? הרי אני הוא זה שהכרתי בערך הזמן וחילקתי אותו לשעות, לחלקי ימים, לשבועות, ובכל יחידת זמן הצבתי מטרה שהיה עליי להגשימה.
אך זוהי המציאות, ואין מה לעשות. אם כך, מדוע אני מתמהמה? מה זה יעזור? הרי מה שעבר לא ישוב עוד.
לא כתבתי יומן כפי שנהגו לעשות רבים אחרים, שכן לא מצאתי זמן ליהנות ממותרות שכאלה. אכן כן, חשבתי זאת למותרות שלא כדאי לבזבז עליהם זמן. סברתי כי בזמן הנחוץ לעיסוק בדברי מותרות מן הראוי שאעשה מעשים המביאים תועלת לכול. כך הייתי דן עם עצמי כל אימת שהתפתיתי להקדיש זמן למה שנראה בעיניי מותרות.
כאשר יכולת כתיבתי הייתה מפותחת דיה, באו עלינו ימים שלא היה טעם לכתוב בהם, אלא אם כן שימשה הכתיבה כלי למאבק על ההווה המאוים שלנו ולהבטחת עתידנו, שהיה אפוף סימני שאלה, וזאת עשיתי בשארית חיי. האם אני מתחרט על כך היום? לא, אינני מתחרט. אילו הייתי יכול להתחיל את חיי מחדש ובאותם תנאים שחייתי בהם, הייתי חוזר על כל מה שעשיתי והאמנתי בו. אם אני מצטער על משהו, הרי זה על כך שלא היה ביכולתי להעניק יותר.
אל תצפי ממני אפוא ליומן מסודר עם ימים ועם תאריכים. מה שאני כותב עכשיו כדי להשאירו לך ולילדייך־נכדיי הוא מקצת ממה שנאגר בזיכרוני במשך שבעה עשורים במאה העשרים, שבתחילת שנות השלושים שלה החלו חיי.
מן הסתם תגלי שאני כותב על עצמי, אך זוהי איננה מטרת כתיבתי. את גם תגלי שבמקומות רבים אני מספר על אנשים מסוימים, אך גם זו איננה מטרתה. אינני מספר על עצמי ועל אותם אנשים אלא כמודלים בחיים שחייתי אותם, ושכמוני חיו אותם אלפים אחרים, שסבלו כפי שסבלתי אני ואף יותר. כולי תקווה שאת וילדייך תצאו נשכרים מחוויות החיים שעברנו, שהרי על יסודות העבר קם ההווה, ועל יסודות העבר וההווה יקום העתיד. מדוע אפוא עליכם לסבול כפי שסבלנו אנחנו, והרי אתם חיים בתקופה שונה מזו שחיינו בה?
***
אינני זוכר בן כמה הייתי כאשר זיכרון הילדות שלי החל להיות מודע לנעשה סביבי ולרשום. שנתיים... אולי שלוש, או ארבע... אולם השירה העצובה בלחן של קינה נוגה ששרה אחותי הנערה, בתם הבכורה של אבי ואמי, הייתה אחד הדברים הראשונים שנחרתו בזיכרוני:
"מבעד לשער יצאה הלוויה של מוחמד ג'מג'ום ופואאד חיג'אזי.2 בנציב העליון אלוהי הכֵּס נותן עיניו, וגומל לו ולכל חבר מרעיו".
מאוחר יותר נחרתה בזיכרוני לצד שיר זה התחלה של שיר זג'ל3 שהושר בפי האנשים באותם ימים:
"העידי, הו המאה העשרים, על אשר קרה בפלסטין..."
והנה המאה העשרים מסתיימת, והיא עדיין מעידה ורושמת...
***
הייתי האחרון באשכול צאצאיהם של אבי, אליאס סמעאן מורקוס, ואמי, עדלה חנא אל־בּסיט, או במילים אחרות - בן הזקונים, כפי שנהגו האנשים לכנות את הילד הקטן ביותר במשפחה באותם ימים. קדמו לי בפירות האשכול שתי אחיות ואח. תנאֵי אותה תקופה לא אפשרו למשפחתי להתרחב למורת רוחם של הוריי, שכן המוות היה שותף לאנשים בצאצאיהם. ברבות הימים נודע לי שאמי ילדה אח שלישי, אך הוא נפטר כמה שבועות לאחר לידתו. עוד נודע לי שהיה לי גם אח רביעי שאמי הפילה בטרם נולד לאחר עבודתה בקציר באחד מימי יוני הלוהטים.
