1
לנינה מננדז היה יום מהגיהינום בנוסף לחודש קשה, במה שהחל להיראות כמו שנה מחרידה. היא ממש לא הייתה צריכה גבר שיציק לה, ידחוף לה מצלמה לפנים ויאשים אותה שהיא מישהי שהיא לא.
"אוריאל! היי, אוריאל."
במיוחד לא האישה הזו.
ליבה של נינה צלל, כשסטתה לכיוון אחר וניסתה להתרחק במהירות מהמלון במנהטן, שם נכשלה בראיון אצל כוכבת קולנוע בריטית בתוכנית אירוח בעיר. נינה בכלל לא רצתה להיכנס לתחום עיצוב תלבושות. היא רוצה? היא כבר לא ידעה. היא לא ידעה מי היא או מה היא רוצה. שום דבר לא הסתדר לה. היא יכולה באותה מידה ללכת לגינה ולאכול תולעים.
לו רק הייתה לה גינה. בקצב שהיא הולכת, תולעים הן כל מה שהיא תוכל להרשות לעצמה.
"אוריאל. למה את כאן? איפה בעלך?" הצלם דילג לצידה ודחף בטירוף את המצלמה לפניה.
צלמי פפראצי עמדו בכניסה למלונות מפוארים כאלה, בתקווה לארוב לסלבריטאים ששהו בהם. במקרה שלה, היא ניסתה להתקבל לפרויקט עצמאי שהכוכבת הפיקה לעצמה בלונדון. לא היה לו תקציב גדול ונינה השיגה את הריאיון רק בזכות חברה שמשכה בחוטים בשבילה, אבל היא אמרה את כל הדברים הלא נכונים וכעסה על עצמה שחיבלה לעצמה.
"את שוב עובדת?"
טוב, זה היה ממש מרושע, לא? היא כמעט השתמשה בשפת הרכבת התחתית שלה, אבל היא המשיכה ללכת והתעלמה ממנו.
הצלם עקב אחריה וגם כמה מעמיתיו. הם עטו עליה בשאלות מקניטות, כשניסו למשוך את תשומת ליבה.
"למה את לא בהודו?"
"זה נכון שאת בהיריון?"
"שמע." היא נאלצה לעצור בפינה, כדי לחכות שמכונית תחלוף על פניה. "אני יודעת מי זו אוריאל קובייר, אבל מעולם לא פגשתי אותה. במקרה, אני דומה לה קצת." באופן מוזר, היא דמתה לה מאוד, אבל נינה השתדלה לא לחשוב על זה.
והעובדה שהם ניגשו אליה וחשבו שהיא אוריאל לא הועילה כלל. למה היא חשבה שלחזור לניו-יורק הוא רעיון טוב? אה, כן, כדי לגלות למה היא נראית שונה כל כך.
"אם ככה, מי את?" דרש צלם אחד והלך בעקבותיה אל הרחוב הבא.
"אף אחת. לך הביתה והשווה בין התמונות שלנו."
זה מה שנינה עשתה, אחרי שחברה מהעבודה – כשהייתה לה עבודה – העירה כמה היא דומה לדוגמנית הצרפתייה. זה היה לפני הרבה זמן, כשנינה הגיעה לניו-יורק לראשונה, עם ברק בעיניים והמון חלומות. התמונה של אוריאל קובייר צועדת על המסלול הסתובבה בחוגי האופנה בגלל השמלה הקרועה במכוון והמוערכת מאוד שהיא דגמנה.
קווי הדמיון ביניהן הטרידו את נינה, אבל מהר מאוד, אירועים אחרים העסיקו אותה.
עכשיו, אחרי שליקקה את הפצעים שלה באלבקרקי במשך שלושה חודשים, מיהרה לחזור לכאן כדי להגיע לריאיון המטופש הזה וזה היה העיתוי הגרוע ביותר.
כוכבה של אוריאל כבר עלה, אבל נינה פיתחה תקוות קלושות שהיא תיתקל בה. עם זאת, כשהיא הגיעה, אוריאל חמקה מהעיר ונראתה בהודו, שם החלה מיד להופיע בכותרות העיתונים.
אוריאל קובייר הייתה בתה הסודית של כוכבת בוליווד והצלמים בהחלט רצו לתפוס תמונה שלה.
