1


ג'אדג'


אני מחזיק את הנעל של מרסדס בידי ומשחרר את בד שמלתה מהעמוד. אין אף אחד ביער. ידעתי שלא יהיה. אני מסתכל ברחבי המרפסת, מחפש עקבות של דם וחש הקלה כשאני לא מוצא שום דבר. אני מוציא את הטלפון, גולל למספר של סנטיאגו ונכנס פנימה.
"תשלח לכאן אנשים," אני אומר לראול בזמן שהטלפון של סנטיאגו מצלצל. אני מביט על פני החורבן שבפנים, עובר בסלון ובחדר האוכל אל המסדרון ואז עולה במדרגות לחדר השינה שלה. השיחה מועברת לתא הקולי ולכן אני מנתק. אנסה שוב בעוד כמה דקות, הוא כנראה ישן.
בארון הבגדים, ערמת קופסאות הנעליים עומדת ללא הפרעה. היא אפילו לא הגיעה למקום שבו אחסנה את הכסף. המיטה סודרה מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן, אבל חוץ מזה איש לא נגע בחדר השינה. בחדר האמבטיה, יש נרתיק איפור הפוך. שפופרת מסקרה התגלגלה מתחת לכיור. אבל בקבוקי הבושם השונים שלה שלמים, כולם מסודרים למופת לאורך הדלפק.
אני מתבונן במחזה ובעיניי הוא משונה. המראה לא מנופצת. ציפיתי שתהיה. אני נזכר בטלוויזיה בקומה התחתונה — גם בה לא נגעו.
בחדר השינה, סל הכביסה של בגדי הגברים שראיתי כשהגעתי לכאן לראשונה איננו. ג'ורג'י כנראה בא לאסוף אותו מתישהו.
בדרכי למטה, אני שם לב שאחת התמונות הממוסגרות לאורך הקיר עקומה, אבל השאר ישרות. אני מסדר את התמונה ומביט בה. שלושתם — ג'ורג'י, סולנה ומרסדס — באחד משיעורי היוגה האווירית.
כשאני מגיע למטה, אני נכנס למטבח ושומע את ראול בטלפון, קורא לאנשיו להגיע. אגרטל יפהפה של צבעונים בשלל צבעים ניצב על השולחן במטבח. שמש הבוקר הזוהרת נחה עליהם. יש כנראה עשרים פרחים טריים באגרטל.
אני מסתובב ומביט אל החדרים, שם לב שכריות הספה הפוכות וששולחן הקפה נוטה על הצד, אבל הפסל הגדול בדמות בלרינה שקושרת את שרוכי נעלה עדיין עומד במקומו ללא פגע. פסל יפה. יש ערמת ספרים בכריכה קשה לידה, ניכר שהם הונחו בהקפדה.
"אדוני," אומר ראול.
אני פונה אליו בבלבול.
"הם בדרך," הוא אומר.
"תודה." הטלפון שלי מצלצל ואני מביט בו. סנטיאגו. אני עונה.
"ג'אדג', התקשרת אליי?"
"כן," אני מתבונן שוב בספרים, בבלרינה, בפרחים היפים באגרטל. "מתנצל, סנטיאגו. בטעות. מקווה שלא הערתי אותך."
"אתה בטוח? לא אופייני לך להתקשר בטעות."
"אני בטוח. אני עדיין נסער, כנראה."
"בסדר. לילה טוב." סנטיאגו ער בשעות מוזרות. מאז שהפיצוץ עיוות את פניו, הוא חי באפלה. עד אייווי, לפחות. מרסדס התאימה אליו את לוח הזמנים שלה, נשארה ערה בכל שעות הלילה וישנה בבקרים, עד שהפרתי את ההרגל הזה אצלה.
"לילה טוב, סנטיאגו."
אחרי ניתוק השיחה, אני הולך לעבר הדלפק שמפריד בין המטבח לסלון וטובל את אצבעותיי בעציץ בזיליקום קטן. האדמה לחה. ג'ורג'י וסולנה השקו את העציצים בתורות. האיש ששלחתי לבדוק מה שלום הבית פעם ביום ראה אותם נכנסים ויוצאים. לא השארתי אף אחד שיישאר במקום. לא חשבתי שיש צורך.