לא פעם נזכרה אמי באחי שחלה ומת, והיא הייתה נאנחת, מוחה דמעה אילמת ואומרת: "אלוהים נתן ואלוהים לקח, יהי שמו מבורך." זאת הייתה אומרת באמונה שלמה. "אימא, למה אלוהים החזיר לעצמו את מה שהוא נתן בכזאת מהירות? מה, המחלה שהמיתה את אחי יותר חזקה מאלוהים?" הייתי שואל אותה בהיגיון של ילד תמים כל אימת שהעלתה את זכרו של אחינו שלא זכה לחיות. "אל תדבר ככה, גְּמַלִי. איש לא מבין את חוכמת האל יתברך כאשר הוא נותן וכאשר הוא לוקח," הייתה האם עונה לי, ואני נותרתי תוהה ונבוך.
אשר לי, הרי לדברי אמי הופקדתי בידיה ונועדתי לחיות בזכותו של מאר אליאס, שלו הקדישה אותי ביום לידתי. מכיוון שמותו של אחי, שנולדתי אחריו, שבר את לבה, נדרה נדר שתטביל אותי בכנסייה שלו הניצבת על ראש הכרמל. בהיותי בן שנה קיימה את נדרה, וכך, "בזכות השתדלותו של מאר אליאס", כפי שנהגה לומר, נשארתי בחיים והופקדתי בידיה.
***
לא היה לי למי לקרוא "דודי", לא מצד אמי, ולא מצד אבי, והדבר היה למגינת לבי. לאחר שחציתי את גבול בית הוריי והתחלתי לשחק עם חבריי בני גילי בחצר הכנסייה הקרובה שמעתי חבר זה או אחר מדבר על דודיו, ותהיתי למה לי אין דודים.
כאשר חזרתי הביתה חיבקוני הוריי, ובעודם משתעשעים אתי הופתעו מששאלתי אותם היכן דודיי, ואם אין לי דוד כמו לחברים שלי יוסף, אחמד, אליאס וחסן. שניהם השיבו לי, ותשובותיהם היו דומות. אבי היה כענף שנכרת מעץ. שארת הבשר היחידה שלו הייתה אמו, סבתי קתרינה, שנקראה בפי כול - אום אליאס. ביתה היה צמוד לביתנו והשקיף על אותה חצר קטנה. הוא זכר שכאשר היה ילד קטן נסעו שני אחיו, ג'אד וד'יבּ, לארגנטינה ולמקסיקו. היו אלה אחיו מצד אביו, ואילו הוא היה בן יחיד לאמו. הקשר עם האחים נותק לאחר שקיבל כמה מכתבים מהאח הגדול. במכתב האחרון הודיע האח על מותו של האח השני במקסיקו ועל ניתוק הקשר עם בני משפחתו.
לאמי היו שלוש אחיות שגרו בכפר שלנו. גם אביה, סבי חנא, ואמה, סבתי רוג'ינה, גרו בכפר. הם התגוררו בו לבדם, שכן שני אחיה, שלא הכרתי, היגרו כאחיו של אבי לברזיל בימי שלטון התורכים. הם התכתבו כל העת עם סבי, אביהם, אשר היה זה שעודד אותם להגר, שכן פחד שיגויסו לצבא התורכי.
הגעגועים לבניהם הרחוקים העיבו על חייהם של סבי וסבתי. מגורינו, אנו, הנכדים משתי בנותיהם הגדולות, בכפר, וביקורינו התכופים בביתם, וכן מכתבי הבנים שהגיעו מברזיל, לא הקלו בהרבה על סבלם. אף הם היו כענף שנכרת מעץ, ללא שארי בשר בכפר.