"השיער שלה שונה," ציינה נינה, בעיקר כדי לסתום להם את הפה. הודות לאהבתה של אחותה של נינה לגוונים, בשיערה הכהה של נינה היו פסים אדומים-ורודים. כמובן, הגוונים הוסתרו בפקעת שאספה את שיערה. היא ניסתה להיראות מקצועית לריאיון העובדה שלה. אולי זו הייתה הטעות שלה. אולי הם רצו מישהי שיש לה סגנון.
אולי היא צריכה להפסיק לחשוש מה אחרים חושבים עליה ולהיות היא עצמה. אבל מי היא הייתה? כשהיא מתעלמת מדקירת החרדה שחלפה בגופה, היא המשיכה לדבר.
"גם הפה שלה שונה." הוריה העשירים של הדוגמנית יכלו להרשות לעצמם לשלם עבור גשר לשיניים, עבורה. לנינה היו שיניים קדמיות מעט בולטות. היא קיוותה שהצלמים לא יבדקו מעבר לזה, כי השפתיים המלאות שלהן היו זהות בצורה מושלמת. "בפרופיל שלה מצוין שהיא בגובה של מטר ושמונים סנטימטרים. הגובה שלי הוא מטר ושבעים ושישה סנטימטרים." ושלושה רבעים. למעשה, הגובה שלה הוא מטר שבעים ושבעה סנטימטרים.
אבל היום, היא הייתה מדוכדכת כל כך, עד שהיא בטח נראית כמו מטר ושישים סנטימטרים. "אני לא היא."
"אז מי את? דברי איתנו. את קרובה שלה?"
"למה אתם ממשיכים להטריד אותי?" כשהיא כועסת ומתחילה להילחץ, היא הלכה מהר יותר. היא הייתה אישה בת עשרים-וחמש, ששישה גברים התנפלו עליה. עוברי אורח שחלפו על פניהם הסיטו את מבטם, מאותתים שהם לא רוצים להתערב.
"ספרי לנו למה את לא בהודו. אוריאל!" אחד הגברים אחז בזרועה.
אימוני ההגנה העצמית של נינה נכנסו לפעולה. היא הסתובבה והטיחה את עקב כף ידה באפו.
המכה הדהדה ממפרק ידה למרפק ועד לכתפה. זרם של אדרנלין ניצת מהחזה שלה כמו אש. היא קפצה לאחור בקלילות, כשהתיק שלה נפל מכתפה, התנדנד על זרועה והכה בברכה.
האיש קילל והתכופף, ודם זרם מאף שלו וצבע את המדרכה בכתמים בוהקים. שאר הגברים התרחקו, צוחקים ומעבירים את המצלמות שלהם בין הפצוע, שהתיישר ומבט של נקמה בעיניו, לבין האימה שנראתה על פניה של נינה.
אלוהים, הם היו בכל מקום. היא הייתה מוקפת. קנה הנשימה שלה התכווץ ומבטה הפרוע סטה לכל עבר, בחיפוש אחר דרך מילוט.
גגון בצבע כחול-כסוף היכה בעיניה. היא הלכה לעברו בכוונה לא מודעת, כי עמוק בפנים, היא הייתה מזוכיסטית.
בדרך כלל, היא הייתה נשארת בצד הזה של הרחוב ושולחת מבט זועם למעלה, אבל מרוב התרגשות, היא זינקה היישר לכניסה, מבלי לחשוב על המכוניות שחולפות בדרכה.
צווחת בלמי מכונית שעצרה נשמעה ממש לפני שהיא פגעה בה. הנהג נשען על הצופר ואז צפר שוב, כשעדר הצלמים רדפו אחריה, כשכולם חובטים ובועטים במכונית בחיפזונם לעקוף אותה.
נינה חלפה על פני השוער המבוהל ורצה קדימה, היישר לשולחן המאבטח, שם ישב היום אמיר.
"אני מצטערת. בבקשה, אני יכולה לעמוד כאן כמה דקות עד שאמצא מה לעשות? הם לא מניחים לי."
היא רעדה, חסרת נשימה ובקושי יכלה לדבר. היא הביטה לאחור וראתה את השוער שולח את ידיו קדימה, כשהוא הורה לצלמים, "הסתלקו! אין כניסה."
אמיר הזעיף את פניו לעברה ואחר על ההפרעה שבחוץ. אחד מהגברים התחמק מהשוער, הצמיד את עדשת המצלמה שלו אל החלון וצילם מבעד לזכוכית.
אמיר הרים את הטלפון וחייג.
