איך הכרתי אותה?
ובכן, ג'נטלמן אף פעם לא מתרברב.
למרבה המזל, אני לא ג'נטלמן.
קודם כל, שילמתי על הדובדבן שלה (פאי הדובדבן שלה, אבל זאת לא הנקודה),
אחר כך, גנבתי את הפרח המתוק שלה.
לאחר מכן? השארתי לה את כרטיס הביקור שלי, ויצאתי משם כאילו שהמקום שייך לי.
כן, אפשר לומר שהיה בינינו קליק.
היילי
איך הכרתי את ויליאם?
הוא נכנס למאפייה שלי, קנה פאי דובדבנים, גנב אגרטל עם פרחים – עדיין אין לי מושג מה הוא עשה איתם – והשאיר את כרטיס הביקור שלו.
לפני שאספר מה עשיתי עם כרטיס הביקור, אני צריכה להבהיר משהו:
ויליאם לא יכול היה להיכנס לחיים שלי בזמן גרוע יותר.
המאפייה שלי הייתה על סף סגירה.
האקס המטרידן שלי סירב לעזוב אותי בשקט.
אה, וגם הייתי בתולה בת עשרים וחמש, עובדה שהחברים שלי טרחו לציין בפני שוב ושוב ושוב. ושוב.
פתרון בעיית הבתולים הקטנה בעזרת ויליאם יהיה כמו להרוג יתושה עם פטיש. שימוש בכוח מופרז, אבל מהסוג המשובח ביותר.
ויליאם היה חתיך מטורף, חתיך מהסוג שבגללו נשים עושות דברים מטורפים. חתיך מהסוג שבגללו חשבתי על דברים לא נורמליים. כמו לחשוב על יתושות, פטישים ושרירי בטן נוקשים.
אז התקשרתי אליו.
אולי זה לא היה הצעד הכי חכם מצידי. אולי מדובר היה במתכון לאסון ידוע מראש.
ידעתי שאני בצרות ברגע ששמעתי אותו מגחך בקול עמוק וסקסי מבעד לטלפון. ואז הוא אמר, "אני עדיין משתוקק לדובדבן שלך. את עושה משלוחים?"