לא הִכרתי אבות במשפחה מדורות רחוקים יותר מזה של סבי, אביו של אבי, וליתר דיוק הוא לא סיפר לי עליהם מאומה. לא היה לו אילן יוחסין להתפאר בו כלבני החמולות הגדולות בכפרנו. הוא נהג לחזור ולצטט בית משיר ששיננו באוזניו בבית הספר אל־מוסקובּיה בכפר, שבו למד תקופה קצרה: "ייחוסו של הגבר בהישגיו".
האם מפני שהאמין בכך לא דאג לספר לנו על ייחוסו, או ליתר דיוק על ייחוסו של אביו? האמת היא שברבות הימים אני חרתּי משפט זה על דגלי והאמנתי בו, שהרי במה תועיל לאנשים הכרת ייחוסי? האם מעשיי לא חשובים יותר? ונאמר שאבותיי הם נצר לשושלות של רמי מעלה, כפי שנהגו אחדים להתפאר, איזה ערך יש לכך אם מעשיי נקלים ומזיקים?
כאשר הגעתי לגיל בגרות נודע לי שסבי, סבתי ואבי סבי מצד אמי, הגיעו מאל־כּופייר, כפר לבנוני השוכן למרגלותיו הצפוניים של הר החרמון, בקצה הדרומי של ואדי אל־תים. הם היגרו לגליל בימי "מרד השישים" במאה התשע־עשרה בלבנון, אותו מרד שהאנגלים והצרפתים הפכו למלחמה עדתית, אף כי בתחילתו היה מרד של הפלאחים בשיח'ים הפאודלים ובעריצותם. במנוסתם אל הגליל הגיעו אל הכפר ג'וליס הסמוך לכפרנו והתיישבו בו. מה שמפליא הוא שכל תושבי הכפר הזה הם בני העדה הדרוזית שידוע היה כי נלחמה בעדתם בלבנון, ועם זאת, במשך כמה שנים שבהן גרו בכפר חיזקו תושביו את ידיהם, חלקו להם כבוד ורקמו עמם קשרים חברתיים שעברו בירושה לבניהם אחריהם. כאשר מצא סבי בכפרנו, כּפר יאסיף, כר נרחב יותר לפרנסה, עבר אליו עם משפחתו והשתקע בו.
סבי עבד כחוצב, ובכפרנו המשיך לעסוק במקצועו כחוצב. הוא חצב בסלעים שבאדמת הטרשים של הכפרים ג'וליס וירכּא הסמוכים וסיפק אבנים לכל מי שהיה זקוק להם כדי לבנות את ביתו. בהיותו גבה קומה ובעל גוף עלה בידו להכריע את הסלעים באמצעות כלי עבודתו הפרימיטיביים: שאקוף,4 מוח'ל,5 קורנס וטריזים לביקוע הסלעים.
אביו, סבהּ של אמי, חכר את המעיין של הכפר ועבד לידו כמוכר מים. הוא היה שואב אותם מהמים העמוקים באמצעות דליי אנטיליה, שהיו קשורים בחבלים קלועים מענפי הסריס (אלת המסטיק) לגלגל אנטיליה, שאותו סובב פרד קטן. במים אלה היה משקה את תושבי הכפר ואת עדריהם.
בתחילת שנות התשעים של המאה התשע־עשרה הזדמנה לסבי פרנסה בשפע, על פי אמות המידה של אותה תקופה, לאחר שקבוצת מיסיונרים אנגלים השתקעה בכפרנו. לדבריהם, הם באו להטיף לאמונה במשיח בארצו של המשיח. אחד מעשירי הכפר אימץ אותם ונתן להם חלקת אדמה רחבת ידיים כדי שיבנו עליה כנסייה של כת נוצרית חדשה, והוא היה ראשון המצטרפים אל הכת. נוסף לכנסייה, נבנו בה בתי מגורים לנשים שנמנו עם המשלחת, וכיוון שהן היו הרוב במשלחת מיסיונרית זו, נקראה חלקת בתיהן לאחר הקמתם "דאר אל־סיתאת" (בית הגברות) שהייתה לצד "דאר אל־כּניסה" (בית הכנסייה).