הוא התקשר למשטרה? המוח המעורער של נינה ניסה להחליט אם כדאי שהיא תערב אותם.
"זה אמיר, אדוני. מיס מננדז נמצאת כאן בלובי."
"מה?" היא לחשה. "לא באתי לכאן כדי לפגוש אותו."
הבטן שלה החלה להתהפך. היא עצרה את נשימתה בציפיית חרדה.
"כן, אני מבין, אדוני. אבל היא נראית נסערת."
ליבה עצר. כמה משפיל. אחרי שהוא פיתה אותה והוליך אותה שולל, רייב זרק אותה, כשהיא שאלה אם הוא רוצה לפגוש את אביה. שלושה חודשים לאחר מכן, הוא אפילו לא רצה לראות אותה.
היא כיסתה את פניה בידיה והפנתה את גבה לחלונות, כדי שתהיה לה מעט פרטיות כשניסתה לחשוב לאן תוכל ללכת או למי היא יכולה להתקשר. החברים המעטים שהתיידדה איתם בניו-יורק נעלמו, כשהיא פוטרה ועברה לגור עם רייב. והחברה שהשיגה לה את הריאיון היום, גרה בלונדון. והחבר שהשאיל לה את הסטודיו שלו היה בטיול תרמילאים באוסטרליה.
היא לא ידעה מה לעשות. היא הייתה נסערת לא רק מהעובדה שהאנשים האלה רדפו אחריה. אלא מכל מה שקרה לאחרונה. דופק ליבה הלם באוזניה. החיים שלה התפרקו, אבל הפעם היא לא יכלה לחזור הביתה בזחילה. איפה היה ביתה? מי היא הייתה?
"מיס..." קולו של אמיר היה חזק דיו לגרום לה להרים את ראשה. הזעף שלו העיד שהוא נאלץ לחזור על דבריו כדי למשוך את תשומת ליבה. היא ראתה שהוא פתח את דלתות המעלית הפרטית של רייב.
"מר ווסטון יפגוש אותך. תרצי שאלווה אותך? את נראית לא יציבה."
היא הביטה אל עבר המעלית והשתוקקה לראות את רייב, אף שידעה שהוא רק מעמיד פנים שהוא מציל עלמות במצוקה. עמוק בפנים, הוא היה יותר דרקון שפיתה אותן וטרף אותן.
אבל היא שמעה את השוער מתווכח עם הגברים בחוץ. היא הייתה מוכרחה לעזוב את הלובי, כדי שהם ייעלמו. היא הייתה זקוקה נואשות לצאת מהחיים המתפוררים והמבולבלים שלה, ואלוהים יודע שהחיים של רייב היה הכי רחוקים מהחיים שלה.
רגליה הניעו אותה אל המעלית ומיד נזכרה במה שנראה כמו לפני מיליון שנים, אבל באמת קרה רק לפני שלושה חודשים. היא הרגישה אז על פסגת העולם. זה מה שקורה לאדם ששוהה בדירת פנטהאוז, שמשקיפה על סנטרל פארק.
היא עמדה אז ממש כאן בכל יום, והייתה משוכנעת שהיא מאוהבת ודוהרת לכיוון אושר נצחי. במקום לעבוד עבור מישהו אחר, היא התחילה לתפור את הקולקציה שלה. היא ציפתה שעד סוף הקיץ, יהיה לה מספיק מה להציג בשבוע האופנה. רק תצוגה קטנה, אבל היא תזכה לחשיפה וזה יעזור ליצור קשרים ואולי לקבל כמה הזמנות מבוטיקים. היא הייתה גאה ביצירות שלה ולכל אחת התאימה תיק, נעליים וצמידים, שרייב שילם עבורם.
היא השאירה שם הכול כשהיא עזבה, ונגעלה על שנתנה לו לקנות אותה במחיר של בדי תחרה ואורגנזה, מחטי תפירה וסיכות שיש להן ראשי זכוכית.
אוי, איך נפלו גיבורים. היום היא לבשה שמלת מקסי פשוטה, שתפרה מבדים שנשארו מימי הקולג' שלה. הפקעת בשיערה החלה להתפרק, הגלים הטבעיים של שיערה ספגו את לחות הקיץ וקצוות שיער נדבקו לפניה ולכתפיה.