אבל התקנתי מצלמה.
כשאני מושיט יד להרים את העינית הקטנה מהמדף הגבוה, אני רואה שהאור האדום עדיין מהבהב. עדיין מצלם.
"ראול, תוכל להישאר כאן עד שהאנשים יגיעו? אני צריך לגשת למשרד שלי."
אין ספק שזה משונה בעיניו אבל הוא מהנהן.
אני מכבה את המצלמה, מכניס אותה לכיס ויוצא מהדלת, הבהלה שאחזה בי כשהגעתי משתנה והופכת למשהו אחר. כעס. בגידה.
התחושות האלה מציתות בי חום שגורם להצלפות הטריות לצרוב, וכשאני עולה לצד הנהג במכונית, אני נאנק כשגבי הכואב נוגע במושב. אני מתניע ונוסע אל המשרד שלי, ותוך כדי כך מחייג למספר.
"משרדו של חבר המועצה הילדברנד," אומרת המזכירה.
"כאן ג'אדג' מונטגומרי. חבר המועצה נמצא?"
"כן, אדוני. רק רגע בבקשה."
תוך רגעים ספורים, אני שומע נקישה והילדברנד עולה על הקו. "ג'אדג', מה שלומך?"
אני לא שומע דאגה. בעיקר סקרנות. אני תוהה אם צפה בהקלטה שהם שומרים תמיד לצורכי תיעוד, תוהה אם נהנה ממראה עיניו. אני לא סומך על הילדברנד ולא מחבב אותו. אבל אני מבין אותו, מבין גברים כמוהו. ואני יודע לתמרן סביבם.
"היו לי ימים טובים יותר," אני אומר.
"כן, אני מתאר לעצמי. היית צריך לתת לה לקבל את העונש שלה. היא הרוויחה את זה ואתה יודע את זה."
"בוא נשים את זה מאחורינו."
"זה לא היה הולם, ג'אדג'. אתה בן אדונים."
"והיא בת אדונים, אל תשכח."
הוא מתעלם ממני. "אתה חבר מועצה לעתיד."
"אין אפילו גופה עדיין. עמיתים שלך אולי יחשבו שהנושא לא נעים, בהתחשב בנסיבות המינוי העתידי לבית הדין."
הוא צוחק. "מונטרוז קרוב לשמונים. עוד כמה זמן אתה חושב שהוא ייאחז בכיסא?"
הילדברנד מתקרב לשישים עד כמה שאני יכול לנחש. "בוא ננהל את הדיון הזה בפעם אחרת."
"אבל מה שלומך? ראיתי חלק מהסרטון. הוא היה... אכזרי."
"כפי שאני מתאר לעצמי שאמרו לו להיות."
הוא מכחכח בגרונו. "אני צריך להיות בבית המשפט בעוד כמה דקות. איך אני יכול לעזור לך, ג'אדג'?"
"תמסור לי את המיקום של וינסנט דאגלס."
"תראה, לא נראה לי שזה רעיון טוב. לא הייתי רוצה שיקרה לו מה שקרה לאחותו. אנחנו בארגון לא מתנהגים ככה. חוץ מזה, מיז דה לה רוסה הרוויחה את העונש שלה בצדק, ואזכיר לך שאתה בחרת לתפוס את מקומה. אם הסיפור הוא נקמה, אני לא יכול לעזור לך."
תורי לצחוק כשאני עוצר במגרש החניה של בית המשפט, שם נמצא המשרד שלי. "לא, חבר המועצה, אני לא מעוניין בנקמה. הייתי רוצה לדעת את המיקום שלו כדי שאוכל להיות בטוח שמיז דה לה רוסה מוגנת."
"הוא לא ירדוף אחריה. הוא הבטיח לי."
"אם כך אין בעיה, אם הוא הבטיח לך, בוא נסגור את העניין."
"אל תתחצף."
"איפה הוא?"
"תענה לשאלה שלי ואני אענה לשלך."
בן זונה מחושב. אני יוצא מהמכונית ונועל אותה. "מה אתה רוצה לדעת?"