המשלחת הייתה זקוקה לאבני בנייה לשם הקמת הכנסייה ובתי המגורים, וחבריה פנו כמובן לסבי, שנודע במיומנותו, באמינותו וביושרו. כך נפתח בפניו השער למקור הכנסה חדש שהבטיח למשפחתו פרנסה לכמה שנים נוספות. סבי לא התמהמה ומיהר להצטרף, יחד עם בני משפחתו, אל בני הכת הנוצרית החדשה, האנגליקנית־פרוטסטנטית, שמבשריה סיפקו לו את פרנסתו. כמוהו עשו כל אלה שהרוויחו את פרנסתם מהגשת שירותים לכת זו באותן שנים רזות.
כך הרוויח סבי מבואה של המשלחת המיסיונרית כפי שהרוויח ממנה לפניו נותן החלקה וראשון המצטרפים לכת החדשה, וכן גם אחרים. לא זו בלבד שהכנסותיו של סבי הספיקו למחייתה של המשפחה, הן גם אפשרו לבניה ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה, במיוחד בלבנון. ואכן, שני הדודים, אחֵי אמי שלא הכרתי, בחרו ללמוד בבית הספר לאומנויות ולמלאכות בצידון, ואילו אחת מדודותיי בחרה ללמוד בסמינר למורות והחלה את לימודיה בתחילת תקופת המנדט הבריטי.
***
פיצינו את עצמנו, אני ואחיי, על הדודים שלא הכרנו בבעליהן של דודותינו, אחיותיה של אמי, וקראנו לכל אחד מהם - דוד. הקרוב ביותר ללבנו היה דודנו, אבּו אל־פדל, שהיה בעל גוף חסון ונעים הליכות. לו ולדודתי, אשתו, לא היו ילדים, ואמי נהגה לומר במרירות: "אלוהים לא נתן להם, ואינו לוקח מהם."
אמי התייחסה בלבביות ובחום להוריה, לאחיותיה ולאנשים בכלל, ובכך שימשה לנו דוגמה ומופת וחינכה אותנו בדרך זו. לפיכך לא חשנו כל מחסור או ניכור על אף מיעוט קרובי המשפחה.
בילדותנו היו לנו כמה דודות מצד אמי, זאת מבלי שהיו לה אחיות מאביה ומאמה. אחת מהן הייתה דודתי אום חבּיבּ, שותפתנו לטאבון שניצב סמוך לגן הירק שלנו, בכניסה לכנסייה היוונית. עם אור בוקר ראשון הייתה אמי שולחת את אחי או אותי להביא ממנו את הלחם: "לך, גְּמַלִי, לדודתך אום חבּיבּ והבא לנו כמה כיכרות כַּרְדוּש6 מהטאבון לארוחת הבוקר." דודתי, אום חבּיבּ, הייתה מברכת אותי בברכת בוקר טוב ומקבלת את פניי במאור פנים ובחום כאם המרעיפה אהבה על בנה הקטן. הייתי נושא את הלחם הפריך והחם וחוזר בריצה הביתה, שם הייתי מוצא את קערת שמן הזית ואת צלחת הלבנה והזעתר עם השֹומשֹום מונחות על שולחן האוכל המשפחתי, ואת אחיי יושבים סביבו ומחכים ללחם. אצבעותינו טבלו בשמן עם חתיכת הלחם, והיא מלאה בו כספוג. כמה מענג וטעים הוא היה! אולם אותו תענוג היה כלא היה כאשר לא השגנו לחם חיטה לארוחת הצהריים או הערב ונאלצנו לאכול את הכרדוש הקר.
הייתה לנו דודה נוספת, אחותה של אמי שלא מקשרי דם או דת. היא הייתה יקרה ללבה במיוחד. גדלנו באותה שכונה, שכונת בית סבי, שהייתה בעת ההיא בקדמת הכפר. הן היו חברות בלב ובנפש. הייתה זו דודתי מיאסה, שנהגה לעטות על פניה רעלה לבנה כשלג ולא מטפחת כזו שאמי הייתה קושרת לראשה.
"קח, גְּמַלִי, את החפץ הזה ותביא אותו לדודתך מיאסה." או "תביא לי את החפץ ההוא מדודתך מיאסה."