היא קיוותה שהיא מציגה מראה שיקי יום-יומי, נגיש ופתוח לשיתוף פעולה. לרוע המזל, תיק העבודות שלה העיד שהיא לא עבדה משנה שעברה ומעולם לא עבדה בעיצוב תלבושות. היא לא התקדמה לשום מקום ולא היה לה לאן ללכת.
היא לא רגילה להתפלש ברחמים עצמיים, אבל אפילו המראה שלה כבר לא היה שלה. לא כשאישה אחרת תבעה אותו לעצמה. לא כשתבוסה משכה למטה את זוויות פיה ועיניה היו חלולות משבועות של חוסר שינה. האיפור שהתאפרה הבוקר בלט בצורה ניכרת על גוון עור, שהיה גרסה חיוורת לשיזוף הטבעי שלה.
המעלית נעצרה והדלתות נפתחו, מבהילות אותה.
לרגע אחד, שכחה מה גרם לה להיכנס לבניין של רייב. היא הייתה צריכה לדכא את הדחף לרוץ אל הפנטהאוז בחיפוש אחריו ולקרוא בשמו.
אוי, מה לא הייתה נותנת כדי לרוץ לזרועותיו ולהרגיש אותן מחבקות אותה חזק. לתת לו לנשק אותה, לגרום לה לשכוח מהכול ולקחת אותה למיטה, מבלי שיחליפו יותר משלוש מילים. העולם שבחוץ הפסיק תמיד להיות חשוב, כשהם אבדו בתשוקתם.
כל זה היה בעבר. ועד כמה שהיא תשמח להסתתר מהמציאות, היא למדה שבסופו של דבר, אין ברירה אלא להתמודד איתה. היא יצאה בהיסוס לחדר הכניסה המעוטר ברצפת שיש, שולחן עגול בצד ועליו סידור פרחים, שרעננו אותו בכל שלושה ימים.
"נינה." הוא הגיח פתאום מהמסדרון שהוביל אל חדרי השינה.
רק הקול שלו גרם לדמה להתלקח. המראה שלו הזין רעב, ממנו ניסתה להתעלם מאז שעזבה.
הוא לבש מכנסיים מחויטים אפורים וכפות הרגליים שלו היו יחפות. חולצת פסים כחולה-לבנה פתוחה כיסתה את החזה השרירי שלו ואת שרירי הבטן השטוחים שלו. זוהר קלוש נראה מתחת לשיזוף החורף שלו והוא הבריק. שיערו הכהה היה לח ופרוע.
אפילו בכל הבלבול, ההלם, הפחד והאימה שלה, היא נדהמה כמה טוב הוא נראה. המשיכה הבלתי נשלטת שהרגישה מהרגע שהראשון שראתה אותו התעוררה לחיים בתוכה, רעבה לתלתול הקלוש בשיערו החום והכהה, לעיני הפלדה הכחולות שלו, לסתו המרובעת ולארשת הביטחון הקשוחה שלו.
זה היה טוב כל כך לראות אותו שוב, שחיוך החל לעקצץ בלחייה ולמשוך את פיה, לפני שהבנה הכתה בה כמו ברק משונן ופילחה אותה לגזרים, כשהיא אינה מותירה בנשמתה דבר.
"אתה עם מישהי." היא ידעה איך הוא נראה, כשיצא מהמיטה אחרי התעלסות. ככה.
רגליה קרסו. היא הרגישה מיואשת כל כך, שהתיישבה על הספסל המרופד שליד המעלית ורכנה קדימה, כשהיא מנסה למנוע מעצמה להתעלף. אז זו ההרגשה, להתמוטט נפשית.
בראשה, ידעה שהוא ימשיך הלאה. אבל לראות את זה כך היה הקש האחרון. היא הייתה הרוסה. היא לא יכלה להתמודד איתו. היא חייבת ללכת, אבל רגליה סירבו לפעול.
"אני לבד," אמר רייב בקול חד. "התקלחתי אחרי אימון, כשאמיר התקשר. אבל אני בדרך החוצה."
זה נשמע כמו אזהרה. אל תרגישי בנוח מדיי.
היא הרימה את ראשה, ועל אף החומה שניצבה כמו מחסום ביניהם, מבטו חיפש את מבטה. לולא הייתה ממש בקצה גבול היכולת שלה, אולי הייתה חושבת שהיא רואה מתח זהיר עמוק בתוך המבט הזה.