"למה עשית את זה? למה להפעיל את סעיף ההחלפה? אף אחד לא עשה את זה בימי חיי. ועוד שתעשה דבר כזה למענה, למען אישה שהיא לא בת משפחה שלך, לא קרובת דם, לא משהו מיוחד שלך."
אה, אבל כאן נעוץ שורש העניין.
היא לא סתם משהו בשבילי.
היא הכול.
אני מפסיק ללכת, כאילו אני פתאום קולט את זה בעצמי. כי מרסדס צדקה בלילה שבו סיפרתי לה על תרון. לגבי הפחדים שלי. אני אידיוט, יש לי רגשות כלפי האישה הזאת. רגשות עזים. למרות שאני יודע ותמיד ידעתי שלא תהיה לי רעיה. שלא אזכה להקים משפחה משלי. האופי שירשתי מסבי לא יאפשר את זה. אני יודע. סבא שלי ידע את זה. ואני בטוח שזו הסיבה שחבר המועצה הילדברנד ממהר כל כך להושיב אותי בבית הדין. הוא רואה את הפוטנציאל שלי.
"ג'אדג'?"
אני ממצמץ ואז נושם עמוק. "במלוא הכנות, חבר המועצה. לא יכולתי להפקיר אותה לאכזריות שלכם."
"הממ."
"אתה ואני, אנחנו מבינים זה את זה," אני ממשיך. "מאז ומתמיד."
"כן, אתה צודק. אני תוהה איך הכוח של חבר בית הדין ישחית אותך כשיגיע הזמן, ג'אדג'. אני מחכה בקוצר רוח לראות את ההתקדמות שלך."
"אתה מתכוון, את ההידרדרות שלי."
הוא מתעלם. "יש לך את היכולת. גם קרלייל ידע את זה. כשיגיע הזמן, אנחנו נהיה צמד רב־עוצמה, אתה ואני."
אני חושק את הלסת. "שאלת ועניתי. עכשיו תענה לשאלה שלי."
"וינסנט דאגלס הועלה על טיסה לרינו, נוואדה, אתמול בשעת לילה מאוחרת. השאלה אם נשאר שם או לא אינה מעניינו של בית הדין."
אני מנתק את השיחה בהקלה ורוגז גם יחד. כמה הוא מכיר אותי? האם טוב משחשבתי? כמו סבא שלי? הוא וקרלייל היו בקשר קרוב. הם ודאי דנו בחזון שלהם לבית הדין, המוסד העוצמתי ביותר בתוך האיי־וי־איי.
אני נכנס למשרד הריק ומבין שזה מפני שעכשיו סוף השבוע. אני אסיר תודה שאני לא צריך לפגוש אף אחד וניגש ישירות למשרד שלי, שם אני נועל את הדלת ומתיישב מאחורי השולחן. אני מפעיל את המחשב, מקליד את הסיסמה ומנווט לאפליקציה שמחוברת למצלמת האבטחה שהתקנתי בדירה של מרסדס.
וצופה.
אני צופה כשפולש במסכה נכנס מדלת הפטיו. אני מתבונן כשהוא ממלא את המסך, אומד את גובהו ומבנה גופו. דמותו הגבוהה והחסונה הורסת את הדירה. בערך. הוא עונה לשיחת טלפון, מציץ בשעונו ונעלם. אני מצטער שלא התקנתי יותר מצלמות, כי הוא נעלם מהעין לזמן מה. אני מריץ את הצילום קדימה עד שעות הערב המוקדמות, כשאני הייתי בצינוק בית הדין וחטפתי הצלפות. מרסדס נכנסת לסלון בצעדים איטיים, יד אחת על פיה כשהיא מתבוננת בהריסות.
אם לא הייתי יודע את האמת, הייתי חושב שהיא מופתעת. בעיקר כשהאיש במסכה מופיע ותופס אותה מאחור. היא צורחת. אני רואה לפי פניה. היא נאבקת בו, דורכת על נעליו היקרות. אני מזהה אותן. הוא לוחש משהו באוזנה והיא עוצרת, ואז נאבקת בו עד ליציאה מדלת הפטיו, אפילו מאבדת את הנעל תוך כדי שהוא מסלק אותה מהמסך.
"בן זונה."
כשאניח את ידיי עליהם, אני מתכוון להרוג אותם.