מדוע קראה אמי לי ולאחי - גְּמַלִי? לאחותי היא לא קראה כך. האם זה מפני שהגמל הוא בעל כוח סבל ואורך רוח ויש בכוחו לשאת משאות יותר מכל חיה אחרת?
באותם ימים היו בכפרנו גמלים רבים בבעלותם של חמישה או שישה גברים חסונים. תמורת כסף מזומן או סחורה הם היו מעמיסים עליהם שקי חיטה, שעורה, תירס לבן, כרשינה ובקיה ומעבירים אותם מהמישור של הכפר ומשדותיו אל הגורן. הם גם העמיסו עליהם אבטיחים ושקי שֹומשֹום כדי להובילם לבתי בעליהם. כל עונה והגידולים שלה. את עודפי היבול, שלא היה לתושבים צורך בהם, היו מובילים לעכו ומוכרים אותם לסוחריה ובשווקיה. בדרכם חזרה היו נושאים מהעיר לכפרם שקים של מלח, אורז, קפה ומוצרים נוספים.
בעלי הגמלים היו מאכילים אותם בתבן ובשֹעורה, או מוציאים אותם למרעה בחלקות האדמה של הכפר עד השדות, שם היו מלחכים כטוב בעיניהם מעשבי הבר ומגבעולי הצבר הדוקרניים שצמחו מסביב לחלקות האדמה ובצדי הדרכים. היינו עומדים ומסתכלים בהשתאות כיצד מלחך בעל חיים זה את גבעולי הצבר הדוקרניים, לועס אותם וניזון מהם. כמה חזק, בעל כוח סבל ואורך רוח, טוב מזג ומועיל הוא. האם זה מוזר אפוא שהאם קוראת לבנה - גְּמַלִי? הלוא היא מקווה שביום מן הימים הוא יהיה לגבר הנושא תכונות אלה, שיהיה כגמל הנושא משאות.
בית הוריי עמד בשכונת הכנסייה היוונית, שנקראת על שם מאר ג'רייס, הורג הדרקון ומציל הנסיכה היפה. חצר הכנסייה הייתה במרחק של כחמישים מטרים ממנו בקו אווירי. בצדה הצפון־מזרחי עמד בית הספר היסודי של הכפר, שאני, אחי ובני גילנו למדנו בו, וכמונו למדו בו דורות רבים של תלמידים לפנינו ודורות רבים של תלמידים אחרינו. חצר בית הספר וחצר הכנסייה היו מחוברות זו לזו ללא כל חייץ ביניהן. בקרבת בניין הכנסייה, בצדה הצפוני, מקום שם עמדו עצי אזדרכת שֹבעי ימים, היה בור מים. לבור זה התנקזו מי הגשמים שירדו מגג הכנסייה. המים שימשו לצורכי הכנסייה, בעיקר לטקסי הטבילה.
נהגתי לבוא אל החצר ולשחק בה עם חבריי בני גילי ועם ילדים גדולים יותר. היינו מגיעים אל החצר משלושה כיוונים: מצפון הובילה אליה הדרך העוקפת, שהתחילה בביתנו, המשיכה מול בית שכננו, אבּו סח'י, ומשם לשביל שחצה את חלקות האדמה של שכנינו אבּו דאוד ואבּו ג'רייס ושלנו. זו הייתה הדרך הארוכה ביותר. הדרך השנייה הובילה אליה ממערב. דרך זו עברה מאחורי בית שכננו, אבּו סח'י, ליד החוּשה של דודתי, חג'לה, אמו של חברי סולימאן, וביתה של הזקנה אום סמעאן. הדרך השלישית הובילה אליה מדרום. היא התחילה בסמטה שעברה מזרחית לביתנו והפרידה בין בית שכננו אבּו אבּראהים לבית שכננו אבּו מוסא. הייתה זו הדרך הקצרה ביותר והאהובה עליי. לא פעם הייתי הולך בה אל החושה של סבתי בּרבּארה, שהייתה צמודה לכניסה הדרומית לחצר.