"למה את כאן?" הוא בחן אותה ביסודיות, משיערה הפרוע ועד לסנדלים שלה, ומה שהוא ראה גרם לגבותיו לעלות בחדות. "את בהיריון?"
"מה?" היא התיישבה מהר כל כך, שהיא חבטה את הראש בקיר מאחוריה ונאלצה לשפשף את הכאב. "לא. אלוהים, רק זה מה שהייתי צריכה עכשיו."
רק טיפשה גמורה, תתאבל שלא נשארה לה מזכרת לכל החיים מהנאיביות שלה, כשנכנסה לקשר איתו. אם כך, היא בטח טיפשה, כי העובדה שלא נכנסה להיריון לא מכוון דכדכה אותה.
"למה אתה חושב שאני בהיריון?" השמלה שלה הייתה רפויה, כי זה היה צוהריים עכשיו וחודש יוני החם ביותר בהיסטוריה, אבל היא לא עלתה במשקל. היא הייתה אחת מאותם אנשים מעצבנים שיש להם חילוף חומרים גבוה וכל חייה אמרו לה שהיא יכולה להיות דוגמנית או שחקנית כדורסל. הרעיון להיות שחקנית כדורסל נפל בערך חמש שניות אחרי שהיא גיששה אחר הכדור ובעטה בו במרדף שלה אחריו.
"את נראית כאילו את הולכת להתעלף. את חולה?" הוא נכנס למוד המעצבן הזה שלו, כשהוא הופך לבלתי ניתן לקריאה.
"אני בסדר." היא בהחלט לא הייתה בסדר.
"אם ככה, למה את כאן? באת לקחת את החפצים שלך?" הוא הסתכל על החפתים שלו, כשכפתר אותם והמשיך. "שלחתי הודעה, לשאול מה את רוצה שאעשה עם זה."
היא חסמה אותו. היא חששה שאם תתחיל לדבר איתו, היא תיפול שוב בקסמו. כפי שהייתה בסכנה לעשות עכשיו. עזור לי, רייב. תציל אותי. תאהב אותי.
"זו הייתה טעות – " היא התרוממה פתאום, והדם אזל מראשה. היא הניחה יד על הקיר כשהתנודדה בסחרחורת.
רייב התקרב במהירות כדי לתפוס אותה. באותה מהירות, היא התרחקה והסיטה את הידיים שלו ממנה. היא הייתה די בטוחה שתתפרק בבכי אם הוא ייגע בה. מרוב מהירות, היא התנודדה אל הספסל, גררה אותו ממקומו ורגליו חרקו על רצפת השיש. זו הייתה נינה המגושמת הקלאסית, אבל התגובה המבוהלת שלה זעזעה אותו. היא ראתה את עיניו מבזיקות בתדהמה זועמת, ואחר צל עמום של כאב המום.
הוא מצמץ במהירות ולקח כמה צעדים לאחור, כשהוא מרים את ידיו.
"את בטוחה כאן, נינה." עכשיו, הקול שלו היה מרגיע ולא מאיים, כך שגרם לנינה לרעוד במפנים.
היא התנהגה בצורה היסטרית. היא הייתה היסטרית. נדרש ממנה כל כוח הרצון כדי לעצור את הדמעות שנקוו בגרונה.
"אני רק צריכה מקום לסדר את המחשבות שלי," היא מלמלה והרגישה מטופשת, פרועה ונבוכה להחריד. האם זו הסיבה שלא רצה עתיד משותף איתה? כל משפחתה חשבה שהיא לא מאורגנת, רגישה מדיי וקצת רחפנית.
זה היה נכון. לעיתים קרובות, לא היה לה שמץ של מושג, למרות מה שהיה מול הפנים שלה. היא הלכה אחר ליבה וראתה רק את מה שרצתה לראות. כך החמיצה את העובדה שהיא לא באמת קשורה לאף אחד מקרוביה. כך טעתה כשפירשה את התשוקה של גבר עשיר בפילגש, כאהבה ממבט ראשון.
"את רוצה להיכנס פנימה ולשבת?" הוא נופף בידו לעבר הסלון.
היא נכנסה לחלל המוכר של הפנטהאוז שלו, בעל התקרה המקומרת והחלונות שכיסו את הקיר והשקיפו אל המרפסת. היא התיישבה בפינה האהובה עליה בחלל העמוס מדיי, בספה שפנתה אל האח, משכה את הכרית שמאחורי גבה וחיבקה אותה.
"תרצי משהו? קפה? תה? משקה חריף?" הוא שמר על מרחק, וזה גרם לה להרגיש שוב שהיא מתנהגת בצורה מלודרמטית.
ההשפעה שלו גרמה לה להתנהג כך, היא רצתה להגיד לו. כשהיא הייתה איתו, הוא חידד את כל התגובות שלה לכל דבר. השמש זרחה באור חזק יותר, האוכל היה טעים יותר. האורגזמות היו שלא מהעולם הזה.
"לא," היא מלמלה ונשכה את שפתה, כדי להסיח את דעתה מכמה התגעגעה אליו.
זה בסדר, לאהוב מישהו שלא מחזיר על רגשותייך, כך אמרה אחותה, כשנינה חזרה הביתה בתחושת כישלון. את חווה אהבה. אהבה אף פעם אינה מבוזבזת.
קל לה להגיד, כשהיא נשואה לאהובה מהתיכון ועדיין מאוהבת בו קשות.
"את רוצה שאתקשר למשטרה?" הטון הניטרלי והזהיר של רייב היה מטריד. הוא היה אדם אסרטיבי, שתמיד ידע מה הוא רוצה. כשהייתה לו דעה, הוא הביע אותה. אם הוא חשב שצריך לפעול בדרך מסוימת, הוא פעל בה.
היחס שלו אליה, כאילו היא עשויה מסוכר, גרם לה להתפרק אפילו מהר יותר.
"לא הותקפתי," היא מלמלה.
"יש דם על התיק שלך. ועל היד שלך." קולו לא היה ממש יציב. כתפיו היה נוקשות ממתח.
היא הבינה שהוא רותח מזעם, מתחת ללסת הקפוצה שלו. היא הביטה לרצפה, שם שמטה את התיק שלה. אחת מהרצועות הייתה מכוסה בפס אדום. גם על כרית ידה היה דם.
נפלא. עכשיו היא צריכה לגייס את כל הכוחות שלה, כדי ללכת לשטוף את זה בחדר האמבטיה.
"לא הייתי צריכה להתפרץ אליך ככה." היא שפשפה את האגודל על כתם הדם שבידה. "הייתי בריאיון עבודה, כמה רחובות מכאן. פפראצי רדפו אחריי כשיצאתי מהמלון. אחד מהם תפס אותי והחטפתי לו אגרוף באף."
"בגלל שאת ואני היינו בקשר?" הזעף של רייב פרץ מיד. הוא שנא פרסום סנסציוני. ממש שנא את זה.
הוא הרים את הטלפון שלו, מבלי לחכות שהיא תפרט, לפני שדיבר עם מישהו. עם אמיר, היא הניחה. "קח את כל השמות של הגברים שבחוץ. תודיע להם שהם יקבלו כתב אישום על תקיפה." הוא סיים את השיחה.
"תקיפה נגדי?" היא שאלה בצחוק בקול גבוה. "אני פגעתי בו."
"יופי." הוא הלך לדלפק והרטיב מטלית מתחת למים. "כולם מתים לעשות את זה."
"זה לא יופי. אני מרגישה רע שעשיתי את זה."
הוא סחט את המטלית והביא אותה אליה. "כולנו זכאים להגן על עצמנו. אני מניח ששיעורי ההגנה העצמית האלה שאחותך גררה אותך אליהם השתלמו."
הוא זכר שהיא סיפרה לו את זה? היא הזכירה את זה בפעם הראשונה שהוא הציע להסיע אותה הביתה, כדי שלא תצטרך לנסוע ברכבת התחתית. השיעורים היו הדרך היחידה שאחותה הרשתה לה לצאת לניו-יורק לבד.
"תודה." נינה לקחת את המטלית וניגבה את ידיה. "אבל זה לא היה קשור אליך."
כמה מוזר, להכיר בעובדה שחייה סבבו סביבו מהרגע שפגשה אותו בערב השנה החדשה. היא הגיעה למסיבה כעוזרת למעסיקה הקודמת שלה, קלי בקס, אחת מהמעצבות המובילות בניו-יורק. קלי רצתה ללכוד את תשומת הלב של רייב, אבל נינה לא הבינה את זה. ברצינות, היא הייתה כל כך נאיבית.