סבתי בּרבּארה למעשה לא הייתה סבתי, ולא הייתה בינינו כל קרבת משפחה, אך היה זה רצונה של אמי להכיר בה כסבתא. כאשר הייתה מבשלת אחר הצהריים את האוכל לארוחת הערב או ליום המחרת, הייתה תמיד מביאה בחשבון גם את סבתי בּרבּארה. ברגע שהתבשיל היה מוכן הייתה קוראת לי ואומרת: "קח את הצלחת הזאת, גמלי, והבא אותה לסבתך בּרבּארה," כאילו זקנה זו הייתה אחת מבני משפחתנו. מעל האוכל המבושל שבצלחת הייתה אמי מניחה כיכר לחם ומעליו מפית בד נקייה. "אסור שמישהו יראה או ידע מה אתה נושא, גמלי. מי שעושה חסד, מן הראוי שלא יגלה זאת ברבים." הייתי נשמע להוראת אמי וחוצה את הסמטה אל החושה של סבתי בּרבּארה כדי להביא לה את האוכל ששלחה אמי. בדרכי חזרה הייתי נושא את ברכותיה לי ולאמי.
מדוע נכמר לבה של אמי על זקנה זו? לא ידעתי שהיא איננה קרובת משפחתנו. היו לה שני בנים בגילו של אבי, ומצבם לא היה גרוע יותר ממצבו. מדוע, אם כן, לא נכמר לבם על אמם? האם לא טרחה למענם כפי שאמי טורחת למעננו? כך תהיתי, אך לא העזתי לשאול זאת את אמי. לאמיתו של דבר הרגשתי סיפוק ממה שהיא עושה וממה שהיא מטילה עליי לעשות.
כל זה קרה בטרם הגעתי לגיל המתאים להתנתקות מהחממה של הבית. כעבור ארבעה וחצי עשורים, לאחר שמינו אותי תושבי כפרי לראשות המועצה המקומית שלהם, נלוויתי אל פועלי המועצה ואל קבוצה של צעירים שעבדו אתם בהתנדבות, והוריתי להם להרוס בית ישן ויחד אתו את החושה של סבתי בּרבּארה שהייתה בקרבתו, זאת כדי להרחיב את הדרך המובילה לכנסייה ולבנות רחבה לפני הכניסה דרומית לה כמתחייב מרוח הקִדמה.
הפועלים החלו את עבודתם, ואילו אני נשענתי על קיר של בניין סמוך ושקעתי במחשבות. במוחי שבו ועלו זיכרונות ילדותי. זוהי הסמטה שפעמים רבות הייתי חוצה אותה הלוך ושוב ברגליים יחפות כדי למלא משימה שהטילה עליי אמי. זוהי החושה של סבתי בּרבּרה. האומנם אצווה על הפועלים להרוס אותה? אולי אומר להם: תעצרו, הלוא אתם הורסים חלק ממחוזות ילדותי?
הקיצותי משרעפיי למשמע קולו של אחד השכנים, ששמחו על מה שאנו עושים. הלה הזמין אותי לספל קפה. תהיתי ביני ובין עצמי - האם החדש אינו צומח אלא על חשבון הישן? לפני הרס הבית הזה והחושה הזאת הרסו קודמיך את הטאבון שחלקתם עם דודתך, אום חבּיבּ, את החושה של דודתך, חג'לה אום סלים, ואת התנור של בית סעיד, זאת כדי להרחיב את הדרכים ולבנות רחבות כיאה לרוח הקִדמה. הזיכרונות של כל אלה רוחשים בראשך ולא נותנים לך מנוח. אולם ללא הרס הישן, שאיננו מספק ומועיל עוד, כיצד יצמח החדש? החדש הוא המנצח. הלוא פעמים כה רבות שמעת את סבך ואביך אומרים: השלטון לדבר הבא.
אביך הרס את בית הבוץ הישן שלו, בית אבותיך, כדי לבנות במקומו בית מאבן ומבטון, ועם זאת, לא סתם את באר המים הצמודה לקיר המערבי שלו, והשאיר אותה כדי שתתמלא במי הגשמים היורדים אליה מגג הבטון הנקי. מים אלה היו נקיים יותר מהמים שהיו מתמלאים בעפר כאשר היו יורדים מגג בית הבוץ שלכם, דבר שאילץ אתכם לנקות את הבאר מהבוץ שהצטבר בה מדי שנה או שנתיים.
המשך העלילה בספר המלא