"תהיי נחמדה אליו," אמרה לה קלי. על כן, הקפידה נינה להציג את עצמה ואמרה משהו שהצחיק אותו. היא לא ידעה שהוא מיליונר, שבנה את עצמו כשהתחיל למכור חלקי חילוף משומשים לרכבים והיה עכשיו אחד הבולטים בתחום מכוניות אוטונומיות.
הם שוחחו כחצי שעה ובמקום ללכת הביתה עם קלי, לקח רייב את מספר הטלפון של נינה והזמין אותה לארוחת ערב למחרת. נינה הזכירה את זה בפני קלי למחרת בעבודה, ובתמימותה, שאלה אם יש משהו שקלי תרצה שנינה תדבר איתו עליו.
בזמן שרייב פיתה את נינה באותו לילה, עיינה קלי במתכונים לבישול ואכילת לבבותיהם של אויביה. רק לאחר שנינה נשאה את ארגז חפציה ברחוב, כמה ימים לאחר מכן, הבינה שהיא פוטרה כנקמה ישירה על הרומן המלבלב שלה עם רייב. השותפה שלה לדירה באותה תקופה גם הייתה עובדת של קלי, כך שנינה גם איבדה את חוזה שכירות המשנה שלה.
רייב הבין מהר יותר. הוא הבין מיד את הדינמיקה, אבל לא הרגיש חרטה במיוחד. עם זאת, כשלנינה לא הייתה עבודה ולא בית, הוא קיבל אותה לביתו והציע לפצות אותה בכך שיתמוך בשאיפות הקריירה שלה. היא נתנה לו להתנהג כמו גיבור-על, כי חשבה שהוא מאמין בה ורוצה שתצליח.
הוא רצה אותה במיטתו. זה היה הכול. זה היה הסוף של סיפור האגדה. גם אחרי שהיא הבינה את זה וניסתה לעבור הלאה, הוא המשיך להשפיע על חייה. הוא השאיר אותה חלולה כל כך, שהיא נטשה את חלומותיה ומיהרה לחזור לאלבקרקי, שם התקשתה אפילו לחפש עבודה. היא גרה עם אביה וטאטאה את המספרה של אחותה. כשהלכה לראיונות עבודה, היא לא הצליחה לקבל את המשרות, כשהגיעה במבט כועס כל כך על פניה. אבל לא היום. היום, למרבה הפלא, הדבר הזה עם אוריאל קובייר לא היה קשור אליו, לפחות, זה לא היה כך, עד שהיא רצה לכאן והביאה אותו אליו.
אוי, לעזאזל. הוא יהרוג אותה כשיגלה את זה.
רייב לקח ממנה את המטלית הרטובה וזרק אותה מעבר לחדר, שם היא נחתה על הכיור בקול חבטה עמום.
"אם ככה, למה רודפים אחרייך?" הוא התיישב על הכורסה מולה. "בגלל גבר אחר שאת מתראה איתו?"
היא יכלה לפרוץ בצחוק פרוע על כך. מה הוא חשב? שהיא עזבה אותו על שהפך אותה למלווה בתשלום ועכשיו היא תמלא אותו תפקיד עם גבר אחר? כאילו היא יכולה בכלל לחשוב על גברים אחרים, אחריו. אפילו כשישבה כאן, היא חשבה, למה לא יכולת לאהוב אותי קצת?
היא נתנה לעצמה טלטלה נפשית ואמרה בהומור, "כן. דיוק רודוס." אוריאל קובייר הייתה בבכורה בקאן עם השחקן, לפני שישה שבועות. זה מה שהחל את המסע של נינה לגילוי עצמי. "לא ראית את התמונות שלנו?"
"זה שהיה בסרטי הפעולה הנוצצים האלה?" הוא העווה את פניו. "הוא מבוגר מדיי בשבילך."
"הייתי סרקסטית," היא אמרה ברוגז. "באמת לא ראית את התמונות?"
"חסמת אותי, נינה," הוא אמר בנימה נעימה מזויפת. "איך יכולתי לראות את התמונות שאת מפרסמת?"
היא לא אמורה להרגיש סיפוק, כשהאדם שחסמה אותו הבין זאת? אבל היא רק הרגישה קטנונית ושקופה. עכשיו הוא יודע כמה הוא פגע בה.
"הן לא התמונות שלי. הן נמצאות באתרי הבידור."
"אני לא מסתכל על הזבל הזה." פניו התקשו בכעס אמיתי. "אבל אם הם רודפים אחרייך בגללו, למה לעזאזל הובלת את העלוקות האלה אליי?"
